פלייאוף 2013-טייק 30: אפשר קצת קלאץ' בבקשה?

מה כבר ביקשנו? משחק צמוד? קצת קלאץ'? קצת מאני טיים? שבמקום להסתכל על הכרית שלנו בערגה ברבע הרביעי נסתכל על השעון ונתפלל שלא ייגמר? שנקבל קצת מתח בדקות האחרונות של הפיינלס במקום להתחיל לתכנן כבר מה יהיה במשחק הבא? הסדרה הזו מציגה איזשהו פרדוקס מטורף בין רמת העניין במשחקים לרמת העניין בסדרה, ואם זה היה אנקדוטי במשחקים 2 ו-3, ואולי אפילו מצחיק בגיים 4, במשחק החמישי זה כבר הפך להיות מרגיז.

בניגוד למשחקים 2 ו-3, בהם הבלו-אאוטס הגיעו כתוצאה מאגרסיביות מוגברת בהגנה והתאמות מצוינות שביצעו המאמנים, ובניגוד למשחק הרביעי, בו ראינו את הביג 3 מממשים את מלוא הפוטנציאל שלהם ואת הספרס נשארים ללא תשובה, המשחק החמישי היה בלו-אאוט בעקבות מגוון רב של סיבות, אבל לטעמי, הסיבה המרגיזה ביותר היא שמיאמי כשלה בהוצאה לפועל, באקסקיושן, או במילים אחרות, לא הגיעה מוכנה מנטאלית למשחק החוץ האחרון שלה העונה.

אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה שדני גרין, הקלעי הכי לוהט ביקום, ששבר שיא פיינלס לשלשות של אגדה כמו ריי אלן תוך 5 משחקים בלי להתאמץ בכלל, מוצא את עצמו חופשי כציפור בצד הלא נכון של הקשת? איך אפשר להסביר הגנה רופסת, שאיפשרה לספרס לקלוע ב-60% מהשדה? איך אפשר להסביר את החוסר המוחלט בלחימה? יכול להיות שדברים כאלו היו אפשריים בשלבים אחרים של הפלייאוף, אבל לא עכשיו, לא בפיינלס, לא במצב של 2-2 כשאף אחד לא זוכר מתי מיאמי ניצחה שני משחקים ברציפות.

איך משאירים אותו פנוי? דני גרין

איך משאירים אותו פנוי? דני גרין

אבל מעבר לקושי של מיאמי לבצע, הסיפור הגדול של המשחק החמישי היה האיש והפדחת, מאנו ג'ינובילי. הארגנטינאי חזר לעצמו בזכות היומיים מנוחה, בתוספת שיחת מוטיבציה שעשה עם גרג פופוביץ' ובמיוחד בזכות החזרה שלו לחמישייה אחרי למעלה משנה. מאנו היה הדיפרנס-מייקר במשחק הזה, והראה לכולם שכאשר הוא טוב, המכונה של הספרס לא משמיעה חריקות. ג'ינובילי נגע בכדור 50 פעמים בגיים 5 (לעומת 37.5 פעמים בממוצע במשחקים 1 עד 4) וחדר לסל 12 פעמים (לעומת 4 בלבד בממוצע בארבעת המשחקים הראשונים). הוא קלע 24 נק' ב-57%, מסר 10 אס', והעמיד מדד +/- מעולה של 19+. המספרים הללו מלמדים שבניגוד למשחקים אחרים, במשחק הזה, כשמיאמי איבדה ריכוז לכמה שניות, כמו כשמריו צ'אלמרס איבד לשנייה את דני גרין בתנועה בלי כדור ברבע השלישי, מאנו היה שם כדי להעניש.

בהכנסה של מאנו לחמישייה פופוביץ' קיבל את האתגר של ספולסטרה להפוך את השולחן ולעבור לסמול-בול קלאסי. זהו אחד מהשינויים הדרמטיים ביותר שראינו בסדרת פיינלס בשנים האחרונות, כאשר שתי הקבוצות משנות חמישיות במהלך הסדרה, ואפילו משנות סגנון משחק (איפה נעלם כריס אנדרסן פתאום?). החדשות הטובות מבחינת הספרס הם שכל עוד מאנו משחק כמו מאנו של גיים 5, היתרון יהיה שלהם. השאלה היא אם הוא יהיה מסוגל להמשיך לשחק בקצב כזה וביכולת כזו גם באמריקן איירליינס ארינה?

כל עוד מאנו משחק כמו מאנו, הספרס יכולים לישון בשקט

כל עוד מאנו משחק כמו מאנו, הספרס יכולים לישון בשקט

מבחינת מיאמי, הסמול בול הוא הקומפורט זון שלה, אבל דווקא אתמול הוא היה יותר מדי מאולתר. זה קרה מכיוון שמריו צ'אלמרס הסתבך בבעיית עבירות ונוריס קול היה פשוט מזעזע (0 נק', 0 אס', 0 ריב', איבוד אחד ב-7 דקות, הגנה מזעזעת על טוני פארקר וג'ינובילי ומדד +/- של 14-), וספולסטרה החליט לעבור להרכב ללא פוינט גארד, בעוד לברון שומר על פארקר. היה מדובר בהתאמה אחת יותר מדי ולמרות שזה היה הרכב לא רע בכלל, ההיט לא מצאו את עצמם בדקות הללו, משחק ההתקפה היו בנוי על אלתורים וכדרורי יתר של דוויין ווייד ולברון, ומעבר להבלחות מקריות, הספרס המשיכו לשלוט.

ההבלחות המקריות הללו היו שייכות בעיקר לווייד. פלאש נראה שמצא את הדלוריאן של ד"ר בראון במהלך שלושת משחקי החוץ בסן אנטוניו ומזכיר יותר ויותר את דוויין ווייד של פעם, של 2006. טוב, הגזמתי, של 2007 נגיד. אחרי שהיה נחנק במחציות השניות במשחקים הראשונים, ווייד מראה שאפשר לסמוך עליו שיתן תפוקה לאורך יותר משני רבעים, אבל זה עדיין לא עקבי מספיק, ואולי מה שיותר גרוע, הרנסאנס החלקי של ווייד מבליט את החולשה של לברון ג'יימס בסדרה הזו.

היכולת המשופרת של ווייד רק מבליטה את החולשה היחסית של לברון

היכולת המשופרת של ווייד רק מבליטה את החולשה היחסית של לברון

מבט בדפי הסטטיסטיקה (25 נק', 8 אס', 6 ריב', 4 חט') לא מספיק כדי להעביר את ההרגשה הזו, ההרגשה שלברון מתקשה מאוד מול הספרס. בעצם, מבט בדפי ססטיסטיקה מסוימים כן מעביר את ההרגשה הזאת. לדוגמא, בגיים 5 כאשר בוריס דיאו שמר עליו הוא נדחק לאחור, זרק ממרחק ממוצע של יותר מ-14 פיט (לעומת 5.9 פיט נגד שאר השומרים) וקלע 4 נק' ב-1 מ-8 מהשדה. צפייה במשחק של מיאמי מלווה תמיד בתחושה שלברון ג'יימס נמצא מהלך אחד מהתפוצצות, דאנק אחד מהשתלטות מוחלטת על המשחק. הספרס מצליחים לעמעם את התחושה הזו ולהפוך את לברון לשחקן טוב מאוד, אפילו מצוין, אבל לא כזה ששולט בסדרה ביד רמה, לא כזה שמפחיד אותם. במובן מסוים, הספרס בעצם אומרים ללברון בסדרה הזו "אתה לא יכול לעשות עלינו את מה שעשית לבוסטון בשנה שעברה".

וכשרואים אותו נבלם פעם אחר פעם בחדירות לסל, ומחטיא ג'אמפרים מחוץ לצבע (2 מ-7), קשה שלא לתהות האם זוהי התקרה של לברון בסדרה הזו? האם ההתפוצצות שלו בגיים 2 הייתה סטיית התקן ושזו בעצם היכולת האמיתית שלו מול הספרס? מול שומרים איכותיים כמו קוואי לאונרד ודני גרין ופתאום גם בוריס דיאו שבא ומקשה עליו? המאמץ שם, הרצון שם, אי אפשר לדבר על פסיביות של לברון יותר מדי כי הוא זרק 22 זריקות בגיים 5, הוא חדר לסל יותר מכל שחקן אחר, הוא היה מעורב כמעט בכל מהלך, אבל הוא פשוט לא הצליח לגמור את המהלכים הללו בצורה חיובית. וכשמבינים שזה משהו מתמשך לאורך כל הסדרה, למעט רגעים מסוימים במשחקים 2 ו-4, עולה השאלה האם מיאמי יכולה לנצח סדרה עם לברון כזה? לברון שהוא טוב, אבל לא מדהים? שמעמיד מספרים מצוינים, אבל לא יעילים? כמו כל דבר בסדרה הזו, אי אפשר לדעת.

לברון מתקשה מול הגנת הספרס

לברון מתקשה מול הגנת הספרס

וזה מה שמטריף בסדרה הזו. היא הוציאה מכולנו את האומץ להמר. אף אחד לא מוכן להמר נגד מיאמי עכשיו, כי היא לא הפסידה שני משחקים רצוף מאז ימי האפרטהייד ומצד שני, קשה להמר נגד סן אנטוניו כשהם משחקים ככה, כשדני גרין נראה כמו סטפן קרי, כשכל שחקני החמישייה קולעים בדאבל פיגרס וכשטיאגו ספליטר מצליח להטביע בלי שיחסמו אותו. הוצאתם לנו את המיץ, סן אנטוניו ומיאמי, בשלב הזה לא אכפת לנו כבר מי תנצח, אנחנו רק רוצים להרגיש מאני טיים, להרגיש פיינלס גם על המגרש ולא רק באווירה מסביב. אחרי 100 משחקים לאורך כל העונה, לא מגיע לכולנו משחק אחד מדהים?

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על פלייאוף 2013-טייק 30: אפשר קצת קלאץ' בבקשה?

  1. MJ הגיב:

    מסכים עם כל מילה.
    יש חוקים לא כתובים של סדרות נ.ב.א שכל אוהד ותיק מכיר, שעוזרים לו להחליט האם לקום למשחק או שמספיק לתפוס את הרבע האחרון – אם קבוצת החוץ ניצחה את המשחק הראשון אז ברור שהמשחק השני יהיה של קבוצת הבית. ואם הסדרה היתה במצב של 1-1 אז משחק 4 הוא מאסט לצפייה. ואם יש 2-2 אז לא מפסידים אף שניה עד סוף הסדרה כי כל משחק מפה והלאה אמור להיות לפנתיאון, אם לא לפנתיאון כל הזמנים אז לפחות לפנתיאון הפלייאוף של אותה שנה.
    והחוקים האלה נהיים נכונים יותר ויותר כאשר חשיבות הסדרה עולה (גמר אזורי או גמר נ.ב.א).
    הסדרה הזו שוברת את כל זה.

    אבל מה שהכי משעשע בסדרה הזו זו האירוניה שיש בה – סדרה שמבטיחה כל כך הרבה על הנייר, אבל כל פעם היא קצת ליד. בדיוק כמו לברון.

  2. maxroni הגיב:

    לי אין כל כך מה להגיד אני עדיין בשוק מזה שלברון החטיא ליי אפ…

  3. פינגבאק: פלייאוף 2013-טייק 30: אפשר קצת קלאץ' בבקשה?/יובל עוז | Hoops

  4. Jonathan הגיב:

    הסדרה הזאת כל כך יבשה שאשכרה הרשתי לעצמי אפילו לא להתעורר למשחק הזה היום. צפיתי בו בשידור חוזר ב LEAGUE PASS אחרי שדאגתי להתעדכן בתוצאה. 🙂

  5. אנדור הגיב:

    הי יובל, יופי של פוסט.

    אני אעתיק לכאן את התגובה שרשמתי בפורום NBA של תפוז בקשר לאיכות הגמר ולעניין של המשחקים הצמודים:

    אני רואה סדרות גמר כבר 15 שנה בערך, וזו אחת הטובות שראיתי אי פעם.
    כנראה שמדובר בעניין של טעם אישי, אבל אני מעדיף כדורסל ברמה גבוהה על פני כדורסל ברמה נמוכה יותר אבל עם מתח. אתה מעדיף שלוש הארכות בין ברוקלין לשיקגו? אין ספק שזה היה אחלה משחק אבל איכות הכדורסל בו הייתה בערך 50% מהאיכות שמיאמי וסאן אנטוניו הציגו במשחקים הלא צמודים שיש בסידרה הזו.

    לטעמי הסידרה הלא צפויה והמטורפת הזו היא התנגשות ענקים של פעם בדור. שתי קבוצות בכושר שיא שמשחקות בסגנונות שונים לחלוטין.

    ענק קלאסי מול ענק מודרני.
    מתאגרף זקן, מנוסה וגאה מול מתאגרף צעיר, אתלטי ורעב.
    פילהרמונית שמנגנת באך בתיאום מושלם מול טריו ג'אז שמאלתר את מיילס דיוויס בוירטואוזיות אישית מדהימה.

    כל ענק מתעלה על קודמו כשתורו מגיע להופיע על הבמה הגדולה.

    חוסר הוודאות, הציפייה להופעה ענקית בכל משחק שתמיד מתממשת, הרעב, הגאווה ומעל לכול, איכות הכדורסל הקבוצתי (סאן אנטוניו) והאישי (מיאמי), ממצבים בעיניי את הגמר הזה כאחד הגדולים שראיתי.

  6. yuvaloz הגיב:

    Mj מסכים איתך לגמרי. הסדרה הזו היא גן עדן לאנליסטים ואנשים שמתעסקים בnba ובמה שמסביב לו, בעוד עבור האוהדים הניטראלים שרוצים לראות משחק מותח היא סיוט.

    אנדור-דבר ראשון ברוך הבא.
    דבר שני אני אישית לא מסכים איתך. זה לא שברוקלין שיקאגו היה משחק נוראי כמו לראות את הפועל חולון נגד מכבי אשדוד. עדיין הייתה שם רמה גבוהה ומתח מדהים, אני אישית קפצתי מהתרגשות לפחות 5 פעמים במהלך המשחק הזה. בסדרה הזו רמת הכדורסל באמת גבוהה יותר, זה נכון, אבל רמת המתח בארבעת המשחקים האחרונים שאפה לאפס, וזה חסרון רציני כשבאים לבחון את הסדרה הזו בהיבט היסטורי.
    על טעם אישי אין להתווכח, יש לך את הסיבות שלך לאהוב את הסדרה הזו והדגמת אותם יפה מאוד עם מייחס דייוויס ובאך, אבל אני הייתי רוצה לראות את באך ומיילס דייוויס הולכים מכות פעם אחת, לשם שינוי, ולא רק מנגנים להנאתם

  7. דנסקי הגיב:

    כמה מחשבות על המשחק, וסיבות לאופטימיות למיאמי.
    http://basketblog.co.il/game6
    אני צופה משחק מספר 7…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s