אבד הכלח

בתחילת העונה ניסיתי לסמן את השחקנים ש-2013 תהיה השנה שלהם, את אלו שיפרצו לתודעה או שסוף סוף יצליחו לעמוד בציפיות שתלינו בהם. בנקודת הזמן הנוכחית, כאשר שעון החול של העונה הרגילה מתקרב לסיומו, הגיע הזמן לתת את הכבוד המפוקפק לאלו ש-2013 לא תהיה שנה שהם יספרו עליה בגאווה לצאציהם, אלו שהשנה דעכו, איבדו את יוקרתם המקצועית והפכו לפאנץ' ליין.

כדי להיות אחד שאבד עליו הכלח, אתה צריך קודם כל שיהיה עליך כלח כלשהו. לכן מייקל ביזלי, לדוגמא, לא נמצא ברשימה האקסלוסיבית הזו, מכיוון שב-5 העונות הראשונות שלו בליגה הוא לא הוכיח יכולת שמצדיקה מעמד של כוכב או אפילו רול-פלייר איכותי. עם זאת, העונה המפוספסת שלו בפיניקס (10.0 נק' בפחות מ-40% מהשדה ואיבוד המקום בחמישייה), שהייתה אמורה להיות עונת הפריצה שלו, חייבת להיות מוזכרת איכשהו בכתבה שעוסקת בכוכבים דועכים. אז הנה, הזכרתי.

הראשון ברשימת הדועכים הוא אנדראה ברנייאני. הבחירה מס' 1 של דראפט 2006 התחיל את העונה כשחקן הטוב ברוסטר של טורונטו והולך לסיים אותה בתחרות עזה על המקום הרביעי, הרבה אחרי רודי גיי, דמאר דרוזן וקייל לאורי. בעוד דרוזן באמת לקח צעד קדימה העונה (קולע יותר, מוסר יותר ומוריד יותר ריבאונדים מהעונה שעברה) ורודי גיי הגיע באמצע העונה, בכל זאת אי אפשר להתעלם מהרגרסיה של האיטלקי. ברנייאני קולע 12.7 נק' ב-39% מהשדה (לעומת ממוצעי קריירה של 15.2 נק' ב-43%), בנוסף הוא מאבד את היכולת לפמפם את עצמו כגבוה שקולע מבחוץ לאור האחוזים המחרידים שלו מחוץ לקשת (28%), וכדי להוסיף חטא על פשע, הוא מוריד כמות מעליבה של 3.6 ריב' לערב, לאור העובדה שמדובר בשחקן בגובה 2.13 מ'.

האמפריס מול ברנייאני. מי יותר מאכזב?

האמפריס מול ברנייאני. מי יותר מאכזב?

הנתונים אומרים בעצם שברנייאני הוא לא גבוה שקולע מבחוץ, והוא גם לא גבוה שלוקח ריבאונדים. אז מה הוא בעצם? התשובה היא שהוא בעיקר אכזבה. ברנייאני אמנם מתמודד עם המון פציעות, אבל גם כשהוא בריא, וגם אחרי שאד דייוויס עבר לממפיס, הוא לא באנקר בחמישייה ודוויין קייסי מעדיף את השילוב של יונאס ולנצ'יונאס ואמיר ג'ונסון על פניו. עכשיו תוסיפו לכך את הנסיונות הנואשים של ברייאן קולאנג'לו למצוא קונה לברנייאני לפני הדד-ליין, ללא הצלחה, ותקבלו שנה שהסנטר ממש לא ירצה לזכור.

כריס האמפריס, לצד ברנייאני, הוא ללא ספק אכזבת השנה. הפורוורד של ברוקלין נותן משנה תוקף למושג עונת חוזה. בעונה שעברה האמפריס העמיד ממוצעי דאבל-דאבל מרשימים (13.8 נק' ו-11.0 ריב') ונראה שאפשר היה להגיד שהוא גם שחקן כדורסל ולא רק בעלה של. בקיץ בילי קינג העניק להאמפריס חוזה של 8 ספרות, ואילו האמפריס החזיר לו עם יכולת ירודה (5.5 נק', 5.9 ריב') ואיבוד המקום בחמישייה לרג'י אוונס, שחקן חד-מימדי אבל כזה שנותן אנרגיות והגנה.

האמפריס העלה את הציפיות ממנו בעונה שעברה, ועם הפעולות שקינג ביצע בקיץ (החתמתם מחדש של ברוק לופז ודרון וויליאמס, הטרייד על ג'ו ג'ונסון) האמפריס היה אמור להשתלב כרול-פלייר בקבוצה ששואפת גבוה. עכשיו הגיע הזמן להודות שהוא הפך לנטל על הנטס. הוא לא מייצר אימפקט מהספסל ברמה של שחקן שישי והחוזה שלו גבוה מדי כדי שקבוצה כלשהי תסכים לקחת הימור עליו, כמו שהוכיחו נסיונות הטרייד הכושלים של הנטס לקראת הדד-ליין, בהם חוץ מלהסתובב עם אלטזעכן ולצעוק "האמפריס, ברוקס, בחירת סיבוב 1" היא ניסתה הכול. מיותר לציין שאף אחת לא קפצה על המציאה, והאמפריס נותר עם 2012/13 כעונה בה הוא צעד אחורה. בהליכת ירח.

עונה אחת יותר מדי. ג'יימיסון

עונה אחת יותר מדי. ג'יימיסון

בעוד האמפריס וברנייאני מייצגים את השחקנים שלא מצליחים לעמוד בגודל הציפיות אותן הם יצרו בעצמם, הסוג השני של השחקנים שדעכו העונה הם אלו שפשוט הזקנה תפסה אותם וחשפה אותם במערומיהם. אפשר להגיד שכלל הסגל של הלוס אנג'לס לייקרס סובל מהתסמונת הזו העונה, הרי סטיב נאש נראה זקן ביובל מימיו בפיניקס ואם לא הייתי יודע שמטה וורלד פיס היה פעם רון ארטסט, לא הייתי יודע שמדובר באותו שחקן. אבל השחקן שהשעון הביולוגי פגע בו בצורה האכזרית ביותר הוא אנטואן ג'יימיסון.

ג'יימיסון הגיע לעיר המלאכים על תקן הוטרן הרעב לטבעת שיעלה מהספסל ברגע הנכון ויתן מהנסיון וחכמת המשחק שלו כדי לנצח משחקים. מעין תשובה מערבית לריי אלן במיאמי או גראנט היל וצ'אנסי בילאפס בקליפרס. האול-סטאר לשעבר הגיע אחרי עונה אישית לא רעה (17.2 נק' ו-6.3 ריב') בקליבלנד של פוסט-לברון ונראה מוכן לג'וב, אבל 5 חודשים מתחילת העונה, אפשר להגיד בבטחה שזה פשוט לא זה.

ג'יימיסון אכן השתלב מהר מאוד בלייקרס, אבל בעיקר בכל מה שקשור לאי היכולת להגן. האימפוטנציה ההגנתית של הפורוורד עלתה לרמות מגוחכות העונה, וגם נוכחותו של דווייט האוורד לא מצליחה להסתיר את זה. הכשלון הגדול, מבחינתי, של ג'יימיסון העונה הוא שגם בשיטה של מייק דאנטוני, בה הוא עונה על ההגדרה המילונית של השחקן שאמור לשחק בעמדה מס' 4, הוא לא מצא את הדרך להיות שחקן אפקטיבי ופינה את הבמה לארל קלארק. ג'יימיסון קולע העונה 9.0 נק' ב-21.5 דק', ומדי פעם מבליח לו משחק גדול שמזכיר שפעם הוא היה אול-סטאר, אבל זה לא השחקן השישי שמשנה משחקים שהלייקרס חשבו שיקבלו. ג'יימיסון הפך העונה משחקן אול-אראונד למומחה שלשות, עם סימן שאלה לגבי המומחה (זורק 3 שלשות למשחק ב-34.6%). בסופו של דבר, כשהפורוורד מצפון קרוליינה יסתכל על הקריירה שלו בדיעבד, העונה הזו תהיה העונה שהוא יגיד "אולי זאת הייתה עונה אחת יותר מדי".

הוא יכול לרמות. ג'וני דפ ב"שאיפות"

הוא יכול לרמות. ג'וני דפ ב"שאיפות"

מלבד שלושת השחקנים הללו, ישנם עוד שחקנים שאם הקריירה שלהם הייתה ב-VOD, הם היו מריצים את 2013 מהר מאוד. ביזלי האמור לעיל, כריס קיימן, אלטון בראנד ובערך כל הסגל של דאלאס העונה מלבד או.ג'יי מאיו יכולים היו להיכנס לקטגוריה הזו.

יש סצינה בסרט "שאיפות" בה ג'וני דפ מנסה לעבור את בדיקות המכס בשדה התעופה כשיש עליו 20 ק"ג קוקאין. הוא אומר שברגעים האלו הוא היה חושב על דברים מרגיעים, משמחים, וכך נראה כמו עובר אורח רגיל ולא אחד שמנסה לדפוק קופה עם תחת לבן. בניגוד לדפ, ב-NBA הסטטיסטיקה לא נותנת לשחקני הליגה את הפריווילגיה הזו של לנסות לרמות את האוהדים, ברגע ששחקן מזייף, המספרים מגלים את זה, ולמרות שאני לא תומך נלהב בשיטות הג'ון הולינג'ר הללו שכבשו את העולם, במקרה הזה, המספרים לא משקרים. השחקנים האלו פשוט איבדו את זה העונה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, ברוקלין נטס, טורונטו ראפטורס, לוס אנג'לס לייקרס, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s