רקוויאם לתחרותיות

כאשר מיאמי היט מתחילה לרוץ, יש תחושה שהם כמו חיידק טורף. זה מתחיל עם כאב ראש קטן בדמות דאנק של לברון, ממשיך עם חטיפה של ווייד, ופתאום, לפני ששמת לב, אתה עם מחלה זיהומית ופיגור 20 הפרש אחרי מטח שלשות של ריי אלן, שיין באטייה ומריו צ'אלמרס. ההבדל בין הטיפול בחיידק הטורף לטיפול בהיט, הוא שלהיט אין תרופה.

התחושה שמציפה אותי, ואני מאמין שכך גם את כל אוהדי הכדורסל התחרותי, במהלך רצף 18 הניצחונות הרצופים של מיאמי, היא חוסר נוחות. נכון, זה מדהים לראות קבוצה קולעת מעל 50% מהשדה מאז פגרת האול-סטאר ומגיעה למצב בו היא מנצחת כל קבוצה בליגה (אינדיאנה הייתה הקבוצה האחרונה שהחזיקה במאזן נקי מהפסדים למיאמי), אבל לא נח לי. לא נח לי לראות את הבדלי הרמות שנוצרים בין הקבוצה הטובה בליגה לקבוצה שמדורגת בסך הכול 2 מקומות מתחתיה בקונפרנס. בטיפשותי, חשבתי לעצמי שהרצף הזה זמני ושמיאמי ניתנת להכנעה, אבל כשמסתכלים על החיידק הזה מקרוב, הוא טורף כל מה שזז.

כדי להוסיף לתחושת ה"בוא נריץ ל-2020 כי עד אז אין לאף אחת סיכוי" שממלאת אותי בחודש האחרון, בלי ששמנו לב, מיאמי אוחזת ברקורד הטוב בליגה, ובעוד במערב סן אנטוניו, ככל הנראה, תאבד מעט גובה בעקבות חסרונו של טוני פארקר, ככל הנראה ההיט יגיעו לפלייאוף עם יתרון ביתיות לכל אורך הדרך. ולקבוצה בעלת מאזן הבית הטוב ביותר בליגה (29-3, מעל 90% הצלחה) מדובר בוידוא הריגה אחרי שהם רצחו כל סיכוי לתחרות בליגה.

תמונה

נתראה ב-2020. לברון

ברצף האחרון ההיט הוכיחו שהם מסוגלים לנצח כל סגנון. הם פירקו את אוקלהומה, שהייתה אמורה לתת להם מצ'אפ קטלני. הם גברו על הניקס, שהביסו אותם פעמיים העונה, אחרי מחצית ראשונה איומה והוכיחו אופי וגאווה של אלופים. ואם זה לא מספיק, הם הראו שהם יכולים להגן לא פחות טוב מקבוצות ההגנה הטובות בליגה (ממפיס ואינדיאנה) כשהם צריכים. אמנם על הנייר הם קבוצת ריבאונד נוראית וסופגים יחסית הרבה שלשות, אבל החולשות של הקבוצה הזו מחווירות לעומת היתרונות שלה, וכאשר יש לך את השחקן הכי טוב בליגה, הסייד-קיק הכי טוב בליגה (ביחד עם ווסטברוק) ואת הרול-פליירס הטובים בליגה (צ'אלמרס, באטייה, אלן, האסלם, אנדרסן) היתרונות שלך ברורים לכולם.

שיר הקינה הזה לתחרותיות בליגה הוא אולי מוקדם מדי, ואולי באמת בפוסט-סיזון ההיט לא יהיו כל כך דומיננטיים ונקבל סדרות ראויות ולא סוויפים מהדהדים שיגרמו לנו להיזכר יותר מדי בלייקרס של שנת 2001, אבל זה בהחלט מדאיג. זה מדאיג בגלל הכיוון שאליו הליגה הולכת, בו השחקנים קובעים יותר ויותר איפה הם ישחקו. ראינו את זה מתחיל עם לברון, ממשיך עם כרמלו אנתוני וממש לא מסתיים עם ריי אלן. אחרי שהניסוי של הסופר-פרינדס יוכתר כהצלחה אחרי 3 עונות בלבד ביחד, אני לא רואה דרך בה ה-NBA תוכל למנוע איחודי סופרסטארים נוספים שיוותרו על חוזי המקסימום שלהם כדי להילחם על טבעת, כי זה יהיה הסיכוי היחיד שלהם להתמודד במפלצת התלת ראשית של פט ריילי. מצד אחד, זה יותיר את הקבוצות הקטנות של הליגה עירומות ויתומות מכוכבים, מצד שני, זה אולי הצ'אנס היחיד להימנע מתופעת ריאל מדריד בצ'מפיונס של שנות ה-50, שלקחה 5 גביעים ברצף.

ובינתיים, מה אמורים האוהדים לעשות? אם יש משהו שמאפיין אוהדי NBA בארץ הוא תופעת הטרמפיסט. הרבה אוהדים אוהבים לתמוך בקבוצה שכרגע נמצאת בצמרת ולאו דווקא שומרים אמונים לקבוצה שאותה אהדו מילדותם. אני מניח שלפני 5 שנים בקהילת ה-NBA בארץ היו יותר אוהדי דטרויט מאוהדי אוקלהומה. היום אני בספק אם נוכל להרכיב נבחרת פינג פונג מאוהדי הפיסטונס. ההצעה שלי היא שאם בא לכם להנות ולהרגיש אליפויות, תתפסו טרמפ על הרכבת של מיאמי. אני לא ממש חובב של התופעה הזו, אבל אני מבין מאיפה היא באה.

תמונה

המאסטר פלאן שלו הצליחה. פט ריילי

עבורי, אני יכול להנות מהמשחק של מיאמי, מהאתלטיות הבלתי נגמרת, מהאינטנסיביות הברוטלית, מהקילר אינסטינקט הקבוצתי, אבל אני לא מסוגל לאהוד את הקבוצה הזו. הקבוצה הזו מייצגת עבורי את תרבות הכאן ועכשיו שלטעמי אין לה מקום בליגה. הקבוצה הזו היא תוצר של חור במערכת שנוצל כהלכה על ידי שלושה שחקנים, וכל מה שקרה מאז אותה (ה)החלטה הוא אפקט הפרפר. האם הכדורסל של הקבוצה הזו הוא חלומי? ברור. האם אפשר להזדהות עם מה שהקבוצה הזו מייצגת? ממש לא.

אני הייתי ראשון ההייטרים של מיאמי, אבל הפוסט הזה לא מגיע ממקום של שנאה, אלא ממקום של השלמה שלברון, ווייד, בוש וריילי ניצחו. הקנוניה שלהם הצליחה והדרך היחידה להביס אותם היא ליצור קנוניה חדשה, יצירתית יותר. למרבה הצער, חוקי ה-CBA החדש מנעו היווצרות קנוניה שכזו כשהביאו את סם פרסטי לשלוח את ג'יימס הארדן בטרייד ערב פתיחת העונה מכיוון שלא יכל לתת לו חוזה מקסימום. כעת, כל מה שנותר לנו הוא להתפלל לנס שייתן לנו סדרת גמר צמודה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, מיאמי היט, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על רקוויאם לתחרותיות

  1. פינגבאק: בעקבות נצחון אמש: רקוויאם לתחרותיות / יובל עוז | Hoops

  2. MJ הגיב:

    איזה פטאליסט אתה, יא אללה. לפני שלושה חודשים עפת על הניקס והגריזליס ורק לא מזמן, כמו שאמרת, לא התלהבת ממיאמי. אתה יודע שזה משחק דינמי ועוד לא אבדה תקוותנו שמיאמי לא ישברו את השיא של הלייקרס מ2001.

    ובאופן כללי יותר, אני לא חושב שעניין הסופר פרינדס וזה שהוא הצלחה יגרום לזה שעוד שחקנים יעשו את זה. לפני 3 שנים הפער בין לברון לוויד ובין שניהם לבוש לא היה כזה ברור, הרי הם חתמו על אותו חוזה. האגו הוא פקטור מרכזי בהחלטה של שחקנים, ואני לא רואה היום שחקן בקליבר של בוש, בגיל שהוא היה לפני 3 שנים (שיא הקריירה) הולך לקבוצת כוכבים ובעצם קובר את ״כוכבנותו״. הארדן הוא בדיוק דוגמא לזה.
    אז שתנוח דעתך.

  3. yuvaloz הגיב:

    מודה שדכאון קל תקף אותי בזמן כתיבת הפוסט, אבל אני לא רואה דרך להתמודד עם רמת הכדורסל של מיאמי, לא בסדרה.

      • איתי הגיב:

        אני יודע שזה לא PC, אבל אני מקוה שוויד ייפצע עד הפלייאוף. נראה מה לברון מסוגל לעשות בלעדיו. אני לא קונה את כל ההייפ סביב לברון בחודש האחרון. בלי ה"דרים טים" סביבו הוא לא עובר לא את בוסטון ולא את אינדיאנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s