פרדוקס ברוקס

בשבועות האחרונים אנו רואים סימן שאלה מרחף מעל אוקלהומה סיטי ת'אנדר. סימן השאלה הזה מרחף סביב הקבוצה הזו כבר כמה עונות, אולם בתקופה האחרונה נראה שהוא הפך לרלוונטי יותר ויותר. לסימן השאלה הזה קוראים ראסל ווסטברוק, ואיך בדיוק הוא מסתנכרן עם הקלעי הטוב בעולם היום, קווין דוראנט?

סימן השאלה הזה הופך למורכב מאוד כאשר העונה ראינו את KD מתפוצץ כאשר ווסטברוק היה פצוע ומוביל את הת'אנדר למאזן הטוב בליגה כשבתווך הוא משתלח בליגה עם חודש ינואר קסום (35.9 נק', 55% מהשדה, 43.6% מהשלוש, 6.1 ריב', 6.1 אס' ו-1.6 חט') בעוד עם ראסל הכרכרה של הת'אנדר החלה לקרטע מעט עם הפסדים לא צפויים ללייקרס ולקליבלנד ואיבדה את המקום הראשון ב-NBA לטובת הספרס הבלתי נגמרים.

אחד הסיפורים הגדולים ב-NBA בשנים האחרונות.

אחד הסיפורים הגדולים ב-NBA בשנים האחרונות. KD וראסל

הדינמיקה הזו בין ווסטברוק ודוראנט מטרידה לא מעט אנשים ברחבי הליגה, ובניגוד לסימני שאלה אחרים ב-NBA, כמו בעיית הטנקינג או מכת הפציעות שתוקפת את הליגה בשנים האחרונות, את סימן השאלה הזה האוהדים רואים בעיניים. הם רואים את ווסטברוק זורק יותר זריקות מדוראנט בחלק מהמשחקים, הם רואים אותו לוקח על עצמו יותר מדי לעיתים, הם רואים אותו משחק כאילו הוא לא מודע לכך שמשחק לידו ה-MVP שבדרך (כנראה). העובדה הזו, שאת סימן השאלה הזה אפשר לראות כמעט כל יום ולנסות למצוא לו פתרון, הופכת אותו למרתק ואמוציונלי הרבה יותר מסימני השאלה האחרים, שהפתרונות שלהם רחוקים מלהיות רלוונטיים או מעניינים עבור האוהד המצוי.

אבל מעבר למבחן הראייה, ישנם גם מספרים שאומרים שיש מקום לשיפור בגזרת דוראנט-ווסטברוק. אמנם השילוב של KD וראסל מפיק מספרים טובים יותר מהשילוב של KD ורג'י ג'קסון, אולם ביותר דקות. כאשר מסתכלים על המספרים פר 36 דקות, מגלים שאין יותר מדי הבדל בין שני הצמדים הללו, ואם כבר יש איזשהו יתרון לג'קסון ודוראנט.

אין ירידה דרמטית ביכולת כשהם ביחד על המגרש. KD וג'קסון

אין ירידה דרמטית ביכולת כשהם ביחד על המגרש. KD וג'קסון

האם זה מספיק כדי להגיד שראסל מהווה נזק לת'אנדר? האם זה אומר שיכול להיות שהם טובים יותר בלעדיו? האם יכול להיות שכדאי להם לחשוב אולי על שינוי קונספציה ולהביא שחקן במקומו שמתאים יותר לשיטה?

לטעמי, זה ללכת רחוק מדי. ווסטברוק הוא אחד השחקנים הכי אתלטים והכי בלתי עצירים בליגה, הוא גיים-צ'יינג'ר, הוא שחקן יחיד במינו ב-NBA, ואם למדנו משהו מהיסטוריית הטריידים של הליגה (ג'יימס הארדן, דווייט האוורד, קווין גארנט), הוא שכמעט אין אפשרות לקבל תמורה ראויה עבור שחקנים מהסוג הזה. לעומת זאת, יש מקום להתעכב על סימן השאלה האחרון בפסקה הקודמת, או יותר נכון, על המילה האחרונה בפסקה הקודמת, ולהתחיל לתהות, האם השיטה של הת'אנדר כיום היא השיטה הנכונה עבור הצמד הזה, ווסטברוק ודוראנט?

את השיטה הזו מנהיג סקוט ברוקס, מאמן הת'אנדר. קצת רקע על הבחור. מעבר להיותו כפיל של ליאם ניסן (או אי מהפמלייה, או מרטי מ"בחזרה לעתיד", תחליטו אתם) שמסתובב עם משקפיים של היפסטר, ברוקס נחשב לאחד המאמנים הצעירים (בן 49) הבולטים בליגה. הוא זכה בתואר מאמן העונה בעונתו המלאה הראשונה כמאמן בת'אנדר (ב-2010) ומאז הת'אנדר הם דמות קובעה בפוסט-סיזון במערב. הוא לקח את הקבוצה מידיו של פי.ג'יי קרליסימו והפך אותה לקבוצה שכל עונה משפרת את המאזן שלה, כאשר כל הזמן הוא מצליח להכניס שחקנים חדשים וצעירים לרוטציה.

ליאם ניסן מימין. סקוט ברוקס משמאל. מטורף

ליאם ניסן מימין. סקוט ברוקס משמאל. מטורף

בתקופתו ראינו כאמור את הפריחה של ווסטברוק ודוראנט, כשמלבדם גם הארדן וסרג' איבקה התפתחו אצלו לתותחים, רג'י ג'קסון, ג'רמי לאמב, פרי ג'ונס וסטיבן אדאמס הם הבאים בתור ברשימת הכשרונות הצעירים שמעוצבים ע"י אדון ברוקס, ובכל הקשור לפיתוח שחקנים, נראה שהשיטה של מאמן הת'אנדר בהחלט מוצלחת.

השיטה הזו כוללת בליצים בהגנה על מוביל הכדור, שמלווים ברוטציות סופר מהירות לקלעים, דבר שהופך לאפשרי בעזרת האתלטיות הבלתי נגמרת של הרוסטר של הת'אנדר (דרך אגב, בתקופה האחרונה, כאשר ת'אבו ספולושה וקנדריק פרקינס פצועים, אחת הסיבות להדרדרות בהגנה של הת'אנדר היא חוסר תיאום בהגנה בגזרה הזו) בעוד בהתקפה ישנם מספר תרגילים המבוססים על האתלטיות הטהורה של ראסל ויכולות הקליעה האבסולוטיות של דוראנט, ובגדול, יש שם הרבה מקום לאלתור של השניים.

המקום לאלתור הזה הוא מה שהופך את הת'אנדר לכל כך מסוכנים. העובדה שאי אפשר לדעת מה דוראנט או ווסטברוק הולכים לעשות, בתוספת העובדה שהם יכולים לעשות כל כך הרבה, הופכת את ההתקפה של אוקלהומה למפחידה לעיתים, במיוחד כשדוראנט יכול לקלוע מכל מקום על המגרש. זה בעצם מה שהפך את הת'אנדר לטובים יותר שנה אחר שנה תחת שרביטו של ברוקס. עם זאת, נראה שהעונה יש איזשהו מיצוי של השיטה הזו, ויש צורך שמישהו יבוא ויעשה סדר.

זה כבר לא מצחיק. מתי מישהו יעשה סדר בהתקפה של הת'אנדר?

זה כבר לא מצחיק. מתי מישהו יעשה סדר בהתקפה של הת'אנדר?

וזה המקום להיות הקטגור של השטן ולהתחיל לדבר על החסרונות של ברוקס. הוא שמרן יחסית וממשיך לשמור אמונים לקנדריק פרקינס גם כשברור שאין לו מקום כסנטר פותח בקבוצת NBA, בוודאי לא בקונטנדרית. הוא סומך יותר מדי על הכשרון הטהור של השחקנים שלו, מה שחזר אליו כבומרנג בחצי גמר המערב בעונה שעברה, כאשר הת'אנדר נאלצו להסתדר ללא ווסטברוק הפצוע מול הגנת הברזל של ממפיס. באותה סדרה ראינו את אזלת היד של ברוקס, כאשר כמעט כל התקפה של הת'אנדר החלה עם בידוד של דוראנט ותפילה. אבל אולי החסרון הגדול ביותר של ברוקס הוא שאחרי למעלה מ-4 עונות בתפקיד, הוא עדיין לא מצא את השיטה שתמקסם את היכולות גם של דוראנט וגם של ווסטברוק בו זמנית.

כשהתחלתי להתעניין ב-NBA ברצינות (יש שיגידו ברצינות מוגזמת משהו) זה היה קצת אחרי הצבא, העונה הייתה עונת 2010/11 וזו הייתה העונה בה הת'אנדר הגיעו לגמר המערב והודחו מול דאלאס. באותה עונה בכל משחק שצפיתי בהם הייתה תחושה כאילו ווסטברוק ודוראנט טובים, אבל במקביל. כאילו אין קשר בין היכולת של ראסל וליכולת של KD ושהם מתקיימים ביקומים מקבילים. אמנם רמת הכשרון שלהם גם אז הייתה מספיק גבוהה בשביל להצליח בשני היקומים הללו, אבל האמנתי שעם הזמן כאשר הם ילמדו יותר טוב לשחק ביחד, השמיים הם הגבול עבור החברה האלה. (וזה בלי קשר להארדן. להזכירכם, באותה עונה הארדן היה בעונתו השנייה והיה רחוק מלהיות מה שהוא היום. הפריצה של הזקן הגיעה ברובה בעונה השלישית שלו בליגה).

עם זאת, גם 3 שנים יותר מאוחר יותר, אני מוצא את עצמי ער בשעות של מחלק עיתונים ולא מבין איך עדיין הת'אנדר לא מצאו את הדרך לנצל עד הסוף את העובדה שיש להם שניים מעשרת השחקנים הטובים בעולם, ואני מתחיל לחפש אשמים. החשוד המרכזי הוא כמובן ווסטברוק, אבל קשה לבוא אליו בטענות. זה המשחק שלו וכך הוא תמיד היה, ספורדי וחתולי ואקספלוסיבי, לרוב זה מצליח וזה מדהים, לעיתים זה לא מצליח ואתה תופס את הראש. זה מה שאני אוהב בווסטברוק, ואי אפשר לבקש ממנו לעשות יותר, אבל כן אפשר לבקש ממנו לעשות פחות.

האחריות לשילוב בין ווסטברוק לדוראנט מוטלת על כתפיושל ברוקס

האחריות לשילוב בין ווסטברוק לדוראנט מוטלת על כתפיו של ברוקס

וזה התפקיד של ברוקס, ולטעמי, הקשר הגורדי הזה בין דוראנט לווסטברוק הוא באחריותו הבלעדית של המאמן שלהם. הגיע הזמן שלו להשליט קצת סדר במשחק של הקבוצה שלו, הגיע הזמן שלו להפסיק לרכב על מרכבות הכשרון של KD וראסל ולתפוס את ההגה של המרכבה הזו לפני שהיא שוב נעצרת בפוסט-סיזון. הגיע הזמן עבורנו לגלות האם מדובר במאמן מבריק שמפתח שחקנים צעירים על ימין או על שמאל או שמדובר במאמן השמרן שלא מסוגל לשחרר מקנדריק פרקינס ונחנק בחצי גמר המערב מול ליונל הולינס.

הדרך בה ברוקס יתמודד עם הדינמיקה הזו בין דוראנט לווסטברוק היא שתגדיר במידה רבה את המורשת שלו בת'אנדר ואת הדרך בה נזכור אותו (או נשכח אותו), כך שבסופו של דבר, סימן השאלה הזה שבתחילת הדרך נראה כמו ראסל ווסטברוק הוא למעשה הרבה יותר דומה לסקוט ברוקס, והפלייאוף הקרוב ייתן אינדיקציה חזקה מאוד לאיזה סוג של סימן קריאה אנחנו הולכים לקבל.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, אוקלהומה סיטי ת'אנדר, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על פרדוקס ברוקס

  1. יונתן הגיב:

    זה רק אני או שווסטברוק הוא אחיו האובד של בודי ברודוס מהסמויה?

  2. yuvaloz הגיב:

    אני צריך להתחיל לראות את זה מתישהו..זה כבר הרבה זמן בגדר הסדרה הבאה שאני צריך להתמכר אליה.

    בלי קשר, ווסטברוק שוב נפצע הערב בברך ימין, כל הזין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s