מטר של כוכבים

יש משהו נורא מעליב בבסיסו של התואר "השחקן המשתפר ביותר". יש במושג הזה מין טענה שאומרת שבבסיס שלך היית לא טוב, ושעכשיו אתה טוב. עם זאת, מדובר בתואר משמעותי מאוד, בעיקר בגלל שזהו תואר המעניק חותמת זהב על השחקן הזוכה בו. חותמת שאומרת "שיחקת אותה, עכשיו אתה יכול לבוא לשחק במגרש של הגדולים". ומי מאיתנו לא חלם על הרגע בו החברה הגדולים מזמינים אותו לשחק איתם?

למעשה, אפשר לטעון כי התואר הזה הוא שונה מהתארים האחרים מכיוון שהוא מעניק לזוכה בו לא רק פיסת מתכת, אלא גם הכרה מהליגה. בעוד לברון ג'יימס לא צריך את תואר ה-MVP כדי לדעת שהוא אחלה שחקן וטייסון צ'נדלר לא היה צריך לקבל את תואר שחקן ההגנה של העונה כדי להבין שהוא טוב בלחסום אנשים, הזוכים בתואר השחקן המשתפר מקבלים איזשהו ערך מוסף עם הזכייה בתואר. ריאן אנדרסון הפך את הערך המוסף לחוזה שמנמן בניו אורלינס לאחר הזכייה שלו, פול ג'ורג' רכב על גל המומנטום של הזכייה שלו בעונה שעברה לכל אורך הפלייאוף ולמעשה, כמעט כל זוכה בתואר בשנים האחרונות (למעט סטיית התקן שנקראת ארון ברוקס) המיר את הזכייה שלו בתואר לשדרוג כלכלי או מקצועי.

תמונה

לא סתם פיסת מתכת. תואר השחקן המשתפר של ה-NBA

אז בלי יותר מדי חפירות, בואו נפשיל שרוולים, ניגש לדירוג ונגלה מיהו השחקן שעשה את קפיצת המדרגה הגדולה ביותר ב-2014.

לא נכנסו לדירוג: יש באמת כמות נכבדת של שחקנים ראויים העונה כך שלא יכלנו לתת קרדיט לכולם, אבל נזכיר אותם בקצרה. ג'ון וול (וושינגטון וויזארדס), טוני רוטן (פילדלפיה 76), מיילס פלמלי (פיניקס סאנס), מרקוס ומרקיף מוריס (פיניקס סאנס), דמרקוס קאזינס (סקרמנטו קינגס), אל ג'פרסון (שארלוט בובקאטס), מירזה טלטוביץ' (ברוקלין נטס), רובין לופז (פורטלנד טרייל בלייזרס) ודאנדרה ג'ורדן (לוס אנג'לס קליפרס)

ראויים לאזכור:

אריק בלדסו (פיניקס סאנס) – אם הוא לא היה נפצע במהלך העונה, סביר להניח שהוא היה מועמד מוביל לתואר. אחת הסיבות העיקריות לריצה המדהימה של פיניקס העונה במערב.

פול ג'ורג' (אינדיאנה פייסרס) – העונה של פול ג'ורג' מזכירה את העלילה של הסדרה "אבודים". פתיחה מסחררת שגורמת לך לתהות על מקומו בין הטובים ביותר בליגה, וסיום מבולבל שמותיר אותך מאוכזב יחסית לציפיות שהוא עצמו הציב בפתיחת העונה. אבל עדיין אסור לתת לזכרון הקצר שלנו לשכוח שבשלב מסוים זה היה נראה כאילו הוא הולך לזכות בתואר בפעם השנייה ברציפות אחרי ששיפר דרמטית את הקליעה מבחוץ (עד סוף דצמבר קלע בסביבות ה-40% מהשלוש), אולם בחודשים האחרונים האחוזים שלו צנחו כמו חנה סנש וכך גם הסיכויים שלו לזכות בתואר.

קווין דוראנט (אוקלהומה סיטי ת'אנדר) – לכאורה, ברור שמגיע ל-KD התואר הזה. הוא גם קולע יותר (4 נק' יותר מהעונה שעברה), גם מוסר יותר (1 אס' יותר מאשתקד) וגם האחוזים שלו מהשדה לא נפגעו בכלל, אולם תואר השחקן המשתפר לרוב הולך לשחקן ששבר את תקרת הזכוכית של עצמו. לגבי דוראנט התקרה הזו תמיד הייתה גבוהה יותר משל כולם, ובלי קשר, הוא מכוון לתואר אחר לגמרי.

תמונה

גם הם מועמדים לגיטימיים. קווין דוראנט ופול ג'ורג'

טרנס ג'ונס (יוסטון רוקטס) – מבחינת מספרים לג'ונס יש קייס לגיטימי לגמרי לתואר (קולע יותר, מוריד יותר ריבאונדים, מוסר יותר אסיסטים וקולע באחוזים טובים יותר מהעונה שעברה), אלא שזה נובע יותר מעלייה חדה בדקות המשחק שלו מאשר בשיפור אבסולוטי של היכולות שלו, ונראה גם שעדיין הוא לא מוצא את עצמו כל כך בעמדה מס' 4 של יוסטון.

פטי מילס (סן אנטוניו ספרס) – הרכז האוסטרלי השתלט העונה לחלוטין על עמדת הרכז המחליף של טוני פארקר עם 42.2% מפלצתיים מחוץ לקשת והיכולת לספק הרבה נקודות בזמן קצר. כך הוא דחק את קורי ג'וזף מחוץ לרוטציה ואת ננדו דה קולו עד לטורונטו. עם זאת, לגבי מילס ידענו תמיד שהוא סקורר בחסד (היה אחד המצטיינים באולימפיאדה במדי אוסטרליה), וזה היה רק עניין של זמן עד שזה יבוא לידי ביטוי בספרס.

מקום 10 – שון ליווינגסטון (ברוקלין נטס)

2012/13: 22.0 דק', 6.3 נק', 2.4 ריב', 3.3 אס', 48% מהשדה, 0.7 חט',1.2 איב'.

עונת 2013/14: 25.9 דק', 8.4 נק', 3.3 ריב', 3.2 אס', 48.6% מהשדה, 1.3 חט', 1.3 איב'.

למה כן? – במקרה של שון ליווינגסטון, זה עוול להסתכל בלעדית על המספרים, מכיוון שהם ממש לא הסיבה להימצאות שלו ברשימה הזו. הרכז של ברוקלין למעשה היה שחקן גמור בליגה אחרי שנים של פציעות ברכיים אכזריות שהפכו אותו לג'ורני מן (8 קבוצות ב-6 השנים האחרונות), אולם העונה הוא המציא את עצמו מחדש בתפוח הגדול והפך לבורג חשוב במערכת של ג'ייסון קיד, גם כמוביל כדור וגם לצדו של דרון וויליאמס.

למה לא? – משום שהמספרים שלו לא מפוצצים מספיק ואין מספיק הייפ סביבו, אבל זה לא אומר שלא מדובר באחד הסיפורים היותר יפים ב-NBA העונה.

תמונה

שון ליווינגסטון פורח בברוקלין

מקום 9 – טרבור אריזה (וושינגטון וויזארדס)

2012/13: 26.3 דק', 9.5 נק', 4.8 ריב', 2.0 אס', 41.7% מהשדה, 36.4% ל-3, 1.3 חט'.

2013/14: 35.6 דק', 14.6 נק', 6.3 ריב', 2.5 אס', 45.7% מהשדה, 41.8% ל-3, 1.7 חט'.

למה כן? – כי השיפור של אריזה באמת הגיע משום מקום. אחרי שכבר קיטלגנו אותו כאכזבה ושכחנו לו את הימים היפים ב-LA הוא נתן את העונה הכי יעילה בקריירה שלו ויתכן ויהפוך למלפפון חמים בקיץ הקרוב כשחקן חופשי. הוא הפך להיות הצלע השלישית של הוויזארדס העונה לצד ג'ון וול ובראדלי ביל כשמדי פעם הוא משחרר את הנצרה עם הופעות של 8 שלשות ו-40 נק' (מול פילדלפיה) או 10 שלשות ו-32 נק' (מול יוסטון).

למה לא? – כי חשוב לזכור שהפריצה הזו של אריזה לא באמת הגיעה משום מקום, אלא בעיקר בזכות היכולת של ג'ון וול. בעוד  בשנה שעברה וול נעדר מחלק גדול מהמשחקים, העונה הרכז הפנטסטי של וושינגטון היה שם כדי למצוא את אריזה פנוי לחלוטין בפינה לפחות כמה פעמים בכל ערב, ובסיטואציה כזו, קשה לא לשפר את המספרים שלך, כך שבסופו של דבר אריזה הוכיח את עצמו כרול-פלייר מצוין, ותואר השחקן המשתפר הולך בדרך כלל לאלו שהפכו את עצמם לכוכבים, ולא נמשכו למעלה ע"י הכוכבים האחרים.

מקום 8 – דמאר דרוזן (טורונטו ראפטורס)

2012/13: 36.7 דק', 18.1 נק', 3.9 ריב', 2.5 אס', 44.5% מהשדה, 28.3% ל-3, 0.9 חט'.

2013/14: 38.4 דק', 22.8 נק', 4.4 ריב', 4.0 אס', 43.2% מהשדה, 30% ל-3, 1.1 חט'.

למה כן? – דרוזן הפך העונה לגו-טו-גאי של טורונטו אחרי הטרייד על רודי גיי, והוא עמד במשימה בגבורה. הוא משחק רק 2 דקות יותר מהעונה שעברה, אבל הוא זורק 3 פעמים יותר לסל והולך לקו כמעט 3 פעמים יותר מהעונה שעברה, מבלי שזה פגע לו באחוזים מהשדה יותר מדי. אין ספק שהוא שדרג את עצמו העונה לרמה של פרנצ'ייז פלייר (המספרים שלו לא רחוקים מאלו של ג'יימס הארדן בעונה שעברה), ולראיה הוא נבחר לאול-סטאר בפעם הראשונה בקריירה שלו.

למה לא? – כי השיפור שלו נבע בעיקר מכך שאספקת הכדורים בטורונטו עלתה משמעותית אחרי הטרייד על גיי ומכיוון שהמאמן שלו, שכבר זכה פה לתשבוחות, והרכז שלו, שעוד מעט יזכה גם הוא לקרדיט, הבינו שהם בעונת חוזה.

תמונה

הוכיח את עצמו כפרנצ'ייז פלייר. דמאר דרוזן

מקום 7 – אנתוני דייוויס (ניו אורלינס פליקנס)

2012/13: 28.8 דק', 13.5 נק', 8.2 ריב', 1.0 אס', 51.6% מהשדה, 1.8 חס', 1.2 חט'.

2013/14: 35.2 דק', 20.2 נק', 10.1 ריב', 1.6 אס', 52.3% מהשדה, 2.8 חס', 1.3 חט'.

למה כן? – למי שמחפש את השיפור הנומינלי המרשים ביותר, אנתוני דייוויס הוא האיש שלכם. האיש והגבה שיפר העונה כל אספקט במשחק שלו, במיוחד את הקליעה מחצי מרחק (זרק כבר 350 זריקות העונה מחוץ לצבע בלמעלה מ-40% לעומת 218 בעונה שעברה בפחות מ-30%), ומתחיל להפוך למפלצת שפחדנו שיהפוך אליה כשנבחר ראשון בדראפט 2012, במיוחד בצד ההגנתי.

למה לא? – הסיבה היחידה שבגינה נמנע מדייוויס את הזכייה בתואר היא שהוא לא אנדרדוג. תמיד ידענו שיש לו את היכולת להיות אחד הכוכבים הגדולים בליגה. זה לא הפתיע אף אחד שהביג מן מקנטאקי החל להשליט טרור ברחבי הליגה, זה היה רק עניין של זמן, ומכיוון שתואר השחקן המשתפר הוא תואר של אנדרדוגים, של שחקנים שבאים קטנים ויוצאים גדולים, קשה לראות איך שחקן שנבחר ראשון בדראפט, שבא הכי גדול שיש לליגה, זוכה בתואר.

מקום 6 – קייל לאורי (טורונטו ראפטורס)

2012/13: 29.7 דק', 11.6 נק', 4.7 ריב', 6.4 אס', 40.1% מהשדה, 36.2% ל-3, 1.4 חט'.

2013/14: 36.3 דק', 17.4 נק', 4.8 ריב', 7.6 אס', 41.8% מהשדה, 37.7% ל-3, 1.6 חט'.

למה כן? – כי בניגוד לדייוויס, קייל לאורי הוא האנדרדוג האולטימטיבי. הוא אנדרסייז לרכז, הוא לא מהיר מדי, אין לו קליעה מושלמת, הוא לא מנהל משחק מדהים, אבל עדיין הוא מצליח להדביק את החברים שלו בווינריות שלו ולהיות אחד הרכזים הכי יעילים בליגה (PER של 19.92, יותר טוב מטוני פארקר, דמיאן לילארד ומייק קונלי), כשעל הדרך הוא מוביל את טורונטו לאחת העונות הכי טובות בהיסטוריה של הפרנצ'ייז מקנדה.

למה לא? – כמו עם דמאר דרוזן, גם במקרה של לאורי הרבה קרדיט צריך ללכת בכלל לרודי גיי, שהעזיבה שלו שחררה הרבה מאוד כדורים ללאורי ולדרוזן, וליד החופשית שדוויין קייסי נתן לו העונה, מה שהתבטא בעלייה דרמטית בכמות הדקות שלו, נתון שהופך את השיפור בסטטיסטיקות שלו למתבקש, כך בסופו של דבר, השיפור של לאורי הוא מרשים, אבל הנסיבות מסביב מונעות ממנו להפוך למועמד מוביל לתואר.

תמונה

המנוע הקטן מאחורי השיפור הגדול של טורונטו העונה. קייל לאורי

מקום 5 – בלייק גריפין (לוס אנג'לס קליפרס)

2012/13: 32.5 דק', 18.0 נק', 8.3 ריב', 3.7 אס', 53.8% מהשדה, 66% מהקו, 0.6 חס'.

2013/14: 35.9 דק', 24.0 נק', 9.6 ריב', 3.8 אס', 52.9% מהשדה, 71% מהקו, 0.6 חס'.

למה כן? – בלייק גריפין נכנס לעונה הזו עם תדמית של שחקן רך בלי ג'אמפ שוט שלא מוכן עדיין לרמות הגבוהות ביותר אחרי שזאק רנדולף וממפיס כתשו אותו ואת הקליפרס בסיבוב הראשון של הפלייאוף שנה שעברה. את העונה הזו בלייק מסיים כאחד משלושת הפאוור פורוורדים הטובים בליגה, עם בטחון גדול יותר בקליעה (קלע העונה מחוץ לצבע ב-37.6% לגיטימיים לגמרי לעומת 35% בעונה שעברה) ובמשחק שלו בכלל, אחרי שהוביל את הקליפרס בהיעדרו של כריס פול למקום ה-3 במערב הרצחני ולמעמד של קונטנדרית אמיתית.

למה לא? – כי תואר השחקן המשתפר הוא תואר מורכב. לא מספיק להעמיד מספרים מפלצתיים ולשפר את הקליעה, יש שם מרכיבים נוספים כמו הצלחה בניגוד לציפיות וכאמור מקודם, העדפה לאנדרדוגים. זה ההסבר האקדמי לכך שאף שחקן שנבחר ראשון בדראפט לא זכה בתואר. השחקנים הללו מגיעים לליגה עם ציפיות בשמיים, וכאשר הם עומדים בהן, כמו בלייק ואנתוני דייוויס העונה, זה מתקבל בפחות הייפ מאשר הצלחה של שחקן שנבחר בסיבוב השני בדראפט, לדוגמא, וכך משפיע על הסיכויים שלהם לזכות בתואר.

מקום 4 – די.ג'יי אוגוסטין (שיקאגו בולס)

2012/13: 16.1 דק', 4.7 נק', 2.2 אס', 1.2 ריב', 35% מהשדה, 35.3% ל-3, 0.4 חט'.

2013/14 (בשיקאגו): 30.4 דק', 14.6 נק', 5.1 אס', 2.0 ריב', 41.9% מהשדה, 41.6% ל-3, 0.9 חט'.

למה כן? – בעונה שעברה די.ג'יי אוגוסטין היה המחליף של ג'ורג' היל באינדיאנה. התפקיד שלו היה לעלות לפרקט לכמה דקות בתור מחליף, לנסות לא לפשל ולחזור לספסל. לרוב הוא פישל, ובקיץ הפייסרס ויתרו עליו וחיפשו מישהו אמין יותר לניהול החמישייה השנייה שלהם. את העונה הזו הוא התחיל בטורונטו כמחליף של קייל לאורי, וגם בקנדה הוא התקשה מאוד (2.1 נק' בפחות מ-30% מהשדה כאשר הוא משחק רק 8.2 דק'), ולאחר הטרייד של רודי גיי (שמתם לב על כמה שחקנים הטרייד הזה השפיע?), שבמסגרתו הראפטורס קיבלו את גרייוויס ואסקז מסקרמנטו, אוגוסטין נחתך מהקבוצה.

באותו שלב אוגוסטין הגיע לשלב הזה בו הרבה מאוד שחקנים נפלטים מהליגה. הוא מעולם לא הרשים יותר מדי בקריירה שלו ב-NBA, הוא בדיוק סיים את חוזה הרוקי שלו ונחתך פחות מחודשיים מתחילת העונה ע"י קבוצה שבאותה נקודת זמן הייתה מחוץ לתמונת הפלייאוף. אלא שכעבור מספר ימים שיקאגו אספה אותו מהרחוב כחלק מהפוסט-טראומה שלה שנבעה מהפציעה של דרק רוז והשאר היסטוריה. אוגוסטין הפך להיות המושיע הפרטי של הבולס, כאשר הוא מתפקד כאחד המוציאים לפועל העיקריים בהתקפה העקרה של הבולס, ולמעשה הוא הקלעי המוביל של קבוצת פלייאוף. מי היה מאמין שנגיד את זה לפני חצי שנה?

למה לא? – ההצלחה של אוגוסטין בעיר הרוחות העונה אמנם גורמת לבחירה של מייקל ג'ורדן בו בדראפט 2008 להיראות קצת יותר טוב, אבל זה עדיין לא מספיק כדי לזכות בתואר. אוגוסטין נהנה מאשראי כמעט בלתי מוגבל מטום ת'יבודו, בעיקר מכיוון שלבולס יש את ההתקפה החלשה בליגה והוא היוצר הכי טוב בסגל, כך שלמעשה הוא נפל לתוך הסיטואציה המושלמת עבורו. בשנה הבאה, עם דרק רוז בריא, יהיה מעניין לראות אותו שומר על מקומו ברוטציה. עד אז, הוא יהנה מהמקום הרביעי.

תמונה

המעבר לבולס לא רק הכניס אותו לדיון על התואר, אלא גם הציל לדי.ג'יי אוגוסטין את הקריירה

מקום 3 – ג'ראלד גרין (פיניקס סאנס)

2012/13: 18.0 דק', 7.0 נק', 2.4 ריב', 0.8 אס', 36.6% מהשדה, 31.4% ל-3, 0.3 חט'.

2013/14: 28.6 דק', 15.7 נק', 3.4 ריב', 1.5 אס', 44.2% מהשדה, 39.3% ל-3, 0.9 חט'.

למה כן? – גרין הוא עוד אחד מנפגעי הספסל של אינדיאנה בעונה שעברה (מה זה אומר על הפייסרס ששני שחקנים שהיו חושך אצלם פורחים ככה בקבוצות אחרות?), ובקיץ הוא נשלח כלאחר יד לפיניקס כחלק מהטרייד שהעביר את לואיס סקולה לאינדיאנה. המהלך הזה היה אמור לחזק את שאיפות הטנקינג של פיניקס, אולם גרין יצא לעונה הזו כמו מלע של תותח והפך להיות שחקן שאסור להשאיר לבד מחוץ לקשת, כשבנוסף הוא ממשיך להיות מכונת היי-לייט מהלכת.

גרין עד לעונה הזו היה הוכחה לכך שב-NBA של היום, אם אתה אתלטי מספיק, יהיה לך מקום בליגה. אולם העונה הוא הוכיח שיש לו הרבה מעבר לאתלטיות, ואחרי שקיפץ בין 7 קבוצות ב-9 העונות שלו בליגה הטובה בעולם, נראה שהקפיץ האנושי מצא את הבית שלו באריזונה.

למה לא? – בדומה לטרבור אריזה ואחרים, גרין הוא רול-פלייר, והשיפור שלו הוא אפקט פרפר של של סיטואציה נכונה וכוכב שיודע לתת לו את הכדור במקומות הנכונים. השיפור שלו, גם ביכולות המשחק וגם במעמד שלו ברחבי הליגה, הוא אולי הדרמטי והקיצוני ביותר מבין כל הרול-פליירס, אבל עדיין קשה להאמין שתואר השחקן המשתפר ילך לשחקן שהשחקנים שלידו עושים אותו יותר טוב, ולא להיפך.

מקום 2 – לאנס סטפנסון (אינדיאנה פייסרס)

2012/13: 29.2 דק', 8.8 נק', 3.9 ריב', 2.9 אס', 46% מהשדה, 33% ל-3, 1.0 חט'.

2013/14: 35.3 דק', 14.0 נק', 7.2 ריב', 4.6 אס', 49% מהשדה, 35.2% ל-3, 0.7 חט'.

למה כן? – כי התואר הזה נותן משקל לא רק לשחקן ששיפר את המספרים שלו בצורה המרשימה ביותר, אלא גם, ואולי בעיקר, לשחקן ששינה קידומת מבחינת מעמדו בליגה, ובגזרה הזו, סטפנסון הוא אחד המועמדים המובילים. מהאופציה החמישית בהתקפה של הפייסרס, מהשחקן הזה שנמצא שם עד שדני גריינג'ר יחזור מהפציעה, הוא הפך להיות הלב של אחת הקבוצות הטובות בליגה, אחד משחקני האול-אראונד המשובחים בליגה (מוביל את הליגה בטריפל-דאבלים העונה) ולמעשה, ביחד עם פול ג'ורג', הוא השכיח את החסרון של גריינג'ר עד לרמה בה האחרון הפך להיות כל כך מיותר בסגל שהוא הועבר בטרייד בפברואר.

בעוד בעונה שעברה התייחסנו לסטפנסון כפרוע הזה שעשה ללברון סימנים של חניקה בפלייאוף 2012 מבלי שבכלל היה מעורב באותה סדרת חצי גמר, כסוג של ליצן החצר, העונה המשקל הסגולי שלו בשיטה של אינדיאנה תפח ולאט לאט אנחנו מתחילים להבין מה לארי בירד ראה בו כשבחר בו בסיבוב השני של דראפט 2010. למעשה, היכולת שלו כל כך טובה שהיא יכולה ליצור לפייסרס בעיה כאשר הם ינסו להחתים אותו מחדש בקיץ.

תמונה

ביסס את מעמדו העונה ככוכב ב-NBA. לאנס סטפנסון

למה לא? – ההדרדרות האחרונה של הפייסרס בחודש מרץ פגעה בסיכויי הזכייה של סטפנסון, אבל גם האנטגוניזם שהוא מייצר לא משאיר לו יותר מדי סיכוי. ללאנס יש קוף על הגב מכיוון שנבחר בסיבוב השני ואף אחד לא ספר אותו בליגה בשנים הראשונות שלו, שזה דבר טוב, אבל לפעמים נדמה כאילו הוא מנסה להוכיח יותר מדי ולא נדיר לראות אותו הולך עם הראש בקיר. בשנה אחרת יכול להיות שכל זה לא היה מספיק כדי למנוע ממנו את התואר, אבל העונה יש מישהו אחד שמשאיר אבק לו ולכל שאר המתחרים על התואר.

מקום 1 – גוראן דראגיץ' (פיניקס סאנס)

2012/13: 33.5 דק', 14.7 נק', 3.1 ריב', 7.4 אס', 44.3% מהשדה, 31.9% ל-3, 2.8 איב'.

2013/14: 34.9 דק', 20.4 נק', 3.2 ריב', 5.9 אס', 50.7% מהשדה, 41.7% ל-3, 2.8 איב'.

הסיפור של גוראן דראגיץ' העונה הוא הרבה מעבר לשיפור המדהים שלו באחוזי קליעה (תסתכלו למעלה, מטורף!) או ביכולת שלו לחדור לסל על כל שחקן (חודר 9.4 פעמים לסל במשחק, מפיק מזה 10.8 נק' לקבוצה שלו, טופ 10 בשתי הקטגוריות הטריות הללו) או בעובדה שהוא מעמיד את ה-PER הכי טוב (21.7) מבין הרכזים בליגה שלא קוראים להם כריס פול, ראסל ווסטברוק או סטפן קרי.

הסיפור של גוראן דראגיץ' העונה הוא שלא מדובר רק בשחקן ששיפר את היכולות של עצמו, אלא בשחקן שמשפר גם את היכולות של השחקנים מסביבו. אני מניח ששמתם לב שלא מעט שחקני פיניקס נמצאים ברשימה הזו, אבל מעט מאוד מהם היו נמצאים כאן אלמלא העונה המדהימה של הסלובני. כמובן שג'ף הורנסק, מאמן הסאנס, ראוי גם הוא לכמות נכבדה של קרדיט, אבל קשה להאמין שהסאנס היו העונה פקטור בפלייאוף במערב אם דראגיץ' לא היה הופך להיות אחד מחמשת הרכזים הטובים בליגה.

תמונה

גוראן דראגיץ' הוא אחד מחמשת הרכזים הטובים בליגה. תתחילו להתרגל

גם לאחר שאריק בלדסו נפצע, כאשר ציפינו שהריצה המדהימה של הסאנס תירגע, דראגיץ' לקח את הקבוצה על גבו (בחודשים ינואר ופברואר אחוזי ה-USAGE שלו היו מהגבוהים בליגה) ולמעשה, הסאנס רק שיפרו את המאזן שלהם כאשר דראגיץ', עם שילוב של קליעה מעולה מבחוץ ויכולת חדירה פנומנלית, מוכיח את עצמו כאחד השחקנים שהכי קשה לשמור עליהם בליגה. את ההוכחה לכך קיבלנו במשחק הניצחון של פיניקס על אינדיאנה בחוץ, כאשר פול ג'ורג' עבר לשמור עליו באמצע המשחק אחרי שגוראן פשוט חגג על ההגנה הטובה ב-NBA.

בסופו של דבר, תואר השחקן המשתפר של 2013/14 נתפר למידותיו של גוראן דראגיץ'. שחקן שעד העונה ידענו שהוא טוב, אבל רק העונה גילינו שהוא מצוין, ובין אם פיניקס תסיים עם הכרטיס לפלייאוף ובין אם לא, הטורנדו של הסאנס ראוי להכרה מהליגה על-ידי זכייה בתואר.

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, פרויקט סוף העונה הרגילה, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s