עוד חוזר הניגון

שוב פעם זה קרה. מצמצנו לשני משחקים, איבדנו ריכוז לשתי שניות, והנה, סן אנטוניו ספרס חזרו למקום הראשון בליגה. גם כשטים דאנקן כבר פודה את קרן הפנסיה שלו וגם כשטוני פארקר לא ביכולת שיא של שנה שעברה וגם כשכולנו ציפינו לירידת מתח אחרי ההפסד הקשה בפיינלס לפני חצי שנה, הספרס עדיין כאן, הם עדיין מחזיקים במאזן הטוב בליגה, והם עדיין מועמדים מובילים לתואר האליפות.

היריעה קצרה מלהכיל, או יותר נכון, אין מספיק אותיות במקלדת שלי שיכולות לתאר איך הספרס ממשיכים לעשות את זה. איך הם שנה אחרי שנה שומרים על רמה גבוהה, שנה אחרי שנה מגיעים לפחות ל-50 ניצחונות, שנה אחרי שנה משחקים כדורסל מבריק. המון אלמנטים התחברו כאן ביחד, גם מאמן מדהים, גם פרנצ'ייז מאורגן שמבין את המקום שלו מבחינה מעמדית בליגה ובנה את הקבוצה שלו בהתאם, וגם שחקנים גדולים וחסרי אגו שלא עומדים בקנה אחד עם הסופרסטארים המפונקים של הדור המודרני. קשה מאוד לדמיין את דווייט האוורד בספרס, או את ג'וש סמית', או את כרמלו אנתוני. זה פשוט לא מסתדר. הספרס הם פשוט עוף מוזר בליגה, אבל זה עוף מוזר טוב.

אבל לא צריך לדבר עוד על כמה אר.סי ביופורד מבין בכדורסל וכמה גרג פופוביץ' אדיר וכמה טים דאנקן הוא הפאוור פורוורד הטוב בהיסטוריה, את זה כולם יודעים כבר. עכשיו זה הזמן לדבר על האם הקבוצה הזו, שהגיעה הכי קרוב שאפשר בשנה שעברה, מסוגלת לעשות זאת שוב, יותר טוב, העונה?

אולי הפעם? פארקר, מאנו ודאנקן מנסים שוב לרוץ עד הסוף

לפני שנדון בשאלה הזו, שכמו הרבה שאלות אחרות, תקבל סימן קריאה רק באזור מאי-יוני, צריך להעריך באמת עד כמה הקבוצה הזו מדהימה. לספרס אין אף שחקן בטופ 20 של מדד היעילות.  מצד שני, יש להם הכי הרבה שחקנים בטופ 30 (שלושה כאלה). הקלעי הכי טוב שלהם, טוני פארקר, מדורג במקום ה-38 בלבד בין הקלעים הטובים בליגה, אבל עדיין ההתקפה של הספרס מדורגת במקום ה-3 בליגה. חוץ מטים דאנקן, אף שחקן בקבוצה הזו לא קרוב להיות מועמד לחמישיית ההגנה (גם לא קוואי לאונרד, יש הרבה מאוד סטופרים לפניו ברשימה), אבל עדיין לקבוצה הזו יש הגנת טופ 5. כל הנתונים הללו מעידים על כך שמדובר בקבוצה, ואם הספרס יקחו תואר בשנה-שנתיים האחרונות שנשארו להם עם הדור הנוכחי, זה יהיה מסר פשוט אדיר לשאר הליגה.

אבל שוב שאלת מליון הדולר היא האם הם באמת מסוגלים לקחת אליפות? האם מרקו בלינלי (הפנטסטי) כמי שנותן ניצוץ מהספסל זה מספיק? האם פארקר-דאנקן-ג'ינובילי יכולים לשרוד עוד עונה של 100 משחקים ולצאת עם ידם על העליונה?

אם נעיף מבט על המספרים היבשים, על המאזן של הקבוצה (הקבוצה הראשונה שהגיעה ל-30 ניצחונות העונה), על ההפרש סלים שלה (הכי טוב בליגה), על האחוזים שלה מהשדה (שניה למיאמי, ראשונה באחוזים מהשלוש), אין סיבה לחשוב שלא, אבל בואו ניקח את את החכה שלנו ונתחיל לדוג את המספרים הבאמת מעניינים, אלו שנותנים תמונה טיפה יותר רחבה, ואז נשאל את אותה שאלה.

מול היריבות החזקות באמת שהספרס שיחקו מולן העונה (פורטלנד, גולדן סטייט, אינדיאנה, יוסטון והקליפרס) הם עומדים על מאזן לא מחמיא של 7-3, כאשר הניצחונות הבודדים שלהם הושגו בשן ועין מול הווריורס ומול הקליפרס נטולי כריס פול. בכללי, נגד קבוצות מעל 50% המאזן של הספרס הוא 7-11 (61% הצלחה), יחסית רחוק מה-79% של המאזן הכללי שלהם. אמנם אנחנו עדיין בעונה הרגילה, והעונה הרגילה היא חימום לעונה האמיתית שמתחילה רק באפריל ובלה בלה בלה, אבל לפעמים יש נורות אזהרה בעונה הרגילה שכדאי לשים לב אליהם לפני שהן הופכות לבעיה אמיתית, והמאזן של הספרס מול היריבות הישירות שלהן על התואר נופל בקטגוריה הזו.

יכול מאוד להיות שכאשר ווסטברוק ודוראנט בריאים הם גדולים על הספרס

אנחנו יכולים לדבר כמה שאנחנו רוצים על כך שהספרס היו קרובים 'ככה' (אתם לא רואים, אבל אני עושה כזה עם האצבעות קרוב) לתואר בשנה שעברה, אבל בסופו של דבר, הם לא זכו, וכמו שוין דיזל אומר ב"מהיר ועצבני", Winning is winning, או אם נעשה לזה פראפרזה, Losing is Losing, והספרס נראים כאילו הם שוב מכוונים למעלה עם אותו קונספט, אבל לא באמת הולכים לזכות. הת'אנדר נראים הרבה יותר בשלים העונה, ואם הם יגיעו בריאים, קשה לראות את הספרס עוצרים אותם, הווריורס כבר נתנו להם פייט לא רע בשנה שעברה בחצי הגמר ואפילו יוסטון מעמידה מולם מצ'-אפ שיהיה להם קשה להתמודד מולו. במזרח, לאינדיאנה יש הגנה שמסוגלת להתמודד מול כל מה שפופ יזרוק מולה ומיאמי היא מיאמי, כך שהספרס הפכו להיות גרסת ה-NBA של "תמיד שושבינה אבל אף פעם לא כלה" (באנגלית זה נשמע יותר טוב), או בתרגום, תמיד קונטנדרים, אף פעם לא אלופים.

באיזשהו מקום אני אשמח מאוד אם הם יעמידו את נבואת הזעם הזו שלי על טעותה ויחגגו בקיץ. אף על פי שמעולם לא אהבתי את הספרס, יש משהו בדרך של הקבוצה הזו, באג'נדה שיש מאחוריה, בסגנון המשחק שלה, שגורם לי לרצות שהם יזכו, כדי ששאר הליגה תבין שיש גם מודל אחר מעבר לתפילות לאלוהי הלוטרי או להתאגדות סופרסטארים. גמר של אינדיאנה מול הספרס אולי ימשוך רייטינג של ערוץ 1 ביום בינוני, אבל יהיה בו מסר מטורף לכל רחבי הליגה, שאפשר להצליח גם אחרת, שלא צריך להשתעבד לסופרסטארים ולתת ללברון ג'יימסים והדווייט האוורדים של הליגה את הכח המונופוליסטי הזה, אלא אפשר להצליח גם בצורה הרבה יותר שפויה והגיונית.

דרך ההצלחה שלו קבוצות יבינו שאפשר גם אחרת. אולי

אבל האמת היא שאנחנו חיים בליגה של סופרסטארים, בעולם של תאגידים סופר דומיננטיים, במציאות של אוליגרכים, ביקום בו אנו מעריצים את האינדיבידואל שמצליח, גם אם זה על חשבון האלטרואיזם, בעולם בו אנחנו לא מוקיעים אנשים מסוגו של ג'ורדן בלפורט (למי שלא ראה "הזאב מוול סטריט", רוצו עכשיו לראות), אלא מפארים אותם. גמר של אינדיאנה מול סן אנטוניו יכול להיות האנטיתזה לכך, מעין רגע קצר, שבעה משחקים, של שפיות בתוך המציאות הלא הגיונית שהעולם שלנו נשאב אליה עם הזמן. ועם כמה שאני אעדיף את הפייסרס בגמר שכזה, אני אחייך גם אם הספרס יקחו את הגביע הביתה, כי בקרוב מאוד, כנראה בסוף העונה הבאה, החגיגה תיגמר, דאנקן יפרוש, פופ יארוז את המזוודות, ג'ינובילי יחזור לארגנטינה ופארקר ימצא לעצמו מקום חדש, וחבל שהקבוצה הזו תסיים את דרכה בלי עוד תואר בארון. מגיע להם.