לפעמים כשאתה נמצא במומנטום מסוים, או בהיי מסוים, אתה מאמין שהוא לא ייגמר לעולם. כאשר אריק בנאדו הוביל את הקאמבק של מכבי חיפה העונה בליגת העל, לדוגמא, הייתה תחושה כאילו אף אחד לא יכול לעצור את הדהירה של הירוקים. כאשר מכבי תל אביב בכדורסל עשתה סיבוב שני מהסרטים בטופ 16, כולנו חשבנו שהם כפסע מהפיינל פור. הדאון בדרך כלל תופס אותנו לא מוכנים.
את הסיטואציה הזו אפשר להקביל לידיעה על כך שראסל ווסטברוק נפצע בברך. הידיעה הזו תפסה אותנו לא מוכנים. איך יכול להיות שסמל האיתנות מאוקלהומה, שלא החסיר משחק מאז התיכון, נפצע, ודווקא עכשיו? מעולם לא התכוננו לאופציה הזו, תמיד חשבנו שווסטברוק הוא מין איש ביוני כזה שתמיד יהיה שם כשנצטרך אותו. כעת, הגיע הזמן לעשות הערכה מחדש למצב של אוקלהומה.
כמה הבד-בוי של אוקלהומה יחסר? ווסטברוק
המוסכמה הכללית שקיימת בליגה היא שהת'אנדר מספיק טובים גם בלי ווסטברוק כדי להגיע לגמר ה-NBA. הצוות המסייע המצוין בתוספת כמה התעלויות של קווין דוראנט יכולים להספיק מול היריבות במערב. המספרים תומכים בתיאוריה הזו. כאשר ווסטברוק היה על הספסל העונה, כלומר כשרג'י ג'קסון או דרק פישר (בתחילת העונה היה שם גם אריק מיינור) על המגרש, התפוקה של הת'אנדר לא יורדת משמעותית. ההתקפה אמנם פחות יעילה (יורדת מ-112.6 ל-100 פוזשנים עם ווסטברוק ל-105.3 נק' בלעדיו), אבל גם ההגנה, איכשהו, יותר טובה כשווסטברוק לא משחק (סופגים 100.4 נק' ל-100 פוזשנים איתו, 97.1 בלעדיו). אמנם גודל המדגם באמת קטן כי ווסטברוק כמעט תמיד על המגרש, אבל נראה שלמעט ירידה בכמות החסימות והאחוזים מהעונשין, אין לווסטברוק משמעות מספרית עצומה עבור הת'אנדר.
משמעות קבוצתית זה כבר משהו אחר לגמרי. ווסטברוק הוא נדבך קריטי לזהות של הת'אנדר. הגארד מ-UCLA אימץ לעצמו את תדמית הילד הרע בקבוצת הילדים הטובים של סקוט ברוקס, וזהו תפקיד מבורך וחשוב מאין כמוהו עבור קבוצה עם שאיפות לזכות בטבעת. הנחישות של ווסטברוק מזכירה את הטוטאליות של קובי קצת, והיה בה משהו מדבק שהפך את הת'אנדר מקבוצה כשרונית לקבוצה מפחידה.
כעת, כשווסטברוק בחוץ לפחות עד לגמר המערב (אם אוקלהומה תגיע לשם בכלל), העיניים נשואות לקווין דוראנט. KD, בניגוד לשאר הסופרסטארים בליגה, לא נאלץ להתמודד עם הובלת קבוצה לבד עד כה בקריירה שלו. מאז עונת הסופמור שלו ווסטברוק היה לידו, וביחד הם הפכו את אוקלהומה לקונטנדרית. הוא מעולם לא נאלץ להתמודד עם מצב כמו של לברון בקליבלנד או קובי בעידן פוסט-שאק-טרום-פאו, או דוויין ווייד במיאמי לפני לברון או דירק נוביצקי בדאלאס. לדוראנט תמיד היה סייד-קיק מהשורה הראשונה, ובמובן הזה הסיבובים הקרובים יהיו משמעותיים מאוד להתפתחות שלו כשחקן.
כל העיניים נשואות אליו. KD
דוראנט הראה, בעיקר במשחק השני מול יוסטון, כמה הוא השתפר בהבנת המשחק שלו. באחד המהלכים המכריעים הוא משך אליו את כל ההגנה ובמסירה לברונית משהו מצא את ספולושה לשלשה פנויה שדי גמרה את הסיפור. ואם המשחק אתמול מהווה איזושהי אינדיקציה להמשך הפלייאוף, אז דוראנט לגמרי מוכן לאתגר. 41 נק' (השוואת שיא הפלייאוף שלו), 14 ריב', 4 אס' והמון ווינריות במחצית השנייה. במשחק הזה דוראנט הזכיר לי את לברון בפלייאוף 2007.
יש לאנשים נטייה לשכוח את זה, אבל הסיבה שבעקבותיה כל כך התאכזבנו מהתצוגות של לברון בפוסט סיזון של 2009 או 2010 היא העובדה שהוא קבע רף כל כך גבוה ב-2007. לברון סחף את הקבוצה המוגבלת מאוד שהייתה לו (אילגאוסקאס, דוניאל מארשל ולארי יוז. צריך להגיד יותר מזה?) עד לגמר ה-NBA עם תצוגות אינדיווידואליות מדהימות. כשראיתי את דוראנט אתמול, מתחיל את ההתקפות יותר ויותר, חודר לסל עוד פעם ועוד פעם ומסיים בדאנקים מהדהדים, זה הזכיר לי את התצוגות ההם של לברון, שגרמו לנו להתלהב ממנו כל כך.
מקבל את הזדמנות חייו. רג'י ג'קסון
הסיבוב הקרוב הולך להיות הסיבוב של דוראנט. אנחנו כנראה הולכים לראות אותו במוד אחר מזה שאנחנו רואים ממנו בדרך כלל. ה-18.8 זריקות בערב שווסטברוק היה לוקח יתחלקו בין סרג' איבקה, רג'י ג'קסון (שמקבל את הזדמנות חייו כבר בעונת הסופמור) ודוראנט. אם ה-30 זריקות שלו אתמול (17.7 זריקות ממוצע עונתי) אומרות משהו, רוב הזריקות הללו ילכו לדוראנטולה. מלבד דוראנט, הפציעה של ווסטברוק מציבה את סקוט ברוקס גם בסיטואציה לא מוכרת. אוקלהומה רכבה על גלי הכשרון שלה עד כה, ובכל עונה הגיעה עד לאן שרמת הכשרון שלה הביאה אותה. בלי ווסטברוק, זו עדיין קבוצה מוכשרת, אבל הרבה יותר מוגבלת, וכאן זה המקום של ברוקס לספק פתרונות יצירתיים, ולהראות שהוא לא רק חיקוי מושלם של ליאם ניסן.
אם אנחנו מנטרלים סיפורים מחוץ למגרש ופיקטנריות סלטיקיות ולייקריות, נותרנו עם ארבע סדרות מעניינות בסיבוב הראשון. על המלחמה של בין ברוקלין ושיקאגו דובר רבות, הסדרה בין אטלנטה לאינדיאנה מעניינת רק בגלל פול ג'ורג' וזה משאיר אותנו עם דנבר-גולדן סטייט וקליפרס-ממפיס. קשה להחליט איזו סדרה יותר מעניינת כרגע. המשחק הבא בין הנאגטס לווריורס צפוי להיות מלחמת עולם, בעוד הסדרה בין ממפיס לקליפרס נראית מאוזנת מאי פעם.
ליונל הולינס ראה גם אתמול שהספסל של הקליפרס גומר אותו ברבע השני. אחרי רבע ראשון בו שברו את שיא הנק' שלהם ברבע בסדרה עם 33 נק', הגריזליז איבדו את היתרון ברבע של המחליפים וירדו למחצית בפיגור. בחצי השני הולינס החליט שנמאס לו וקיצץ את הרוטציה ל-7 שחקנים וחצי. קווינסי פונדקסטר היה היחיד שבאמת נתן תפוקה משמעותית מהספסל (29 דק', 10 נק'), דרל ארתור עלה כדי לתת מנוחות קצרות לזאק רנדולף ומארק גאסול וטוני רוטן עלה לדקות ספורות כדי לתת למייק קונלי לנשום.
ליונל הולינס שולט במצ'-אפ מול ויני דל נגרו
יכול להיות שהעובדה שעד למשחק החמישי יש 3 ימי מנוחה דחפה אותו לכך, אבל בכל מקרה, הטקטיקה הזו של הולינס עבדה, ודווקא בסוף הרבע השלישי ותחילת הרביעי, רגעים שהיו שייכים בלעדית לקליפרס עד כה בסדרה, הדובים הצליחו להשתלט על המשחק ולעשות את הבריחה שלהם. בסופו של דבר, הם השוו ברבע הזה את השיא שלהם מהרבע הראשון ועברו בפעם הראשונה בסדרה את מחסום ה-100 נק', כשכל שחקני החמישייה מסיימים בדאבל-פיגרס וטיישון פרינס פשוט מבטל עמדת הסמול-פורוורד של הקליפרס (קארון באטלר עם 0 נק', מאט בארנס עם 6 בלבד).
אם אנחנו מחפשים עוד דרך להראות שלהולינס יש יותר גדול מלויני דל נגרו הנתון שאנחנו רוצים להסתכל עליו הוא הנק' במתפרצת. ממפיס קלעה 18 נק' במתפרצות לעומת 6 בלבד של הקליפרס, להזכירכם, הקבוצה שעל שמה הוטבע הכינוי לוב-סיטי, שדורגה במקום ה-7 בליגה במהלך העונה הרגילה בנק' במתפרצת עם 15.4 לערב. הנתון הזה הוא בעצם תמונת מראה להתאמות שממפיס עשתה במהלך הסדרה, עם הנסיונות המודעים והאחראיים לרוץ אחרי ריבאונד ההגנה כדי לא להיתקע מול הגנת חצי המגרש המסודרת (והלא מוערכת מספיק) של הקליפרס. ביחד עם המיעוט בחילופים במחצית השנייה, הגריזליז ניצלו את היתרון שלהם מתחת לסל על הקליפרס (מובילים משמעותית בסדרה בריבאונד התקפה ונק' מהזדמנות שנייה), שמרו על היתרון ונמנעו מהגעה למצב של קלאץ', בו כריס פול כבר הוכיח שלו יש יותר גדול מכולם ביחד.
דווקא בסדרה הזו, בה היה נדמה, לאור הסדרה בעונה הרגילה והסדרה מהפלייאוף בעונה שעברה, שלביתיות לא תהיה משמעות מיוחדת, גם הקליפרס וגם ממפיס שמרו על הבית. ביום שלישי הסדרה חוזרת לסטייפלס סנטר, כשממפיס מגיעה עם בטחון גבוה ועם מנוחה רצינית לכל שחקני המפתח שלה, כך שאפשר לצפות לשחזור של הרוטציה הקצרה של הולינס מאתמול. האם דל נגרו יתאים את עצמו וגם יקצר את הרוטציה? לאור איך שהקבוצה שלו נראתה במשחק האחרון, זה לא רעיון כל כך רע.
מרגישים NBA 
אני ממש סקרן לראות איך אוקלהומה תיראה בלי ווסטברוק. אני יותר סקרן לראות איך את כל אלו שאמרו שווסטברוק הורס להם מגיבים על כך שהם ממש יירדו ברמה
תשמע, אני חייב להגיד שהפציעה שלו תפסה אותי לא מוכן, וממש ביאסה אותי. אין משהו שאני יותר שונא בספורט מאשר משחקים בנדמה לי. עוד לפני הפציעה של ווסטברוק הייתי סקפטי לגבי כמה תחרותי הפלייאוף הזה, עכשיו אני די בטוח שאנחנו הולכים לצפות בחודשיים של הכתרה של מיאמי. שנה שעברה עם ווסטרבוק והארדן (כן אני יודע שהוא היה זוועה) הם די קיבלו בעיטה בתחת, אז עכשיו, אחרי שKD יצטרך לעבוד הרבה יותר קשה כדי שהם בכלל יגיעו לגמר אני פשוט לא רואה איך הם עושים את זה.
אז נכון שזה רק ההתחלה, ובטוח עוד תהיה איזה סדרה אדירה שתלווה אותנו לאיזה שבוע, אבל כל הכיף בספורט זה לצפות לקרב טיטאנים על התואר האמיתי, לא על הזכות להשחט ע"י מיאמי.
עכשיו יש דיבורים על תאוריית יואינג עבור ווסטברוק. זה פשוט לא הגיוני שבעונה אחת יש כל כך הרבה שחקנים שמדברים עליהם בהקשר הזה – הרי התאוריה תופסת רק על כוכבים, וזה מראה כמה פציעות משמעותיות היו השנה. אני לא זוכר דבר כזה בעבר. וזה עוד כשמדברים כל הזמן על זה שיש PED בליגה.
בקיצור, תעודד את רוחי. תן לי סיבה לקום ב(לפנות) בוקר.
לגמרי מבין מאיפה הבאסה מגיעה, למרות שזה נראה לי קצת מוזר. הרי שיקאגו בעידן ג'ורדן הייתה גם כזו דומיננטית, ולמעט יוטה לא היו לה באמת יריבות, ועדיין היית מרותק למסך. נראה לי שאתה קצת מפספס את החוויה של הפלייאוף מעבר למיאמי. הולך להיות חצי גמר בטעם של פעם בין הניקס לאינדיאנה, חצי גמר מדהים בין ממפיס/קליפרס לאוקלהומה והסדרה בין דנבר וגולדן סטייט זה פשוט כיף לראות.
עכשיו אם אתה ממש רוצה שאני אשפר לך את המצב רוח, אז תזכור שמיאמי כנראה תשחק מול שיקאגו בחצי גמר, והנה סיבה טובה לקום בבוקר
http://bleacherreport.com/articles/1621596-derrick-rose-brother-reggie-says-bulls-star-could-return-in-second-round
אני לא חושב שההשוואה לשיקאגו בעידן ג'ורדן היא נכונה, לפחות לא לג'ורדן שאני זוכר, שזה אחרי הפרישה הראשונה.. הוא כבר היה מבוגר ובשנתיים נגד יוטה הבולס ממש לא היו פייבוריטים ברורים כמו מיאמי היום.
לגבי זה שאני מפספס את החוויה של הפלייאוף מעבר למיאמי – להבדיל אלף אלפי וכו', זה כמו האנשים שמתלהבים מהליגה הלאומית בכדורגל, כי יש שם דרמה. התייחסתי לזה בתגובה שלי ,קשה לי להתלהב ממשהו שהוא ליד. המשחקים הכי טובים, בעיני, הם אלה שלא משנה מי מנצחת בהם זה ארוע ספורטיבי. והעניין הוא שאם מיאמי לוקחת את האליפות, זה לא יהיה כזה ביג דיל.
ברור שיש לזה צד שני – שאם היא תפסיד זה ארוע בממדים הסטוריים. וכל הפואנטה שלי היתה שאחרי הפציעה של ווסטברוק אני פשוט לא מצליח לדמיין את זה קורה, וזה מה שביאס אותי.
ולגבי דרק רוז – כבר מזמן הפסקתי לנסות להבין מה נסגר שם.
אההה ואתה חייב פוסט על סיום השושלת של בוסטון, אולי הקבוצה הכי מרגשת בשנים האחרונות.
דבר ראשון, כשיגמר הסיבוב הראשון יגיע פוסט על כל הקבוצות שעפו הביתה, כשבוסטון צפויה לתפוס בו אחוז נכבד אז אל דאגה.
דבר שני, יש תחושה כאילו החלטת להתבאס על הפלייאוף השנה. אני לא רואה הבדל בין מיאמי לברצלונה בשיאה. הרי כולנו ידענו שבארסה תפרק את מנצ'סטר בגמר לפני שנתיים (אני חושב), אבל עדיין התיישבנו וראינו את המשחק, גם מתוך הרצון אולי לצפות בהפתעה מטורפת וגם כי אולי נזכה לראות משהו מדהים מברצלונה.
הפלייאוף הקרוב מבחינתי הוא כזה. מעבר לכל הסיפורים שמסביב והשחקנים החדשים שמצטרפים למעגל הסופרסטארים (הארדן, קרי, ג'ורג') שאני מבין שזה לא כל כך מעניין אותך, זה אולי הסיכוי הזה לחזות במשהו באמת נדיר מצד לברון, ואם לא, אז אולי לצפות בהפתעה עצומה.