פלייאוף 2013-טייק הסיום

נפתח בקלישאה, שהיא חבוטה כמו שהיא נכונה. גיים 7 מפריד בין הגברים לילדים, הוא מפריד בין דני גרין לשיין באטייה, בין מייק מילר לקוואי לאונרד, בין גארי ניל למריו צ'אלמרס. זה מה שיפה בגיים 7, לא משנה מה עשית לפני, לא משנה מה תעשה אחרי, משנה מה עשית בתוך ה-48 דקות המופלאות הללו, ובסופו של דבר, הרוסטר של מיאמי הוכיח שהוא מורכב מיותר גברים מהרוסטר של הספרס, ואפשר להגיד שעל מזבח הגברא הוקרב תואר האליפות.

נמשיך במחמאות, שחייבים לתת אותם לסן אנטוניו. הספרס לא היו אמורים להיות פה, הם זקנים מדי, אפורים מדי, ישנים מדי, אבל הם גרמו לכולנו להתאהב בהם מחדש בפלייאוף האחרון (ועבור חלקנו בפעם הראשונה), והם העלו את הרמה של הפיינלס לרמות שלא מיאמי ולא אף אחד אחר הכיר בשנים האחרונות בליגה. המחמאות הראשיות מגיעות לטים דאנקן, שחקן שהוא דמות, דמות שהיא אגדה, ואגדה שרק מתעצמת משנה לשנה. הלב נחמץ כאשר הוא החטיא את הזריקה 50 שניות לסוף שהייתה יכולה להשוות את המשחק.

תמונה

הגיבור ומי שהיה צריך להיות הגיבור. לברון ודאנקן

קוואי לאונרד ראוי לכל המחמאות גם כן, בגיל 21 הוא הוכיח, עם 19 נק', 16 ריב' והגנה מצוינת על לברון לאורך כל הסדרה, שהוא הדבר האמיתי. הוא הוכיח שיש יורש לפול ג'ורג' עוד לפני שפול ג'ורג' הספיק להפוך לפול ג'ורג' והוא לבדו מייצג את אחת הסיבות שהחלון של סן אנטוניו לא נסגר לחלוטין. לאונרד הוא המייצג הגאה של המועדון הגדול של סן אנטוניו, שתמיד הולך רגל אחת קדימה בזמן שנשאר עם רגל אחת בהווה, תמיד מחפש את הפרוספקט הגדול הבא בזמן שלא מוותר על הניסיון להילחם על טבעת נוספת.

עם זאת, לא רק דברי שבח מגיעים לסן אנטוניו על המשחק האחרון, אלא גם מילות ביקורת. הביקורת הראשונה היא על רמת הביצוע של השחקנים המשניים, כשבראשם דני גרין. אחרי 5 משחקים מושלמים, גרין גילה שאיקרוס זה לא רק שם של אי בכרתים, אלא גם סיפור מיתולוגי שנראה כאילו נכתב ממש על הקלעי מצפון קרוליינה. גרין עף קרוב מדי לשמש, והחום הכבד של משחקים 6 ו-7 היה גדול עליו. במשחק האחרון זה כבר היה קשה לצפייה כשגרין קולע 1 מ-12 מהשדה וכל הורדת כדור שלו לרצפה מלווה בעליית הלחץ דם של גרג פופוביץ'.

ואם כבר דיברנו  על פופ, אין שום דרך ליפות את זה. הוא נפל חזק במשחק המכריע. ההחלטה ללכת על גרין עד הסוף ולא לנסות משהו שעבד כמו בוריס דיאו היא סטרייק ראשון, אבל חוסר ההתאמה תוך כדי משחק מול הקליעה של דוויין ווייד ולברון ג'יימס הייתה סטרייק שני ושלישי ביחד. פופ החליט לאורך כל הסדרה שהוא מוכן לחיות עם קליעות מרחוק של שני הכוכבים של מיאמי, אבל במשחק הקובע הוא מת איתן. באיזשהו שלב, לקראת סוף הרבע השני עבור ווייד ולקראת סוף השלישי עבור ג'יימס, היה ברור שהם כבר מצאו את הקומפורט זון שלהם ושלא מפריע להם המרחק שהשומרים שלהם לוקחים מהם. בשלב הזה פופוביץ' היה חייב להגיב, היה חייב לשנות משהו, כי הוא פשוט לא יכול היה לאפשר לג'יימס לקלוע 23 נק' מחוץ לצבע ולווייד לקלוע 12. בסופו של דבר, זה התברר כיותר מדי גם עבור הספרס.

תמונה

נפל ברגע האמת. פופ

טוני פארקר הוא אכזבה נוספת. אמנם הוא סוחב פציעה, ואמנם הוא נשמר ע"י לברון ג'יימס, אבל הייתה תחושה שהוא לא מרגיש שהוא מסוגל לסחוב את הקבוצה על הגב שלו בחצי השני, בו הוא לא קלע אף נקודה. בלי פארקר, ועם ג'ינובילי בערב סולידי (לא יותר מזה) לספרס נגמר הגז ברבע האחרון, ובשתי הדקות האחרונות של העונה הם לא הצליחו לייצר סל. אם זה לא אקורד סיום צורם לעונה מדהימה, הטרמינולוגיה של עולם המוסיקה והספורט צריכה להיכתב מחדש.

ונעבור למנצחת. בעוד הספרס מלקקים פצעים ממשחק 6 ומתחילים להבין שהם פספסו הזדמנות שלא תחזור בתצורתה הנוכחית, מיאמי העלתה את עצמה בסדרה הזו לרמה של הלייקרס של תחילת העשור הקודם. ההיט הוכיחו שיש להם 9 נשמות, עם שלשות סטייל רוברט הורי של ריי אלן, עם משחקים גדולים סטייל דרק פישר של מריו צ'אלמרס ואליפות שנייה ברציפות, שמפרידה אותם מהאלופות הטובות ומכניסה אותם לאותה רשימה כמו האלופות הגדולות. העובדה שהם עשו זאת בצורה הכי קשה שיש, בשבעה משחקים מול הקבוצה שבנויה הכי טוב להפריע להם בגמר המזרח ובשבעה משחקים בפיינלס מול הקבוצה הכי איכותית ב-15 השנים האחרונות בליגה, רק מעלה את הערך של האליפות הזו ביחס לאליפות של שנה שעברה.

תמונה

אליפות מרשימה הרבה יותר משנה שעברה לווייד, לברון ומיאמי

הסופרלטיבים מגיעים כמובן לשיין באטייה, שהוכיח שוב שיש שחקנים שעושים הבדל בין קונטנדרית לאלופה. בשנה שעברה בפיינלס הוא היה המיס-מץ' שסלל את הדרך של ההיט לתואר הראשון, והשנה, למרות פלייאוף מזעזע מכל בחינה אפשרית ודחיקתו לשולי הספסל, הוא התעורר ברגע הנכון עם 6 מ-8 מהשלוש וחקק את שמו בהיסטוריה של מיאמי. מעבר לו, מריו צ'אלמרס ראוי לכל מחמאה שרק אפשר לתת. הרכז האנדר-רייטד Out-played טוני פארקר בגיים 7, והוכיח בפעם המליון שכדי לקחת אליפות, חייבים לעטוף את הכוכבים בצמר גפן של רול-פליירס איכותיים.

והכוכבים הללו, שלרגעים נראו נוצצים פחות במהלך הפוסט-סיזון, עשו את מה שהם באו לעשות. הם הצליחו ליצור שושלת. לברון ג'יימס הוא כבר לברון ג'יימס, פעמיים MVP בפיינלס ודוויין ווייד הוא כבר בחור עם שלוש טבעות אליפות על היד. מבחינת המשחק, ווייד התאמץ יותר מכל אחד אחר על המגרש ועשה מהלכי האסל שהזכירו שלא מדובר רק בפלאש וגמרנו, אלא באחד השחקנים הכי שלמים בליגה. ולברון, הוא שוב השתיק את המבקרים והוכיח שהוא השחקן הטוב בעולם, לא רק בגלל כמות הכשרון האינסופית שלו, אלא בעיקר בגלל שהוא ממצה את הכשרון הזה. הניצחון בגיים 7 היה כתוצאה ישירה מהעבודה הקשה שלו על הקליעה שנשאה פירות ברגע הכי חשוב, ואת זה באמת שקשה לא להעריך.

תמונה

שילוב מדהים של עבודה קשה וכשרון מלפצתי. לברון מסמן עוד וי

הבא בתור הוא אריק ספולסטרה. מבלי ששמנו לב, הוא הפך למאמן הגדול של ההיט בהיסטוריה. אפשר להתווכח על רמת האימון שלו ואפשר להתווכח על מקומו בין המאמנים הטובים בליגה, אבל העובדות מדברות בעד עצמן, שתי אליפויות, ניהול כח אדם ברמה הגבוהה ביותר ומציאת השיטה בה הכוכב שלו בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר. זה נכון שספולסטרה זכה בלוטו עם האיחוד של לברון, ווייד ובוש בפלורידה, אבל בניגוד להרבה זוכים אחרים, הוא ידע טוב מאוד מה לעשות עם הכסף. גם במשחק השביעי הוא לא היה חף מטעויות, כשניסה יותר מדי להכניס את מייק מילר למשחק, אבל בניגוד לפופוביץ', הוא היה חכם מספיק לתקן והחזיר את באטייה עד לסיום. וזה יכול להיות שהיה השינוי ברוטציה ששווה טבעת.

וכמעט שכחנו את כריס בוש. די מדהים לראות שחקן של 19 מיליון דולר לעונה לא קולע נקודה במשחק 7 של הפיינלס, אבל מה שיפה לראות אצל בוש זה את ההתפתחות במהלך הפלייאוף. אם בסדרה מול אינדיאנה כשהוא לא היה פקטור בהתקפה הוא נעלם לגמרי, בסדרה הזו הוא הצליח לתרום גם מבלי להיות פעיל בטור הנקודות. הריבאונד הגדול ושתי החסימות בגיים 6 רק נותנים גושפנקה לטרנספורמציה הזו, שמיאמי תצטרך להחליט אם היא לא יקרה לה מדי בעתיד קרוב.

תמונה

אחלה רול פלייר, לא יקר מדי?

ומה באמת לגבי העתיד? מיאמי תחזור בעונה הבאה כדי לנסות ולהשלים 3-פיט ראשון מאז תחילת המילניום, אבל יהיו לה הרבה קשיים בדרך. היריבות הקשות שמתחילות לצוץ בכל מקום, המחיר הרגשי שריצות ארוכות בפלייאוף לוקחות מקבוצות גדולות וחרושת השמועות הבלתי פוסקת שצפויה לסבוב סביב אופציות היציאה של הביג-3 בעונה הבאה תהפוך את משימת ה-3-פיט לקשה מאוד.

זה יהיה קשה מאוד גם כי דוויין ווייד מעבר לשיא. ההתפוצצויות של ווייד כבר מזמן לא צומחות כפטריות לאחר הגשם, אלא יותר דומות לפטריות הזיה. זה לא קורה יותר מדי, זה מגניב ממש כשזה כן קורה, אבל לך תדע מתי זה יקרה פעם הבאה. לווייד יש תפקיד מרכזי בשושלת הזו וקשה לדעת איך ירידה ביכולת שלו, שנראית כמו משהו מתבקש אחרי כל מה שהגוף שלו עבר ואחרי שתי אליפויות רצופות, תשפיע על הקבוצה. מצד שני, עדיין יש להם את לברון ג'יימס בשיא הקריירה, וזה יכול להספיק כדי להביא אותם למצב טוב לתואר נוסף.

סן אנטוניו, לעומת זאת, נראה שהולכת לכיוון מנוגד. זו הייתה ההזדמנות של הספרס לקחת את הטבעת, זו הייתה ההזדמנות שהם היו צריכים לנצל, וקשה להאמין שהם יקבלו עוד אחת בקרוב. אמנם פארקר בשיא הקריירה, אבל ג'ינובילי מסיים חוזה ודאנקן בשנה הבאה יהיה יותר קרוב ל-40 מל-35. הריצה של הטריו המופלא הזה תהיה חייבת להסתיים מתישהו, ויכול להיות שזה יקרה כבר בקיץ הקרוב. עם זאת, לספרס יש קצת כסף מתחת לתקרה, כך שאולי נראה הפתעות באוף-סיזון (ג'וש סמית' מישהו?).

אז לפני שנסגור את השאלטר על עונת 2012/13 ונתחיל בדיווחים על זה שאו.ג'יי מאיו פלירטט עם פיניקס וששארלוט שוקלת להחתים את דווין האריס, נגיד שלמרות הפציעות המעצבנות שליוו את העונה הזו, ולמרות שהבטחות גדולות כמו הלייקרס וברוקלין היו רחוקות מלקיים, אנחנו יוצאים עם טעם מתוק בפה. עם טעם של עוד. העונה הזו גרמה לנו רק לרצות עוד NBA, עוד סדרה, עוד משחק, עוד מהלך. לא יודע מה אתכם, אני כבר מתגעגע.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על פלייאוף 2013-טייק הסיום

  1. אורי הגיב:

    אוהב מאוד את הכתיבה שלך, אשמח לראות קצת כתבות על יוסטון רוקטס והמנג'ר המשוגע שלהם (בטח שזה תקופת האוף-סיזון)

    • דנסקי הגיב:

      אורי,
      מה פשר החיבה ליוסטון? כלומר, אין לי בעיה עם זה, להיפך! אפילו יש לי זקן ארוך א-לה הארדן 🙂
      ממליץ על הבלוג הזה: http://www.red94.net

      • אורי הגיב:

        הלוואי שהייתי יודע.. התאהבתי מגיל צעיר בקבוצה ..
        אפילו המשפחה שלי צוחקת עלי שדווקא את יוסטון אני אוהד מאז שחיפשתי בכל החוף המערבי דברים שלהם ולא מצאתי

  2. פינגבאק: פלייאוף 2013-טייק הסיום / יובל עוז | Hoops

  3. Jonathan הגיב:

    אם אפשר לסכם את העונה הזאת במילה אחת:
    Rigged

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s