כוכבים נופלים

בימים האחרונים יש תחושה שמשהו חייב לזוז בפורמט של העונה הרגילה ב-NBA. הפציעה החדשה של דרק רוז שוב הביאה את עולם הכדורסל לדיון לגבי האורך של העונה הרגילה ומידת השחיקה שהיא מביאה לשחקנים המובילים שלה, נושאי הדגל של ה-NBA, שחקני הפרנצ'ייז. העובדה שבאותו יום עוד שני כוכבים כמו אנדרה איגודלה ומארק גאסול נפצעו, וכשברקע קובי ברייאנט וראג'ון רונדו ממשיכים לנסות להתאושש מפציעות שמטרידות אותם עוד משנה שעברה, רק מוסיפה עוד נפח לדיון הזה.

מארק קיובן קפץ על העגלה והציע לבצע מחקר על שימוש בהורמון גדילה שיעזור לשחקנים להימנע מפציעות. אמנם מדובר בניסיון פופוליסטי משהו של הבעלים של דאלאס, אבל עצם הרעיון מייצג את העובדה שהליגה זועקת. אם בשנים שעברו התרגלנו שהעונה האמיתית מתחילה עם הפלייאוף באפריל והעונה הרגילה היא רק חימום, בשנתיים האחרונות אנו מגלים שהחימום הזה גובה יותר מדי קורבנות, ובסופו של דבר, כולם מפסידים. גם האוהדים. גם הליגה. גם הקבוצות. בטח ובטח השחקנים שנפצעים.

תמונה

עוד כוכב נופל שמנסה להתאושש מפציעה. קובי ברייאנט

קשה מאוד להצביע על דרך אחת שתוביל לשינוי, הרעיון הבנאלי הוא כמובן הורדת כמות המשחקים בעונה הרגילה אבל זה בלתי ישים, מכיוון שפחות משחקים שווה פחות הכנסות, וזו משוואה שאף אחד במשרדי ה-NBA לא רוצה לראות. בעולם המגה-קפיטליסטי שבו אנו חיים, בו הליגה שולחת את הקבוצות למסעות מפרכים בקיץ לאירופה ולמזרח הרחוק כדי לשנורר עוד קצת מרשרשים, אין סיכוי שהליגה תוותר על ההזדמנות למצוץ עוד כסף ותמלוגים ממשחקי העונה הרגילה.

אבל השינוי יגיע מתישהו, במוקדם או במאוחר, אני בטוח בכך, לא רק מכיוון שכוכבי הליגה ממשיכים ליפול כמו זבובים עקב העומס האדיר של העונה הרגילה, אלא כי אפשר לראות דפוסים של שחיקה בליגה. אפשר לראות שחקנים שמגיעים לשיא מוקדם יחסית ונתקעים בתקרה בלתי אפשרית, תקרה שלא הייתה קיימת לפני עשור או שניים.

ג'ו ג'ונסון הוא דוגמא מצוינת לכך. למרות שיש תחושה שהוא בליגה כבר עשרים שנה, ג'ו ג'ו הוא בסך הכל בן 32. רק לשם השוואה, זה בערך הגיל בו קובי ברייאנט ודירק נוביצקי לקחו אליפות, זה בערך הגיל בו מייקל ג'ורדן חזר מהפרישה הראשונה שלו וזה בערך הגיל בו קווין גארנט זכה בתואר היחיד שלו עם הבוסטון סלטיקס. לעומת כל אלה, ויש סיבה שהזכרתי דווקא את אלה, ג'ונסון נמצא בדעיכה הדרגתית מעונת 2008/09 (21.4 נק' ב-2009, 21.3 ב-2010, 18.2 ב-2011, 18.8 ב-2012, 16.3 ב-2013) ולמרות שהוא עדיין שחקן קלאץ' מדהים, אין לאף אחד ספק שהוא לתקרה שלו הגיע.

אבל ג'ונסון מזוכה מחמת הספק בעקבות העובדה שהוא באמת נמצא בעשור הרביעי לחייו, ולא נדיר לראות שחקנים מתדרדרים בגיל שלו. לעומת זאת, חברו לקו האחורי בברוקלין, דרון וויליאמס, נראה כאילו הוא מתחיל את ההתדרדרות שלו מוקדם יותר. די-וויל הוא רק בן 29, ובעונה שעברה כבר התחלנו לראות סימנים של דעיכה (18.9 נק' לעומת 21.1 בשנתיים שקדמו לכך, 7.7 אס' לעומת 9.6 אס' בשנתיים שקדמו לכך) והעונה הוא עושה קולות של פצוע נצחי כשכל שני וחמישי הוא נפגע בקרסול. גם במקרה של וויליאמס, קשה לראות אותו חוזר ליכולת שלו מהימים היפים ביוטה עם ג'רי סלואן אי שם בעשור הקודם, כשהוליך את הג'אז עד לגמר המערב, ונראה שהשיא שלו מאחוריו.

תמונה

בגיל שבו הם אמורים להיות בשיאם הם כבר נמצאים בצד הלא נכון של הגבעה. וויליאמס וג'ונסון

דוגמא נוספת ועכשווית יותר לנושא הזה היא סופרמן בכבודו ובעצמו, דווייט האוורד. כל מי שראה את האוורד בשנתיים האחרונות, גם באורלנדו, גם בלייקרס וגם ביוסטון ראה שמדובר בשחקן פחות מאיים ומפלצתי מהימים הגדולים שלו בפלורידה, בהם היה יכול להחזיק את הצבע לבדו. ב-2009 כולנו חשבנו שתואר שחקן ההגנה של העונה הולך להיות לפרוטוקול בלבד בעשור הקרוב, אבל במציאות הנוכחית האוורד נראה דומיננטי הרבה פחות משהיה בעבר. המספרים שלו בשנתיים האחרונות די תומכים בתיאוריה הזו, אבל חשוב לזכור שהוא גם שיחק ומשחק לצד שני שחקנים שזורקים הרבה מאוד (קובי ברייאנט וג'יימס הארדן), כך שכמות הזריקות שלו לסל הצמטמצה משמעותית (מ-13.4 לפני שנתיים ל-10.7 זריקות בשנה וחצי האחרונות).

המספרים אמנם יכולים לרמות, והתאוריה הזו היא רובה ככולה באוויר, אך אני עדיין טוען שמשהו השתנה ב-DNA של הליגה. הכוכבים שלה, הדווייט האוורדים, הדרון וויליאמסים, הג'ו ג'ונסונים, לא מאריכים שנים כמו פעם. השחיקה מובילה אצלם לפציעות, התלות של הקבוצות בהם מביאה אותם לחזור מוקדם מדי וכך הם משחקים חבולים ונפצעים שוב, וכך נוצר מעגל אינסופי שבסופו שחקנים שבעבר היו מגיעים לשיא שלהם בגיל 32-33, מגיעים אליו כיום בגיל 26-27 ומתקשים לשחזר אותו או להישאר בו לאחר מכן.

תמונה

לא מאיים כמו אז. האוורד במדי אורלנדו

הדוגמאות של הכוכבים שלא דועכים או שדועכים באופן סימפטי הן בודדות. השחקנים שציינתי מקודם, קובי ברייאנט, מייקל ג'ורדן, דירק נוביצקי, קווין גארנט, הם חלק מהדוגמאות הללו, אפשר גם להוסיף את טים דאנקן ושחקנים נוספים לרשימה הזו, אבל קשה מאוד להשוות את הדרייב הפנימי של השחקנים הללו לכוכבים רגילים אחרים. במובנים מסוימים, מדובר בכוכבים כמעט על-אנושיים שעל אף ההתבגרות הפיזית, מצאו דרך לשמור על הרעב והתשוקה למשחק גם בגיל מבוגר ולשמור על רמת משחק גבוהה למרות הפציעות ולמרות השחיקה.

זהו לא המצב אצל רוב הכוכבים המודרניים ב-NBA, כוכבים שמקבלים חוזים של מיליונים עוד לפני שדרכו על פרקט בליגה הטובה בעולם, כוכבים שזוכים בכל התהילה והאהדה שהעולם יכול לתת עוד לפני שהוכיחו שהם שווים את זה. כי ככה זה עובד ב-NBA, מכונת השיווק מפמפמת לנו עוד סופרסטאר ועוד סופרסטאר, ומבלי שאנחנו שמים לב, הסופרסטאר הקודם שפמפמו לנו עוד לא בן 30 והוא כבר מאבד את זה. מישהו אמר אמארה סטודמאייר?

אפרופו אמארה, לבעיה החדשה הזו יכולות להיות השפעות שונות ומשונות, בעיקר בכל הנוגע לתקרת השכר. החוזה הגדול ביותר בקריירה של רוב השחקנים המובילים ב-NBA הוא החוזה השלישי שלהם, שמגיע בדרך כלל באיזור העונה השמינית תשיעית של השחקן בליגה. אולם במציאות המתפתחת בליגה, שחקנים מגיעים לשיא שלהם לפני התקופה הזאת, כך שהקבוצות משלמות על השחקנים שהם היו, ולא על השחקנים שהם יהיו. כך הניקס נתקעים עם החוזה הענק של סטודמאייר, הנטס נתקעים עם החוזה האבסורדי של ג'ו ג'ונסון ובקרוב יכול להיות שיהיו תקועים גם עם החוזה הגדול של וויליאמס. מעניין יהיה לראות איך המנגנונים של הכלכלה יפעלו ב-NBA לאור המציאות המשתנה הזו ולאור ה-CBA הנוכחי, שלא מאפשר לקבוצות מרווח לטעויות.

תמונה

מישהו זוכר בכלל שפעם הוא היה סופרסטאר? אמארה סטודמאייר

בסופו של דבר, המקרים של האוורד, וויליאמס וג'ונסון הם מקרים בודדים בליגה, אבל הם לא מקריים. זה המחיר שהליגה משלמת על ההפיכה שלה להיות מבוססת יותר על כוכבים אינדיווידואלים ופחות על קבוצות. לא כל הכוכבים הללו בנויים לעומס הזה, לא כל הכוכבים הללו מסוגלים לעמוד בלחץ הזה לאורך שנים. ההתפרקות הפיזית של דרק רוז היא רק סימפטום, הדעיכה הסודית יחסית של וויליאמס והאוורד היא גם רק תסמין. שורש הבעיה טמון בדרך בה הליגה משווקת את עצמה, ובשנה האחרונה הדרך הזו חוטפת מכה אחר מכה. אולי לאדם סילבר, הקומישינר המיועד, יהיו פתרונים.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על כוכבים נופלים

  1. MJ הגיב:

    העונה הרגילה היא ביג אישיו בנבא ומדברים על זה בכל מקום. אף אחד לא יסכים לקיצור העונה הרגילה כמו שציינת, הבעלים עדיין בטוחים שיש יחס ישר בין כמות המשחקים לכמות ההכנסות. אפילו בnfl יש כל הזמן דיבור מצד הבעלים על להוסיף עוד 2 משחקים ועוד שבוע ביי ולהאריך את העונה בחודש וזה למרות שככל שעובר הזמן נהיה יותר ברור איזה מחיר לא אנושי גובה הליגה הזו משחקניה.
    מה שכן יש סיכוי שיקרה זה שקיצרו את המשחק ל40 דקות. זה גם נשמע מופרך, זה נדמה לנו כאילו 48 דקות זה טאבו אבל יש פה צירוף אינטרסים של בריאות השחקנים (כאילו שבאמת אכפת להם – הכוונה היא לבריאות הכוכבים, אלה שבגללם קונים כרטיסים) ולרצונות של הטלוויזיה למשקים יותר דחוסים (אבל עם אותה כמות פרסומות) כי מסתבר שבעידן של היום קשה להושיב אנשים 3 שעות מול ממפיס-אוקלהומה או וואטאבר. זאק לאו בגרנטלנד כתב את מה שאמרתי עכשיו וציין שאדם סילבר די בעד העניין. מה איתך?

  2. yuvaloz הגיב:

    זה רעיון מעניין. אין לי שום התנגדות לעניין, אני אשמח אפילו אם המשחקים יהיו קצרים יותר ואני אוכל ללכת לישון מוקדם יותר (או לקום מאוחר יותר). הבעיה היחידה עם זה היא שזה רק ירגיש מוזר משחק של 40 דקות. ומה עם הסטטיסטיקות? איך האמריקאים חובבי המספרים יתמודדו עם שינוי כזה? יהיה מעניין לראות.

  3. Amir Bar-Tikva הגיב:

    אני חושב…שאין פה מגמה חריגה…וגיל וירידה ופציעות זה הרבה ענייין אינדבידואלי. בנבא משחקים 82 משחקים בעונה מעל 30 שנה. גם לארי בירד פרש בגיל 32 בערך בגלל בעיות גב. לעומת זאת גורדון בגלל שלקח הפסקה של 3 שנים חזר בשיא הכשר לשחק בגיל הזה. שחקנים שנקטעו להם קרירות בגלל פציעות היו גם בשנות ה80 פשוט בגלל שרובנו לא עקבנו אז אחרי הנבא, לא ממש זוכרים אותם כבר. לדוגמא ראלף סמפסון מיוסטון שהיה אמור להיות שחקן ענק…שיחק שנתיים שלשו טובות בנבא נפצע והפך לשחקן שולי ואז כבר פרש. ויש עוד כמה כאלה. גו גונסון דווקא מראה במשחקים האחרונים שהספדת אותו מוקדם יותר וכנראה הירידה שלו לא קשורה לגיל אלה לדרון וולימאס כי שהוא משחק בלעדיו הוא הרבה יותר דומיננטי. והוא במאת שחקן שלא יכול לשחק לייד רכז דומיננטי …הרי למה הוא ברח מפינקס סאנס שסטיב נאש עבר אליה? והם היו אמרוים להיות קבוצת אליפות יחד איתו נאש וסטודומאייר, כי הוא לא אוהב להיות בקבוצות עם כוכבים אחרים. ופציעות זה גם הרבה ענייין פסיכולוגי ושל מזל וגם גנטיקה. תחשוב איזה שחקן יכל להיות עודד קטש אם לא היה נפצע גודוס גם…הם לא שיחקו 100 משחקים בעונה בנבא. לברון משחק 100 משחקים 40 דקות למשחק משחק הכי פיזי שאפשר…והוא לא נפצע חוץ ממכה באצבע פה ושם. גייסון קיד 20 שנה בליגה כמעט כולם בקבוצות ששיחקו עד סוף הפליאוף…כמעט ולא נפצע, פרש בגיל 40. סטוקטון אותו דבר. הטיעון של יותר מדי משחקים לדעתי נכון בעיקר לזה שיש הרבה משחקים זבל שאין בהם עניין. אבל כמו שאמרת יש פה עניין של הכנסות, להוריד 10 משחקי בית לקבוצה בעונה זה להוריד 150 אלף כרטיסים מכירות. זה אומנם נשמע הרבה אבל מבחינת הכנסה לדעתי זה יוצא משהו כמו 5 מיליון דולר (יחד עם מכירות של אוכל ומזכרות במשחקים) לקבוצה. ואני לא בטוח שזה משמעותי כי את זכיות השידור הליגה יכולה עדיין למכור בערך באותו סכום גם לפחות משחקים. ואם זה מתקזז מהוצאות של 10 משחקי חוץ אז אולי אפילו אין פה הפסד כלכלי. אז אולי כן יכולים להוריד כמות משחקים…הבעיה כאן אני חושב יותר האפי המרובע האמריקאי שלא אוהב שינויים.

  4. צביקה הגיב:

    השאלה לגבי רוז בעינה עומדת – הוא נפצע עכשיו אחרי כ-12 משחקים, ולא בלו"ז הכי קשה שיכול להיות. אז אולי במקרה שלו לא אורך המשחקים והעומס הכללי שלהם השפיע, אלא העמידות האישית שלו?
    בעבר היו שחקנים שלא ירדו מהפרקט אפילו לדקה. היום כולם יורדים קצת לנוח. נראה לי שזה בסופו של דבר עניין של כושר אופטימלי של האתלטים הללו – אלו שגם מתאמנים יותר טוב, וגם יש להם את החוש הטבעי במשחק להמנע מתנועות לא נכונות/מסוכנות הם אלו שמצליחים להישאר ברמות הגבוהות בלי להיפצע באופן חמור.

  5. ערן שור הגיב:

    כתבה יפה, מנומקת ואופטימית. למרבה הצער לא הקומישינר הבא ולא הבאים אחריו יהיו בעלי התעוזה לעשות את השינוי או במילים אחרות, אל תבנה על סילבר שיתעמר בבעלי הקבוצות, יקצץ להם משחקים ויבקש מהם לוותר על כסף (וסליחה על משחק המילים הפשטני). בראיה לאחור לא הייתה כמעט עונה אחת בלי סדרת פציעות משמעותיות מאז שהליגה עברה ל-82 משחקים. ג'ורדן, בירד, מג'יק, דאנקן וכמעט כל הסופרסארים והאול-סטארים עברו בשלב כזה או אחר פציעות שנטרלו אותם לחודשים שלמים. על חלקם הפציעות השפיעו יותר, לחלקם הם קיצרו את הקריירה וחלקם התאוששו מהר להפליא אך אף אחד מהם לא גרם למישהו "לשנות את השיטה" אלא רק להעלות את הנושא לדיון. כבר אמר מי שאמר: "עם דיבורים כמו חול, אין מה לאכול".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s