לא עוד ערב רגיל

בדרך כלל אני לא נוטה לכתוב על משחקים ספציפיים בעונה הרגילה, אבל הפעם באמת קשה להישאר אדיש לנוכח שני המשחקים המרכזיים של יום ראשון. כמתאבן, קיבלנו את ההודעה העצובה שראג'ון רונדו גמר את העונה עם קרע ברצועה, ובמנה העיקרית קיבלנו שני משחקים שאמנם היו בסך הכל שני משחקים מתוך מיליון שמתקיימים בעונה הרגילה, אבל יש תחושה שהם היו הרבה יותר מזה.

הסלטיקס הגיעו למפגש מול מיאמי חבולים, אחרי שישה הפסדים רצופים (בין היתר לדטרויט, קליבלנד וניו אורלינס) וללא הרכז הכל יכול שלהם, אבל איכשהו הצליחו לנצח את המשחק הזה. למרות הנחיתות המטורפת בריבאונד (17 ריבאונד התקפה של מיאמי, להזכירכם, קבוצת הריבאונד הגרועה בליגה, לפני הסלטיקס במקום ה-29), למרות שמולה התייצבה האלופה הגאה, או לא, נגיע לזה בהמשך, בוסטון הוכיחה בפעם המי יודע כמה שיש פרנצ'ייזים ויש פרנצ'ייזים, והפרנצ'ייז הירוק ממסצ'וסטס אולי לא ייקח אליפות העונה, אבל יש לו לב ומסורת ששווה יותר מכל הכשרון שלקח את עצמו אי פעם לסאות' ביץ'.

אחרי כל הסופרלטיבים, הגיע הזמן להתייחס ברצינות לשאלה "מה לעזאזל עושים עכשיו?". הסלטיקס חיו עד עכשיו במין בועה שבה הסגל שלה מספיק טוב ומנוסה כדי לשרוד עד הפלייאוף ושם כבר להסתדר. הפציעה של רונדו פוצצה את הבועה הזו מוקדם מהצפוי וכרגע בוסטון הופכת להיות סוג של שיקאגו, רק בלי הרעב וההגנה שמאפיינת את הבולס. עם כל האהבה שלי לקיי.ג'י ופול פירס, גם עם רונדו זו הייתה קונטנדרית על הנייר בלבד, בלעדיו זו קבוצה בבנייה. החדשות הטובות הן שלדני איינג' יש הרבה יותר נכסים מהפעם הקודמת שהוא התחיל את העבודה של בנייה מחדש, וכולנו זוכרים איך זה נגמר.

לאיינג' יש אחוזי פגיעה גבוהים מאוד בדראפטים האחרונים (אייברי בראדלי, ג'ארד סלינג'ר) ויהיה לו את הביצים לעשות את המהלכים הדרושים כדי להחזיר את בוסטון למקום הראוי לה. הניצחון הלילה היה מרשים מאוד, אבל זו כנראה הייתה שירת הברבור של הסלטיקס והפציעה של רונדו בעצם אומרת שהעתיד של בוסטון מתחיל עכשיו. אם אני טועה, והלוואי שאני טועה, זו תהיה עונה מדהימה.

בצד השני, מיאמי נראית כאילו מכריחים אותה לעלות לשחק את 82 המשחקים הללו לפני שמתחילים את העונה באמת. קבוצת השווים של מיאמי, כלומר הקבוצות שאני משווה אותה אליהן זה לא דאלאס של 2011, לא דטרויט של שנות ה-2000 וגם לא הספרס של העשור האחרון, מיאמי אמורה להיות בקליבר של הלייקרס של תחילת העשור הקודם ושל שיקאגו של שנות ה-90. שתי הקבוצות הללו שלטו בליגה בתקופות הדומיננטיות שלהן וגם כאשר לא החזיקו במאזן הטוב ביותר עדיין ידעת שהם הקבוצה הטובה ביותר. מיאמי עונה בצורה חלקית ביותר על הקריטריון השני, ובקטע הזה העונה הזו מאכזבת אותי מבחינת ההיט. אם להתייחס בקצרה למשחק, ניתן היה לראות שאין תרגילים מסודרים בהתקפה והרוב מונע מאלתורים של ווייד ולברון, שרוב הזמן הצליחו, אבל שוב, בסופו של דבר זה רק משחק עונה רגילה. לנו מותר להתייחס אליו כך, למיאמי אסור.

במעבר חד למשחק המרכזי השני של הערב, קיבלנו בשורה. הלייקרס נראו מצוין. באמת. בפעם הראשונה העונה הלייקרס הצליחו לנצל את היתרונות שלהם ולהחביא את החסרונות. הם נעזרו כמובן במשחק אמביוולנטי של ראסל ווסטברוק, שהיה קרוב לטריפל דאבל אבל קלע ב-25% מהשדה, ובעיקר ביכולת מופלאה של קובי ברייאנט, עם משחק לברוני משהו של 21 נק', 14 אס' ו-9 ריב'. דווייט האוורד עדיין לא נראה מחובר ב-100% אבל שפת הגוף של השחקנים בקבוצה שידרה המון ביטחון, והחברה של דאנטוני נראו לראשונה כמו שציפינו לראות אותם בקיץ.

הניצחון הזה נותן תחושה טובה מאוד מכמה סיבות. הראשונה היא שהוא השני מאז שהתקיימה אסיפת שחקנים, מהלך שמזכיר את האסיפה ההיא של מיאמי אחרי ההפסד לדאלאס בתחילת העונה הראשונה של הסופר-פרינדס, ממנה יצאה מיאמי לרצף של 13 ניצחונות רצופים. השנייה היא שהניצחון הזה קרה מול הקבוצה הטובה במערב, ומול השחקן הטוב בעולם כשהוא נותן משחק של השחקן הטוב בעולם (35 נק'). הסיבה השלישית והפרקטית ביותר היא שללייקרס יש כעת מסע חוץ של 7 משחקים, בו הם יפגשו 5 קבוצות עם מאזן שלילי (כן, אחת מהן היא בוסטון) ובסופו הם יפגשו את מיאמי באמריקן איירליינס ארינה. אם יש זמן ללייקרס להתחיל את הריצה הארורה שלהם לצמרת ולצבור מומנטום, זה עכשיו. הניצחון הערב היה הצהרתי מאוד, אבל הוא לא שווה כלום אם הם ימעדו שבוע הבא מול דטרויט.

לפני מספר שבועות דימיתי את ההמתנה להתפוצצות של הלייקרס לחבר שמחכים לו ליד הדלת אבל הוא מבושש להגיע, הערב נראה לי ששמעתי אותו מזמין את המעלית.