פלייאוף 2013-טייק 29: נופלים וקמים

הפיינלס הזה הוא כל כך טוב, וכל כך מוזר. מתרחש פה לנגד עינינו ניגוד פסיכודלי בין רמת העניין במשחקים לרמת העניין בסדרה. ככל שהמשחקים יותר חד צדדים, כך הסדרה הופכת לסקסית יותר, כך אנחנו מתקרבים יותר ויותר לסיטואציה של גיים 7. עם זאת, באיזשהו שלב שני הכיוונים המנוגדים הללו יצטרכו להתנגש ואנחנו נקבל משחק מכריע, עם מאני טיים, כמו גיים 1, שייתן לנו מושג כלשהו לגבי מי ראויה לתואר, ולא רק מי יכולה לנצח ארבעה משחקים מתוך שבעה.

יכול מאוד להיות שנקבל משחק כזה ביום ראשון, בגיים 5. סן אנטוניו מקבלת יומיים מנוחה, בהם טוני פארקר יוכל לטפל בירך הפרובלמטית שלו, מאנו ג'ינובילי יוכל לעשות מסע בזמן כדי לחזור להיות מאנו ג'ינובילי וגרג פופוביץ' יוכל לבצע עוד מיני התאמות כדי להחזיר את היתרון לספרס. מהצד השני, חובת ההוכחה עדיין על מיאמי. ההיט החזירו לעצמם המון דברים במשחק הרביעי, הם החזירו את הכבוד אחרי ההשפלה בגיים 3, הם החזירו את דוויין ווייד בחזרה לסטטוס שדוויין ווייד היה רגיל אליו, והכי חשוב, הם החזירו את הביתיות. עם זאת, חובת ההוכחה עליהם מכיוון שאלופה לא יכולה לזכות באליפות רק על טהרת הכשרון, היא חייבת להראות גם יציבות.

כרגע מיאמי מובילה בפער של קילומטרים מבחינת הכשרון. זה בא לידי ביטוי במיוחד במשחק הרביעי, בו לברון, ווייד וכריס בוש קלעו כמו שהם יודעים לקלוע, ולספרס פשוט לא הייתה תשובה. היה במשחק הזה מין תחושה שהספרס הם הילד החנון הזה מ"סיפורו של וויל האנטינג" שיודע הכל על הכל, עד שבא מאט דיימון ומציב לו אתגר שהוא לא יכול לעמוד בפניו. הייתה תחושה בכל ג'אמפר שכריס בוש קלע ובכל דרייב של דוויין ווייד לסל שהם צועקים באזני השומרים שלהם "How do you like them apples?".

תמונה

דוויין ווייד מאכיל את הספרס תפוחים בגיים 4

אבל למרות היתרון המובהק בגזרת הכשרון, מיאמי מתקשה להביא אותו לידי ביטוי במשחקים שאינם עם הגב לקיר. יש בזה מין גאווה של אלופים, יש בזה סוג של גדולה לחזור מהקבר הזה פעם אחר פעם, וכל פעם בדרך אחרת, אבל יש גם צד שני למטבע. הקבוצות הגדולות באמת לא היו בכל כך הרבה קברים, השושלות הגדולות גרמו ליריבות להתקפל בפניהן, ולא שינו את החמישייה שלהם באמצע סדרת הגמר. המהלך של הכנסת מייק מילר לחמישייה יכול להצביע על תעוזה של אריק ספולסטרה, אבל, לטעמי, הוא יותר מצביע על כך שמיאמי לא נמצאת בשליטה בסדרה הזו, והיא מנסה להכניס אותה לסחרור בעזרת הסמול-בול, סחרור שאולי הכוכבים הזקנים והרול פליירס חסרי הניסיון של הספרס יתקשו לצאת ממנו עם הניצחון.

מיאמי כרגע חזרה לכסא הנהג בסדרה הזו. לכאורה. מפני שעד כה כל פעם שחשבנו שיש נהג לאוטו הדמיוני של הסדרה הזו, התברר שזה היה זמני בלבד ותוך יומיים הכל השתנה. זה מה שהופך את הסדרה הזו לאחת הדינמיות והמרתקות בשנים האחרונות, אבל זה גם מה שיפגע באיך שנזכור את האלופה שבדרך. גם מיאמי, שסבלה מחוסר יציבות לאורך כל הפלייאוף, וגם הספרס, שנראית לפרקים חסרת אונים מול כמויות הכשרון של ההיט, לא משאירות עד כה חותם של אלופה מדהימה, של קבוצה שיסתכלו עליה בהערצה עוד כמה שנים. אין פה את הדומיננטיות של הלייקרס של שאק וקובי, אין פה את ההצלחה המשעממת של הספרס באמצע שנות ה-2000, אין פה את האפקט הרגשי של בוסטון ב-2008. יש פה בעיקר המון נפילות, והרבה תקומות, ולטעמי, מי שתזכה בסופו של דבר בתואר לא תיזכר כאלופה גדולה, למרות שרמת הכדורסל בסדרה הזו וכמות הסטוריליינים מסביב היא עצומה.

תמונה

בכל פעם שנדמה שמישהי תופסת שליטה על הסדרה, הכל משתנה. לברון ופארקר

בעוד בעיית היציבות היא יותר בעייתית אצל מיאמי, שנעה בין הופעות מביכות לערבי קליעה מופלאים יותר מדי בפוסט-סיזון, הבעיה של הספרס נעוצה במאנו ג'ינובילי. בניגוד לרוב הכוכבים בסדרה הזו, ג'ינובילי שומר על אותה רמה לאורך כל המשחקים, הבעיה היא שמדובר ברמה שלא שייכת לפיינלס. 7.5 נק' ב-34.5% מהשדה ו-19% מעליבים מהשלוש, בתוספת 3.0 אס' בלבד ו-1.5 ריב'. נאמר פה כבר שמבחן מאנו הוא סוג של שבשבת שתצביע לנו לאן הרוח נושבת בסדרה הזו, מכיוון שכאשר ג'ינובילי טוב, זה סימן שהספרס משחקים את הכדורסל שלהם.

עד כה בסדרה ברור שזה לא המצב, וזה אמור להדליק נורה אדומה לפופוביץ'. יכול להיות שהגוף של מאנו פשוט לא בנוי להתמודד בהגנה עם ההרכבים האתלטיים שמיאמי יכולה להעמיד מולו, וכאשר בהתקפה הצעד הראשון שלו פשוט מתבטל מול הדינמיות של ההיט, כל מה שנותר לו הוא להטיח שלשות חסרות סיכוי באחוזים גבינתיים. מהבחינה הזו, לא צריך להיות גאון כדורסל כדי להבין שיכול להיות שג'ינובילי לא מתאים לסדרה הזו, ושהגיע הזמן להוריד את כמות הדקות שהוא על המגרש לטובת שחקנים יותר חמים או יותר אתלטיים. כרגע, המשקל הסגולי של ג'ינובילי ברוטציה של הספרס הרבה יותר גדול ממה שהוא צריך להיות בסדרה הזו. עם זאת, לא נראה שפופ מוכן לעשות שינוי בגזרה הזו, ולכן, זו החובה של ג'ינובילי להראות לנו שיש לו עוד כמה מהלכים גדולים בקנה.

תמונה

יכול להיות שזה הסוף? מאנו ג'ינובילי

מעבר לרצון הברור להביא טבעת הביתה, ג'ינובילי צריך לחשוב טיפה יותר רחוק. החוזה שלו מסתיים העונה, ולמרות שבוודאות הוא ימשיך בספרס, לתפקוד שלו בסדרה הזו יהיו השלכות על גובה החוזה הבא שלו, וכתוצאה מכך למשמעות שלו ברוטציה של הספרס בעתיד. הליגה הולכת יותר ויותר לכיוון של אתלטיות ופחות של חכמת משחק. אפשר לראות את זה בחוזים ששחקנים כמו ג'אוול מגי מקבלים. אם נבטא את זה בצורה יותר גסה, מבחינת כדורסל, הליגה הולכת יותר לכיוון של מיאמי ופחות של סן אנטוניו. מאנו צריך להוכיח שהוא מסוגל להתמודד עם השינוי הזה, והדרך לכך מתחילה ביום ראשון, בגיים 5.

בעקבות זאת ובעקבות סיבות רבות נוספות, המשחק הבא חייב להיות המשחק הגדול של הסדרה. הוא לאו דווקא יהיה הקריטי ביותר (גיים 4 היה הרבה יותר קריטי מכיוון ש-1-3 לספרס היה גומר את הסדרה), אבל הוא יהיה גדול יותר. אחרי ארבעה משחקים כבר קשה מאוד להפתיע, ובכל מקרה, ספולסטרה כבר ביצע את ההפתעה שלו עם החילוף בחמישייה. במשחק החמישי אני מאמין שנזכה לראות סוף סוף מאני טיים בסדרה הזו, אחרי שלושה משחקים שבהם הרבע האחרון היה יותר רבע מנוחה לכוכבים. מי יודע, אולי הבחור החנון נותן לוויל האנטינג בראש בסוף.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על פלייאוף 2013-טייק 29: נופלים וקמים

  1. פינגבאק: פלייאוף 2013-טייק 29: נופלים וקמים / יובל עוז | Hoops

  2. מק הגיב:

    פגעת בול עם האבחנה על ג׳ינובלי. כבוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s