פלייאוף 2013-טייק 24: בין טים דאנקן לאדי ודר

אני הולך לאהוד את סן אנטוניו בפיינלס הקרוב. קשה לי להאמין שהמילים האלה נכתבות ע"י המקלדת שלי, אבל הנה זה קרה. מה שנראה כמו פנטזיה רחוקה לפני כמה שבועות הפך למציאות ובשבועיים הקרובים אני אחייך כשטים דאנקן יבצע עוד מהלך מושלם ואשמח כשטוני פארקר ידפוק עוד ג'אמפר. במובן מסוים, מבחינתי לפחות, מדובר בחזון אחרית הימים.

אפשר להגיד שהסיבה המרכזית לתמיכה הפתאומית שלי בפופוביצ'ים מונעת מהיריבה שמולם. אף פעם לא אהבתי את מיאמי, מהרגע הראשון בו לברון ובוש הגיעו לפלורידה, אבל תמיד היה לי קשה להסביר את זה, תמיד התקשיתי לגרום לאנשים אחרים להבין מה גורם לי לסלוד כל כך מקבוצה טובה כל כך. הגמר הזה, היריבות הזו, בין קבוצה שאף פעם לא סימפטתי לקבוצה שאף פעם לא אהדתי, הכריח אותי להתמודד עם המציאות הזו.

תמונה

קשה לאהוב אותם. סן אנטוניו

מצד אחד, אני עדיין לא מצליח לזקק את חוסר החיבה שלי למיאמי למילים. קשה לי להסביר מה גורם לי להתמוגג ולהתעצבן בו זמנית כשהם משחקים כדורסל קרוב לשלמות, יכול להיות שזאת באמת הייטריות, יכול להיות שלא. מצד שני, גם קשה לי להסביר בכלים נורמטיביים למה פתאום החלטתי לתמוך בסן אנטוניו אחרי שנים של התעלמות מתמשכת. ובהיעדר כלים נורמטיביים, אני פונה לכלים קצת פחות מקובלים. מפה לשם, ברוכים הבאים להסבר הכי הזוי למה לאהוד את סן אנטוניו בגמר הקרוב.

לכאורה, אין שום קשר בין הלהקה פרל ג'אם לסן אנטוניו. אולי מלבד העובדה שדניס רודמן שיחק בספרס ושהוא עשה לאדי ודר שק קמח פעם אחת בהופעה, אבל מעבר לזה, לעין הבלתי מזוינת באמת קשה למצוא קווי דמיון בין שתי הקבוצות/להקות. עם זאת, אם מסתכלים לעומק, הזיקה מתחילה לאט לאט להתבהר.

תמונה

לכאורה, השק קמח הזה הוא הקשר היחיד בין הספרס לפרל ג'אם

פרל ג'אם התחילה בשנת 1991 עם האלבום האלמותי "Ten" (ע"ש מס' הגופייה של מוקי בליילוק, שזו ההזדמנות לאחל לו החלמה מהירה אחרי תאונת הדרכים שעבר), ופרצה בבום ביחד עם סצנת הגראנג' מסיאטל, שכללה את נירוונה, סאונדגארדן ואליס אין צ'יינס. הם הצליחו כמעט בין לילה והמשיכו לשגשג עם אלבומים מופלאים כמו "VS." ו-"Vitalogy" שהנציחו את ההצלחה של הלהקה וקיבעו את מעמדה כאחת הלהקות המוכרות והפופולריות בעולם.

באותן שנים הלהקה החלה להיאבק בטיקטמאסטר, הארגון שהיה אחראי על הפצת הכרטיסים להופעות, שלטענתם, גבה מחירים מופקעים. המאבק הגיע גם לבית משפט והגיע לשיאו כאשר הלהקה הופיעה בפני אולם ריק ובמסע הופעות שלם אשר נקרא "Ticket master boycott tour". על אף המחאה הראויה להערכה, התביעה המשפטית נכשלה והפופולריות של אדי ודר וחבריו החלה לדעוך.

תמונה

מימין לשמאל: מאט קמרון, אדי ודר, ג'ף אמנט, מייק מקגרידי וסטון גוסארד

האלבומים הבאים של הלהקה ("No code", "Yield" ו-"Binaural") נתפסו כהתרחקות של פרל ג'אם מהגראנג' לסגנון יותר קליל ורגוע. האלבומים הללו זכו להצלחה בעיקר בקרב המעריצים האדוקים של הלהקה ובניגוד לאלבומים הראשונים, לא כבשו את המצעדים. עם זאת, הירידה בפופולריות לא נראה שפגעה ביושר האומנותי של הלהקה. להפך, נראה שזה רק נתן להם דרייב להמשיך לעשות מה שהם מאמינים בו וללכת בדרך הייחודית שלהם. האלבום הבא של הלהקה, "Riot act" (2002), היה אלבום מחאה, יש שיגידו אפילו מוגזם מדי, כנגד נשיא ארה"ב בזמנו, ג'ורג' בוש, ופעולותיו (עם שירים כמו "World wide suicide" ו-Bushleager""). באחת ההופעות של הלהקה באותה תקופה שרקו להם בוז, לאור פרובוקציה של ודר בה עלה עם מסכה של בוש והציג אותו כנהנתן שמעשן סיגרים ושותה אלכוהול. שנים מאוחר יותר ג'ף אמנט, הבסיסט של הלהקה, יגיד שהוא פחד שהם לא יצאו בחיים מההופעה הזו.

האמונה בדרכם השלתמה בסופו של דבר, ובשנים האחרונות (בהן הוציאו שני אלבומים נוספים, "Pearl jam" ו-"Backspacer", כשעוד אחד צפוי לצאת בקיץ הקרוב) הלהקה חזרה להיות אחת הגדולות בעולם. בניגוד לשאר הלהקות בעולם, פרל ג'אם מעולם לא חוזרת על אותו סט בהופעה בזכות הרפרטואר הבלתי נגמר של השירים שלהם ובעולם המוסיקלי של היום, בו ג'סטין ביבר וכל מיני הזיות אחרות מככבות, הם משמשים מין מגדלור זוהר של אמת ואיכות, שזוכה להערכה מחודשת.

איך כל זה קשור לסן אנטוניו? ובכן, הספרס הם הגרסא הספורטיבית של אדי ודר, מייק מקגרידי, סטון גוסארד, ג'ף אמנט ומאט קמרון. הסיבה המרכזית לכך היא האמונה בדרך שלהם. גם כשלא הצליח להם, וכולנו כבר פנינו לחפש את הלהקה החדשה שמגניבה, את האוקלהומה או הלייקרס או הניקס, אר.סי. ביופורד וגרג פופוביץ' המשיכו להאמין שמה שיש להם זה טוב מספיק וסירבו להיכנע לטרנדים בליגה שגורסים שחוסר הצלחה פירושה כשלון וכשלון פירושו בנייה מחדש. במובן הזה, הספרס, כמו פרל ג'אם, מהווים איזשהו מגדלור מקצועי בליגה שהולכת יותר ויותר לכיוונים ציניים.

תמונה

המגדלור המקצועי של הליגה. דאנקן ופופ

עם זאת, לי אישית היה קשה מאוד להתחבר לסן אנטוניו העונה. מהלכים שלא קשורים לכדורסל כמו התרגיל של פופ, בו שלח את מאנו ג'ינובילי, טים דאנקן וטוני פארקר לנוח לפני המשחק מול מיאמי בעונה הרגילה, תרגיל שהיה בו מין צפצוף על כל אוהדי ה-NBA ברחבי העולם, או ההאק-א-בוגוט בסיבוב השני מול הווריורס, היו רק חלק מהדברים שהקשו עליי להתחבר לקבוצה הזו. אבל כשאני מסתכל לעומק על מה שעומד מאחורי המהלכים הללו, אני מעריך אותם. יש בהם מין אמירה שאומרת שלספרס לא אכפת מהזכויות שידור ולא אכפת אם הצופה הממוצע מעביר ערוץ כשיש זריקות עונשין, הם פה כדי לקחת אליפות. והם מאמינים בדרך שלהם.

האמונה הזו, בתוספת כדורסל מצוין (וכמה פציעות משמעותיות של היריבות, חשוב לציין) מביאה אותם כעת שוב לגמר ה-NBA, שוב למרכז הבמה, אחרי כמה שנים שכולנו אהבנו להתעלם מהם. פתאום כשאליפות המערב באמתחתם לראשונה מזה 6 עונות, אנחנו נזכרים שגרג פופוביץ' הוא מאמן עצום, שטוני פארקר הוא רכז אפילו יותר טוב מכריס פול, שטים דאנקן הוא כנראה השחקן הגדול של שנות ה-2000, שמאנו ג'ינובילי הוא השחקן השישי הטוב ביותר בליגה בשנים האחרונות, ולפתע אנחנו מגלים שהנגרים שמסביבם נראים הרבה פחות כנגרים והרבה יותר כשחקני כדורסל. קוואי לאונרד ודני גרין, וטיאגו ספליטר ובוריס דיאו, ומאט בונר וגארי ניל, כל אחד מהם יכול בערב נתון להתעורר ולהוכיח שגם לספרס יש רפרטואר בלתי נגמר שמאפשר לה לא לחזור אף פעם על אותו תרגיל, תמיד לשנות, תמיד להפתיע.

ממול לסן אנטוניו מתייצבת גרסת הפופ, הגרסה המקפיצה, הגרסה המלהיבה, הקייטי פרי של עולם הכדורסל, אם תרצו, מיאמי היט. אפשר להתווכח עד אין סוף על הלגיטימיות של הקבוצה הזו ועל מידת ההערכה שמגיעה להם לאור הדרך בה הקבוצה הזו נוצרה, אבל נראה שכולם מסכימים שהדרך בה הספרס נבנו ראויה להערכה הרבה יותר. לספרס לא הייתה בחירת לוטרי פעם אחת במילניום הנוכחי, וכשממול ניצבת קבוצה שמחזיקה בשלוש מתוך חמש הבחירות הראשונות בדראפט הכי חזק ב-20 השנה האחרונות, קשה שלא לקום על הרגליים ולמחוא כפיים להנהלת הספרס. במובן הזה, הנוכחות של מיאמי בגמר הזה רק מעצימה את ההצלחה השקטה של סן אנטוניו.

תמונה

האיש מאחורי ההצלחה. אר.סי. ביופורד

מבחינת הערכה, הספרס כקבוצה (לא כפרנצ'ייז, כי הנוכחות של אנשי סן אנטוניו במשרדים הראשיים ברחבי הליגה מעידה על הערכה אדירה למועדון) עברו את אותה דרך חתחתים שפרל ג'אם עברו, מהצלחה מטאורית אחרי הגעת טים דאנקן, דרך התעלמות ע"י הליגה והאוהדים בשנים האחרונות עד החזרה למרכז הבמה השנה. אבל בעוד מדד ההצלחה של פרל ג'אם הוא כמה אנשים הגיעו להופעה או כמה אנשים קנו את הדיסק האחרון, מדד ההצלחה של הספרס הוא יחיד, והוא גביע לארי אובריאן.

וזו הסיבה האחרונה שבגינה אני אשמח אם הספרס יניפו את גביע האליפות בסוף הסדרה. מכיוון שהערכה זה חשוב, אבל בעולם שלנו הצלחה חשובה יותר, וכדי שהמסר שאני הבנתי בשבועות האחרונים ושאני מקווה שהצלחתי להעביר בפוסט הזה, יעבור לכל עולם ה-NBA, הספרס צריכים לנצח ארבעה מתוך שבעה משחקים מול הקבוצה הטובה בעולם. האם זה אפשרי? כמו שאדי ודר שואג בשיר "Faithful", כולנו מאמינים ("We all believe, we all believe it")

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, סן אנטוניו ספרס, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על פלייאוף 2013-טייק 24: בין טים דאנקן לאדי ודר

  1. אור הגיב:

    יובל, קודם כ לאקדים ואגיד שאני קורא את כל הפוסטים אצלך כאן, כמעט עם הפרסום שלהם (מקבל עדכון למייל) ומאוד נהנה.
    הכתיבה שלך קולחת וברמה גבוהה מספיק כדי לאתגר והשילוב עם טעם ועמדה אישית יוצר משהו ששווה להשקיע בו זמן ועם הנאה מובטחת בצידו.

    דבר שני, כשאני חושב לעומק על מיאמי, וזו הערה שלא נוגעת לכמות הכישרון, איכות הכדורסל, רמת האימון, יכולת הרכבת הסגל וכו – עליהן אין ויכוח והן גם לא הסוגיות המרכזיות, לטעמי, כשבוחנים באמת לעומק עניינים רגשיים-פסיכולוגיים של אהדה-אהבה – אני לא יכול לנהל את הניתוח במנותק מהנסיבות של היווצרות הקבוצה.

    הערת צד: נסיבות, ומיד אפרט אותן, שונות מהתנהגות. נסיבות הן בהרבה מקרים חיצוניות ובלתי תלויות בנפשות הפועלות. ועדיין – בלי קשר לאשמה של הנפשות הפועלות – הן רלוונטיות מאוד לסוגיה הזו של אהדה.
    אדגים את כוחן של נסיבות: חלק מהגדולה של גיגס, למשל, ומה שהופך אותו לסמל שהוא, נובעת מהעובדה שהוא שחקן נוער שעלה לגדולה דווקא במועדון בו פתח את הקריירה וגם מהעובדה שגם סיים את הקריירה באותו המועדון בדיוק. הנאמנות הזו וההצלחה האותנטית במועדון הבית שלו לא הופכת אותו לשחקן טוב יותר, בדיון אובייקטיבי על איכויותיו המקצועיות היא לא רלוונטית, אבל היא מוסיפה לו, לטענתי שלי, הרבה נקודות במימד הסמליות-אהדה וכו'.
    זה, בין היתר, ההבדל בינו לבין שחקן אחר שגדל איתו – דיוויד בקהאם, ש"שבר" את הנאמנות הזו. האפקט הוא כה דרמטי עד שאני מוכן להתערב שרוב האנשים יגידו שגיגס, אדם שבגד באישתו ושכב עם אישתו של אחיו או משהו כזה, הוא אדם ראוי יותר מבקהאם, שדווקא יש לו מעט סימנים מהעיתונות על רצינותו ומקצועיותו ומסירותו לנבחרת שלו ולמדינה שלו (נניח בארגון האולימפיאדה וכאלה).
    אבל הנסיבות הן בלתי-תלויות הרבה פעמים: האם רונאלדו יכול היה להצליח במועדון הבית שלו? מובן שלא. המועדון קטן עליו… לכן מובן שאת התדמית הזו הוא, בסופו של יום "מפסיד" בעל כורחו (בלי קשר לזה שהוא גם המשיך לעבור בין מועדונים וכו'). אני לא בטוח שזו דוגמה הרמטית, כי שחקן יכול כעיקרון לפתח זהות עם המועדון בו לא התחיל את הקריירה, אבל ניחא. הנקודה הובהרה.

    וחזרה לענייננו, נסיבות ההיווצרות של מיאמי הנוכחית מקשות עלינו לאהוד אותה כיוון שהן לא טבעיות במובן הזה שיש כאן התקבצות של שחקנים (וזה חריג בנוף שכן אנחנו האוהדים קיבלנו את הרושם שכאן מדובר במהלך שיזמו שחקנים ולא ה-GM כמו נניח במקרה של בוסטון) שמרגישה כמו קומבינה. כאילו השחקנים החליטו "לנצח" את השיטה. אין בזה שום דבר פסול. אבל גם אין בזה שום דבר יפה. משהו מעל הממוצע שמושך את הלב.

    הדבר השני הוא הרושם הבלתי נמנע שמתקבל ורק מתחזק לאורך השנים הוא שאין שום דבר רומנטי ושם דבר הירואי לא בקבוצה עצמה ולא בצוות המוביל שלה.

    ווייד הוא שחקן פשוט מלוכלך (ע"ע המרפק לסטפנסון סתם ככה במשחק 3 מול אינדי). מעולה, מיוחד וכו' – אבל מלוכלך איך אפשר לאהוד אחד כזה? דאנקים מדהימים – יש לי את גריפין

    בוש – הוא לא לידר. שחקן מצויין אבל לא כזה שפורט על נימי הלב. המעבר שלו והנכונות שלו לכווץ את מימדי הדמות הכדורסלנית שלו כדי לבלות עם החבר'ה או כדי לנצח הוא נקי לגמרי, אבל הוא שולל את האפשרות שהוא יעלה למדרגה הבאה. הוא מקבע אותו לכל היותר כ"רובין". ולמי מאיתנו באמת איכפת מהעוזר של העטלף?

    לברון – כאן לדעתי יש אשמה מגוונת: (א) בתוכן – מהותה של "ההחלטה" – האמירה שלו שהוא לא יכול להצליח באקלים א' ולכן הולך להגשים את עצמו באקלים ב'. צודק מנחם לס שאומר שכולנו היינו עושים את זה (בוחרים מקום עבודה עדיף מכל בחינה אובייקטיבית). אבל אנחנו לא אוהדים כל אחד ובטח שלא את עצמנו. אנחנו אוהדים את המיוחדים. את בירד, את מג'יק. את בארקלי. את ג'ורדן. החלטה כזו שהסאב טקסט שלה הוא ויתור לפחות ברמה מסוימת, היא הודאה "אני פחות גיבור ממה שנדמה לכם". זה דבר שבמישור הרגשי אין חזרה ממנו.
    (ב) בדרך (האופן בו נתקבלה "ההחלטה" וזה. אין צורך להרחיב)
    (ג) בנתונים הטבעיים שלו: לברון מדהים. אבל הוא כ"כ ייחודי מבחינה פיזית עד שקשה להרגיש שהוא "משלנו". כלומר הוא נתפס קצת פחות כאדם שמביא את עצמו לשיאים חדשים ומתגבר על מכשולים וקצת יותר "פשוט האדם הזה שהטבע חנן אותו פיסית (למרות שאין הבדל בין כשרון בידיים למבנה גוף, ועדיין… האדם אינו יצור רציונאלי). אגב, זו הסיבה בדיוק שבגללה יש בכלל דיון סביב זהות השחקן הטוב ביותר אי פעם (עד כמה שזה דיון אפשרי בכלל). לאור השונות של ווילט (גובה וזו) אנחנו פשוט לא מוכנים לקלוט ולעכל את ההישגים שלו. אני אף פעם לא הבנתי איך אפשר בכלל לטעון שהוא לא הכי טוב נקודה. ועדיין – רוב האנשים לא ישימו אותו בטופ 3 ואולי אפילו לא בטופ 5 (מייקל, מג'ק, לארי, קרים, ראסל) – בלתי סביר בעליל.
    לצורך השוואה: כמה קרדיט מקבל סטפן קרי (שחקן מדהים!) שנראה כילדון שברירי שמתעלה על מגבלותיו הפיזיות (מה שכמובן שטות. הוא מן הסתם אתלט מדהים וחריג כמו רוב שחקני הליגה)
    (ד) בדרך בה הוא משחק: לברון לא משדר מאמץ. הוא יעיל בצורה דימיונית והקבוצה רק מרוויחה מהעובדה שהוא רואה לנכון להיות קבוצתי ולא לכפות את המשחק, אבל דווקא אי האינטינסיביות היעילה שלו מבחינה כדורסלנית פוגעת לדעתי באפיל שלו (השווה לבריאנט שנוטה לחרב משחקים ועדיין הרבה יותר "גיבור" ומושך אמוציות)
    בהקשר הזה אגיד גם שהמשחק שלו הרבה יותר מבוסס כוח מיופי. הוא מעולה ויעיל אבל לא מרהיב. ובויכוח בין פדרר לנדאל אין ספק שאני, באופן אישי מעדיף את האלגנטיות
    (ה) בתקשורת: מי שמדברים עליו כ"כ הרבה, עוד מגן חובה בערך, פשוט מתמודד עם דינימקת הייפ תקשורתי שבלל לא קשורה אליו. היא מעלה ומורידה אותו בלי קשר להתנהגותו שלו ובעיקר לא מאפשרת לנהל דיון נקי עליו
    (ו) האופי: האם אפשר להצביע על תכונת אופי בולטת של לברון? (אותו כנ"ל, אגב, לגבי דוראנט למרות שעליו אפשר להגיד, אולי, שהוא "ילד טוב" שזו גם תכונת אופי כלשהי להזדהות איתה). לא שאין כזו, אלא שאנחנו לא מודעים לה…

    בקיצור – שום ערך חיובי לא מתחבר למיאמי (בלי קשר אם זה נכון או לא. אנחנו מדברים פה על המראית לא על המציאות) ומכיוון שאנחנו לא תושבי מיאמי – למה שנאהוד אותם?

    זה לא מקרה שהשחקנים האהודים ביותר הם לרוב שחקנים שחוץ מזה שהם מדהימים במה שהם עושים ניתן לקטלג לכמה קטגוריות בסיס:
    – ניהלו קריירות שלמות במועדון אחד וכך יצרו מראית עין של מנהיגות ונאמנות (מייקל, מג'יק, בירד, קובי, דנקן, מלון וסטוקטון, נוביצקי, פירס, אלאג'ואן, יואינג…)
    – מי שהתגברו על קשיים והם אובר-אצ'יברים (אייברסון = בא מלמטה וזה; נוביצקי = אירופאי וזה וכו')
    – בעלי תכונות אופי דומיננטיות (מצחיקים כמו שאקיל וברקלי נניח, בעלי מימד של עומק כמו קארים)
    – בעלי סגנון ייחודי שהקדים את זמנו/שינה את זמנו/סתם מיוחד (שוב שאקיל, קארים ועוד כמה מהרשומים מעלה)
    – מי שנותנים הכל או שהם קשוחים במיוחד (נניח גארנט)

    מכל אלו – לווייד,בוש ולברון אין כלום. בינתיים.

    וזו, לטעמי, הסיבה שאתה לא אוהד את מיאמי.

  2. yuvaloz הגיב:

    התגובה הכי רהוטה ורצינית ויפה שקראתי..מבסוט עלייך חבר..
    בקשר לאהדה של מיאמי, אני חושב שבכלל כל נושא אהדת ה-NBA בארץ הוא מוזר. אם לפני 5-6 שנים היית שואל מי אוהד את דטרויט פיסטונס, הרבה ידיים היו מורמות באוויר. היום קשה לי להאמין שתמצא לך פרטנר לשחמט שאוהד את הפיסטונס. תופעת הטרמפיסט מתגלה פה במלוא תפארתה וזה קשור בעיקר לעובדה שקבוצות משתנות על בסיס שנתי ב-NBA וקשה לפתח זהות ככה ומשהו שאפשר להתחבר אליו.
    הקבוצות היחידות שבאמת יש להם איזושהי זהות ומשהו מעבר לקמע הן בוסטון, לייקרס ושיקאגו. אפשר גם להכניס את הניקס ואת הקליפרס רק שאצלן הזהות היא קצת יותר לוזרית, שזה משהו שאוהדי הניקס לדוגמא, הפכו למשהו חביב בדמות הפנטזיות הדמיוניות שלהם.
    מה שמשאיר אותך לאהוד שחקנים, וכמו שכתבת בצורה נהדרת, אין לי שום סיבה לאהוד את השחקנים של מיאמי אלא אם כן אני אוהד על סמך רמת הכדורסל בלבד. מסכים איתך כמעט לגבי הכל בנוגע לכך שהשחקנים של מיאמי פשוט לא עושים לי את זה מבחינת רגש.

    ואנקדוטה לסיום, כמעט כל שבת אני משחק עם חברים שלי כדורגל ולפני כמה שבועות איכשהו יצא כוחות ממש לא מאוזנים כשאני ועוד שניים שהם בדרך כלל היותר טובים בחברה שיחקנו באותה קבוצה. ניצחנו איזה 3 משחקים ברצף, שזה משהו נדיר אצלנו, ואחרי המשחק השלישי או הרביעי אני חושב חבר שלי בא אליי ואמר לי "וואללה אנחנו כמו מיאמי". היה משהו נורא נכון באמירה הזו, כי מצד אחד, היה לנו באמת כיף לשחק ביחד ועשינו מהלכים אדירים (יחסית אלינו כן? לא היה שם פדאלדות וכאלה), אבל זה בא במחיר של תחרותיות, של חוסר שוויון, והיה ברור שהניצחונות האלו הם עם כוכבית כי זה לא היה באמת כוחות.

  3. Sas הגיב:

    אהבתי מאד. אתה כותב מדהים וכיף לקרוא זאת.

  4. yuvaloz הגיב:

    פרסם את זה מחדש ב-מרגישים NBAוהגיב:

    לקראת הגמר הממשמש ובא, החלטתי לחזור לפוסט משנה שעברה שמסביר איך סן אנטוניו הפכה עבורי מהקבוצה שאני שונא לקבוצה שאני שונא לאהוב. אמנם עברה שנה, אבל זה עדיין רלוונטי. מקווה שתהנו

  5. יהודה הגיב:

    כתוב בצורה מדהימה וגם התגובה
    לא יודע כמה זמן אתה משקיע בכתיבה .אולי כדאי שתכתוב ספר.בטוח יהיה להיט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s