צוות רוקט

אפשר לקפל את הבאסטות, לסגור את חשבונות הטוויטר, להפסיק ללחוץ Refresh כל חמש דקות ולנשום. דווייט האוורד גאל את כולנו מייסורינו והחליט איפה הוא הולך לבלות את ארבע העונות הבאות. לפני שניגע בקבוצה המאוד מעניינת שנבנית בטקסס, צריך לדבר קצת על הייסורים האלו שהאוורד "העביר" אותנו בימים האחרונים.

הייסורים הללו הם יותר ייסורים וירטואלים, דמיוניים, של דור שלא מסוגל לדחות סיפוקים. האובר-רפורטינג שבר שיאים בימים האחרונים וכולנו יכלנו לדעת מה האוורד אכל בבוקר ומה קובי אמר לו בזמן הפיטץ' של הלייקרס ומה האוורד הרגיש לגבי זה. ואם כשזה קרה עם לברון ג'יימס ב-2010 יכלנו להטיל את האשמה בלברון שניצל את התקשורת בצורה צינית ומבחילה לאינטרסים האישיים שלו, פה האשמה שייכת כל כולה לכתבים שמסקרים את הליגה, שאיבדו פרופורציות לגבי הדרך בה מסקרים את האוף-סיזון והצליחו להמאיס, עליי לפחות, את כל הבאזז מסביב להחתמה של האוורד.

אבל אם אנחנו מסתכלים על האוורד עצמו, אפשר להגיד שהוא אפילו נהג באצילות מסוימת (יחסית להאוורד כמובן). הוא בחן את כל האופציות כמו שכל פרי אייג'נט גדול עושה, נסע להרים לכמה ימים לנקות את הראש, הודיע לקבוצות שמחוץ למרוץ שהן מחוץ למירוץ ואפילו טס חזרה ל-LA כדי להודיע ללייקרס פנים מול פנים שהוא לא חוזר. ההתנהלות הסבירה פלוס של האוורד הציגה את התקשורת האמריקאית באור מגוחך, של אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם חוסר ודאות, לא יכולים לדחות סיפוקים ויצר החטטנות שלהם מנצח בכל מחיר. אבל הם בעצם רק תמונת מראה של החברה האמריקאית ושל כולנו, וזה כבר נושא לדיון אחר שלא קשור בכלל לספורט.

צוות רוקט החדש. הארדן והאוורד

לכן, נחזור לענייני הכדורסל, ואיזה כיף שככה פתאום, באמצע האוף סיזון, שבה לרוב הדיבורים על כדורסל נראים מאולצים ורוב השיחות סובבות סביב תקרת שכר ו-MLE ועל זה שג'ף טיג מקבל את הכתף הקרה מכל קבוצות הליגה (כאילו זה מעניין מישהו), יש לנו אחלה של סיבה לדבר על כדורסל. כששניים מעשרת השחקנים הטובים בליגה מתאחדים בקבוצה אחת, גם אם זה עדיין נראה מאוד גולמי, זה תמיד מרגש, זה תמיד מלהיב.

כרגע, קשה מאוד למדוד ולהעריך איזו קבוצה תקום לה ביוסטון. כרגע עוד לא ברור בכלל אם עומר אסיק וג'רמי לין יישארו או שיהיו חלק מעסקת סיין אנד טרייד שתנחית פרי אייג'נט נוסף בטקסס (ג'וש סמית אולי), כך שבינתיים הדבר היחיד שבטוח הוא שיהיה שם את דווייט האוורד, ג'יימס הארדן וצ'נדלר פארסונס. רק זה אמור להיות מספיק כדי לגרום למספיק וטרנים שצמאים לקונטדרית להוריד את המחיר. זה בעצם ההישג הכי גדול של דריל מורי. מהקבוצת פח שהייתה לו בשנה שעברה, מלואיס סקולה וקווין מרטין וגוראן דראגיץ' וקורטני לי הוא הצליח לאסוף לעצמו מספיק נכסים ועם קצת עזרה מסם פרסטי הוא הפך לאחד הג'נרל מנג'רים המוערכים ביותר בליגה, שחניכיו מתחילים להתרבות ברחבי הליגה (סם הינקי, הג'נרל מנג'ר החדש של פילדלפיה), כמו כל ג'נרל מנג'ר מצליח.

אבל מעבר להערכה וחיוכים, למה אפשר לצפות מיוסטון? למה אפשר לצפות מהאוורד? אם מסתכלים על חיבורים בין שני אול-סטארים בעבר הלא רחוק (אני מתעלם בכוונה מהביג-3 של בוסטון ושל מיאמי מכיוון שמדובר באופרה אחרת לגמרי) אפשר לראות שיש המון סיבות לאופטימיות. הנחיתה של פאו גאסול ב-2008 בלייקרס הפכה את קובי וחבריו לקונטנדרים כמעט מיידית, ולאלופים לא יותר מדי זמן אחר כך. החבירה של שאקיל אוניל לדוויין ווייד במיאמי גם התפתחה לאליפות ואקומית משהו ב-2006. עם זאת, ההבדל הגדול בין שתי הדוגמאות הללו לזו העכשווית היא שהדינמיקה הייתה ברורה. לפאו היה ברור שהוא מגיע לקבוצה של קובי. לשאק היה ברור, באיזשהו שלב, שהוא מעבר לשיא ושווייד הוא הכוכב האמיתי של הקבוצה. האוורד והארדן (שדרך אגב, חייבים לעשות פרסומת ל-H&H בייגלס עכשיו) לא מגיעים בסיטואציה דומה.

האם האוורד יצליח להתחבר להארדן באותה הצלחה כמו חבריו לשעבר?

חוץ מעניין הדינמיקה, מרוב הבחינות זה נראה כמו שילוב משמיים. האוורד יפצה על החולשה ההגנתית היחסית של הארדן והזקן ירווח את המשחק עבור האוורד עם הקליעה שלו מחוץ לקשת, מה שאפשר להאוורד להיות כל כך מצליח באורלנדו. בנוסף, האוורד מקבל הזדמנות לעבוד עם האקים אולג'וואן על בסיס קבוע ועם קווין מקהייל על בסיס יומיומי, כך שאפשר לצפות לשיפור במהלכי הפוסט שלו, והארדן יוכל לנצל את תשומת הלב שהאוורד מושך אליו בהתקפה כדי לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב בליגה, להגיע לסל (הוביל את הליגה בזריקות מהקו בשנה שעברה).

במובן הזה, דריל מורי יכול לטפוח לעצמו על השכם. הוא עשה את רוב העבודה הקשה בבניית הקונטנדרית שלו. הצעד הגדול הבא יהיה קביעת הסגנון בו הקבוצה תשחק. אחד הדברים המצערים שהחתימה של האוורד עשתה, היא בכך שהיא כנראה תדחוק את עומר אסיק מחוץ ליוסטון וכנראה גם את ג'רמי לין, ומשהו בגנום של הקבוצה הקצבית והמלהיבה משנה שעברה טיפה ישתנה. לשחקן שיאייש את עמדת הפאוור פורוורד תהיה השפעה גדולה לגבי קביעת ה-DNA החדש. אם זה יהיה ג'וש סמית', אפשר כבר לרשום למורי את תואר ה-GM של העונה הבאה. אם זה יהיה ג'יי ג'יי היקסון, נניח, זה כבר סיפור אחר לגמרי.

מתברר שזה הטרייד הטוב בהיסטוריה. דריל מורי וג'יימס הארדן

כרגע, הסגל של יוסטון נראה כמו סטייק איכותי, אבל הסטייק הזה עדיין נא, ולכן אין כל כך משמעות לניתוחים בשלב כל כך מוקדם של הפרה-סיזון. לעומת זאת, משהו אחד בהחלט אפשר לקבוע אחרי החתימה של האוורד. הטרייד בשנה שעברה על הארדן היה הטוב בהיסטוריה מבחינת יוסטון, והגרוע ביותר מבחינת הת'אנדר. במקום להיות הבחור עם האצבע על הכפתור בקיץ הזה, סם פרסטי ויתר על הארדן שנה לפני שהסתיים לו החוזה שהיה הופך אותו לשחקן חופשי מוגבל(!) בשביל רוקי שגם בדי-ליג לא עשה יותר מדי ובשביל קווין מרטין, שבינתיים המשיך לערבות מינסוטה. פרסטי זכה להמון שבחים בשנים האחרונות על הדרך בה התנהל ועל המהלכים שביצע, אבל המהלך הזה ייכנס לרשימה השחורה של הטריידים בכל הזמנים. בינתיים, פרסטי יכול רק להכות על חטא בזמן שהוא נותר בלי שחקן שישי ובלי מקום מתחת לתקרה, בעוד שמורי מצחקק כל הדרך לצמרת. מעניין יהיה לראות אם הקבוצות הללו ייפגשו גם העונה בפלייאוף, ובאיזה שלב.

*הפוסט נכתב לפני הידיעה על כך שג'וש סמית' חתם בדטרויט.