פלייאוף 2014 – מ-ש-ו-ג-ע!

אנחנו כבר שבוע ימים בתוך ההזיה הזו שנקראת פלייאוף 2014, וכל מה שאפשר להגיד עד עכשיו זה וואווו אחד גדול. התחושה היא שאלוהי הכדורסל מפצים אותנו על עונה רגילה שהייתה, במקרה הטוב, בינונית, עם אינספור פציעות שחיבלו בה והרבה יותר מדי משחקים לא תחרותיים. לעומת זאת, עד כה בפוסט-סיזון אנחנו מקבלים את אחד הסיבובים הראשונים המוטרפים ביותר שראינו בשנים האחרונות.

זה לא רק התוצאות המפתיעות (לא דמיוני בכלל שיהיו לנו השנה שתי מדורגות 8 בחצאי הגמר האזוריים) אלא בעיקר המציאות שמשתנה עם כל שניה שעוברת. ג'יימס הארדן כבר תויג כפלופ פלייאוף אחרי 2 משחקים מול פורטלנד, והתאושש יחסית בגיים 3, וושינגטון כבר סומנה כמועמדת ללכת עד הסוף במזרח, ואז ננה בא ודפק לה ג'יי.אר סמית', קווין דוראנט היה הכוכב הכי גדול בתבל עד לפני שבוע, ואז הגיע טוני אלן. השינויים התזזיתיים הללו הם גם סיוטו של כל כותב בלוג ממוצע. כבר כשאתם קוראים את השורות הללו בוודאי חלק מהמציאות של פלייאוף 2014 השתנתה. יכול להיות שבלייק גריפין דפק 50 נק' על הווריורס או שלמרקוס אולדריג' נפצע או שדולנד סטרלינג נתפס בעוד פליטת פה מצערת. בינתיים הפלייאוף הזה, עם שש ההארכות שלו ב-26 המשחקים הראשונים, לימד אותנו שהכל יכול לקרות, וקצת אחרי שבוע, זה הזמן קצת לעשות סדר בבלאגן.

nba-playoffs-2014-wallpaper

*הפוסט נכתב לפני המשחק הרביעי בסדרות של קליפרס-ווריורס, טורונטו-ברוקלין ויוסטון-פורטלנד.

סן אנטוניו – דאלאס – את הסיפור של דאלאס בפלייאוף הזה אני רוצה להמחיש באמצעות דרך העבודה של הסטנדאפיסט המופלא, לואי סי.קיי. בכל שנה סי.קיי זורק לפח את המופע הישן שלו ומתחיל לכתוב מאפס מופע חדש (וכמעט תמיד מצחיק אפילו יותר) שמתאים יותר לשינויים שמתחוללים בעולמנו הנרקסיסטי. סי.קיי עומד בניגוד כמעט מושלם לסטנדאפיסטים אחרים, כמו ג'רי סיינפלד, שממשיכים עם כמעט אותו מופע למשך עשרות שנים, עם שינויים קוסמטיים פה ושם, וזה מה שמייחד אותו כל כך והופך אותו לכל כך מוערך ועכשווי כל הזמן.

ריק קרלייל הוא הלואי סי.קיי של ה-NBA. בכל פעם שאנחנו חושבים שהצלחנו להגדיר אותו, הוא מצליח להמציא את עצמו מחדש ולהדהים אותנו פעם אחר פעם. אחרי שכבר תייגנו אותו כמאמן הגנתי בתחילת העשור הקודם בדטרויט (אחרי שהניח את היסודות לקבוצת האליפות של 2004) הוא הגיע לדאלאס ובנה קבוצה התקפית מדהימה סביב היכולות של דירק נוביצקי, ועל הדרך הוביל את הקבוצה היחידה שזכתה באליפות במילניום הנוכחי עם סופרסטאר אחד בלבד, הישג שרק בעוד כמה שנים, לדעתי, יקבל את הזרקור הראוי לו.

ערב הפלייאוף הנוכחי, לעומת זאת, אף אחד לא נתן למאבס של קרלייל סיכוי. אמרנו שההגנה שלהם לא תוכל להתמודד עם השטף של הספרס, שהספסל שלהם לא מספיק רחב כדי להתמודד עם העומק של הספרס. אמרנו שיהיה סוויפ. מקסימום ספרס ב-5. אז אמרנו. קרלייל שוב מחק את המופע הקודם שלו והחל להעמיד מופע חדש, ופתאום המאבס נמצאים ביתרון 1-2 עם יתרון הביתיות, עם הגנה נהדרת (סן אנטוניו קולעת 96.7 נק' למשחק בסדרה הזו לעומת 105.0 נק' בעונה הרגילה, ורק 34.5% מהשלוש אחרי שהייתה קבוצת השלוש הטובה ביותר בליגה במשך כל העונה עם קרוב ל-40%) ומקבלים דקות יעילות מהספסל שלהם (שלמרבה הפלא, קולע יותר, מוריד יותר ריבאונדים, חוטף יותר, חוסם יותר ומאבד פחות מהספסל של הספרס), דקות נפלאות של מלחמה מסמואל דלמברט (2.0 חס' ו-8.3 ריב' למשחק עד כה בקצת פחות מ-20 דקות) ודקות פנטסטיות של כדורסל ממונטה אליס וחוזה קלדרון. וכל זה מבלי שדירק נוביצקי עוד נתן את המשחק הנוביצקי שלו בפלייאוף הזה (מילה טובה לטיאגו ספליטר בנושא הזה).

גם אם המאבס בסופו של דבר יכנעו לפופוביצ'ים, קרלייל לחלוטין ביסס את מעמדו כאחד מארבעת המאמנים הטובים בליגה (יחד עם פופ, דוק ריברס ואריק ספולסטרה) מאחר והוא הוכיח שהוא יודע להתגמש ולהוציא את המקסימום מכל סגל שנופל לו ליד, ושהוא לא זקוק לסוג שחקנים ספציפי (אהמ, מייק דאנטוני) כדי להצליח. הוא יודע להתאים את השיטה לשחקנים שיש לו. הוא הופך את המצוי לרצוי.

אחד השחקנים הללו שחייבים להודות לקרלייל על התחייה של הקריירה שלהם הוא וינס קארטר, שאמש קבר שלשת ניצחון מדהימה. הסל הזה היה אדיר, ולקארטר מגיעים כל הסופרלטיבים על הקליעה הזו (הקור רוח שהוא הפגין מול מאנו ג'ינובילי ב-1.7 שניות היה מדהים), אבל באיזשהו מקום, הקליעה הזו היא האנטיתזה לקריירה של וינס, ומבחינה אישית, מדובר במעט מדי, מאוחר מדי. אם הקליעה הזו הייתה מגיעה בגמר המזרח מול פילדלפיה לפני למעלה מעשור, יכול להיות שהקריירה של אייר קנדה לשעבר הייתה נראית אחרת לגמרי. עם זאת, יכול להיות שזו הייתה הקליעה שבדיעבד נסתכל עליה ונגיד שהיא העיפה את הספרס מפלייאוף 2014.

אוקלהומה סיטי –  ממפיס – קשה להאמין שאם היו אומרים לנו שראסל ווסטברוק וקווין דוראנט יתחברו ל-30 נק' ב-11 מ-45 בגיים 4 ביחד עם 13 איבודים, היינו חושבים שאוקלהומה תנצח את המשחק הזה. אבל תודה לאל על רג'י ג'קסון, שאחרי שלושה משחקי נפל הוכיח סופית שתפקיד השחקן השישי תפור למידותיו. זה היה משחק מלא בגרות של ג'קסון, עם 8 נק' בהארכה כאשר KD נעלם מתחת להגנה הלא נורמלית של טוני אלן וראסל ווסטברוק השתולל, ויכול להיות שהמשחק הזה הציל לת'אנדר את העונה, ל-KD את ההזדמנות לייצר מורשת ולסקוט ברוקס את הג'וב.

ברור לכולנו מדוע המשחק הזה השאיר את הת'אנדר בתמונה. במצב של 1-3 מול קבוצה כל כך מנוסה כמו ממפיס קשה מאוד לחזור, והניצחון הזה השאיר על מכונת הנשמה את התקוות של הת'אנדר ללכת על הסוף העונה. אבל מה שמעניין הוא שמעבר לכך שג'קסון הציל לרעמים את העונה, הוא הציל לקווין דוראנט את התחת.

לא סתם דוראנט חיבק ארוכות את ג'קסון בסיום המשחק מול הגריזליז. הוא יודע טוב מאוד שהוא יספוג המון חצים של ביקורת לאור יכולת הקליעה החלשה שלו בסדרה הזו. כמה חלשה אתם שואלים? עד כה בסדרה, כאשר טוני אלן שומר עליו, KD קולע ב-12 מ-41 מהשדה (29% בלבד) ובשני המשחקים האחרונים הדוראנטולה קלע עליו ב-16% בלבד בזריקות מעבר ל-3 מטר מהטבעת. הנתונים הללו הם נוראיים בכל קנה מידה, במיוחד למי שאמור להיות הקלעי הטוב בעולם, וגם אם ניתן לו את הנחת טוני אלן, אי אפשר לייחס את הממוצעים המחפירים הללו לגריינדפאדר (הכינוי הכי טוב בהיסטוריה של הליגה. נקודה.) בלבד, וגם לדוראנט עצמו יש חלק בקליעה הפרובלמטית שלו בסדרה הזו.

נראה שדוראנט אפשר לאלן לחדור לו מתחת לעור ולהטריד אותו לא רק פיזית, אלא גם מנטאלית. מבחינה פיזית, העובדה שאלן נמוך מדוראנט במשהו כמו 15 ס"מ מפריעה לדוראנט לחדור לסל. בכל פעם שהוא מקפיץ, הגובה שלו משמש לו כרועץ ואלן מצליח לשים יד על הכדור איכשהו ולשבש ל-KD את החדירה (במשחק האחרון רק 5 זריקות שלו הגיעו מתוך הצבע). מצד שני, ה-MVP העתידי של הליגה לא מצליח לנצל את יתרון הגובה שלו על אלן בזריקות מעליו, ופה כבר נכנס האפקט המנטאלי למשוואה. בגיים 4 דוראנט החטיא גם זריקות פנויות לחלוטין, ומשהו בשפת הגוף שלו מסמן שהוא הגיע לתקרה מסוימת, אותה תקרה שלברון ג'יימס נתקל בה בימיו בקליבלנד. השחיקה המנטאלית הזו, ביחד עם חוסר היכולת של דוראנט לשבור את אלן בהתקפה, בתוספת העייפות המצטברת שלו בסדרה הזו (שיחק 47.7 דקות ב-3 המשחקים האחרונים) מביאים אותו לגיים 5 בסיטואציה לא פשוטה, כאשר המורשת שלו נמצאת בסכנה.

זה הזמן של קווין דוראנט לזרוח. זה הזמן שלו להראות שלא רק לברון יודע להתעלות כשצריך. זה הזמן שלו להוכיח שטוני אלן הוא אולי הסטופר הכי טוב שיש, אבל שהוא השחקן התקפה הכי מושלם שיש. יותר מדי מונח על הכף בשביל אוקלהומה ודוראנט בשביל שהוא ייתן עוד משחק חלש כמו זה שנתן בגיים 4, והת'אנדר לא ישרדו עוד משחק כזה, לא מול ממפיס הזו, ולא עם הרוסטר הלא יציב שיש להם. לא כל יום רג'י ג'קסון ייתן לך 32 נק'.

טוני אלן הורס לקווין דוראנט את החיים

טוני אלן הורס לקווין דוראנט את החיים

ועדיין, למרות החולשה של דוראנט והנטייה של ווסטברוק להסתבכויות מיותרות, הבעיה הכי גדולה של הת'אנדר היא על הקווים. סקוט ברוקס נראה שם כמו ילד שזכה בלוטו ולא יודע מה לעשות עם הכסף. יש לו שני שחקנים כל כך מוכשרים התקפית, אבל איכשהו הוא לא מצליח ליצור סינרגיה ביניהם. מילא סינרגיה, מהלך כדורסל אחד ראוי הוא לא מצליח ליצור. החתוליות של ווסטברוק, הידית של דוראנט והתחת של ג'קסון הביאו אותו עד לכאן, לגיים 5 מול קבוצה שלא מפחדת מאף אחד, וזה הזמן. כמו שזה הזמן של דוראנט לזרוח, זה הזמן של ברוקס להוכיח שהוא ראוי לאמן את הקבוצה הזו. הרי גם בלי מאמן ווסטברוק ודוראנט סביר להניח היו מגיעים לגיים 5 של הסיבוב הראשון. זה הזמן שלו להראות לנו שמדובר במאמן שמתחפש להיפסטר, ולא היפסטר שמתחפש למאמן.

יוסטון – פורטלנד – יש פרק ב"הפמלייה" בו הסרט "אקווה-מן" של וינס יוצא לאקרנים. הכל היה מוכן להתפוצצות, התחזיות דיברו על 95 מיליון דולר לסופשבוע הפתיחה וארי גולד היה באקסטזה. אלא שאז הגיעו הפסקות חשמל משום מקום ופגעו בהכנסות של הפתיחה, וכל מה שנותר לארי לצעוק הוא "Blackouts?! Fucking BLACKOUTS?!?!" (6:12 בסרטון, אבל תראו את כולו. באמת אושר צרוף).

העלילה הזו די מזכירה את גיים 3 של הרוקטס והבלייזרס. הכל היה מוכן לניצחון שלישי ברציפות של למרקוס אולדריג' וחבריו בדרכם לסגור את הסיפור, אבל טרוי דניאלס הגיע מהדי-ליג וקבר את שלשת הניצחון, וכל מה שנותר לטרי סטוטס לצעוק זה "Troy Daniels?! Troy Fucking DANIELS?!?!?!". השלשה של הפורוורד האלמוני לא רק שמה אותו על המפה, אלא גם השאירה את הקבוצה שלו בחיים, ויכול להיות שגם פתחה צוהר למומנטום שיחזיר את הרוקטס לסדרה. עם זאת, לטעמי, הבלייזרס בסופו של דבר ינצחו, כמו שוינס וארי בסופו של דבר ניצחו את הפסקות החשמל. ואת ספיידרמן.

10151965_739594132727939_4749172011101351833_n

אינדיאנה – אטלנטה – אוי אינדיאנה. גם כשהם סוף סוף מנצחים משחק צמוד זה נראה כאילו הם עושים את זה ברוורס. פול ג'ורג' ודייוויד ווסט עם החטאות מהקו בדקה האחרונה, איבודי כדור של לאנס סטפנסון בפוזשנים המכריעים ורוי היברט שממשיך להיות חסר תועלת. ועדיין, הם הצליחו להחזיר לעצמם את הביתיות תודות להגנה מעולה בדקות האחרונות. האם זה יספיק כדי לנצח את הסדרה? לא בטוח בכלל.

בכל מסע ההשמצה הזה של הפייסרס בשבוע האחרון קצת שכחנו שיש מולה קבוצת כדורסל. אמנם ההוקס הם הקבוצה היחידה בפלייאוף הנוכחי עם מאזן שלילי, אבל לא נראה שהם מודעים לכך לפי איך שהם משחקים. בעיות המצ'-אפ שהם מציגים מול הפייסרס הן אמיתיות לחלוטין, פול מילסאפ משחק מדהים (29 נק' ב-10 מ-18 מהשדה בגיים 4) וג'ף טיג נותן אחלה של סדרה, כלומר, כל עוד פול ג'ורג' לא שומר עליו (כשהתמנון שומר על טיג הרכז קולע רק 7.3 נק' בממוצע ואיבד 8 מתוך 12 הכדורים שאיבד במהלך הסדרה). בנוסף, מייק בודנהולצר מראה שהחברה שם בסן אנטוניו יודעים לייצר מאמנים, ובמצ'-אפ מול פרנק ווגל, אין ספק שבינתיים הוא המנצח.

כמובן שווגל יוצא מגדרו כדי לעזור לבודנהולצר לנצח במצ'-אפ עם השימוש הלא ברור בהיברט וביאן מהימני, שני שחקנים שלא מסוגלים לשמור על אף שחקן של ההוקס (אולי חוץ מאלטון בראנד, אבל גם אני יכול לשמור עליו). הקיבעון של ווגל הוא בדיוק מסוג הדברים שמהם מורכבים מהפכים של מדורגות 8 על מדורגות 1, וכדאי מאוד שהוא יתחיל להתנסות יותר בהרכבים של ווסט ולואיס סקולה (לא רק כמוצא אחרון ברבע האחרון), או לנסות את כריס קופלנד בהרכבים מסוימים, או אולי לנסות את פול ג'ורג' ב-4, לפני שהעונה תברח לו בין הידיים.

מה שברור הוא שמשהו חייב להשתנות, כי היברט של תחילת העונה דפק נפקדות. גם בעונה שעברה היברט לא נתן לפייסרס 82 משחקים+פלייאוף באותה רמה, ולמי שזוכר עד פגרת האול-סטאר הוא היה מזעזע (10.0 נק' ב-41.4% מהשדה). עם זאת, לפלייאוף, כזכור, הוא הגיע בכושר שיא. העונה נראה שהתסריט התחלף, וחלק גדול מהאשמה היא על ווגל, שהרג את הביג-מן שלו עם יותר מדי דקות בעונה הרגילה. על שחקן כמו היברט צריך לשמור עם צמר גפן, והמאמן של אינדיאנה השתמש בצמר פלדה.

לטעמי, הפלייאוף הזה רק מראה כמה מאמנים זה עניין של תזמון. כמו ברוקס באוקלהומה, ווגל היה המאמן הנכון בנקודת זמן ספציפית. אולם ככל שהזמן מתקדם והקבוצה מגיעה לתקרה מסוימת, נראה שיש צורך ביד מכוונת ברמה יותר גבוהה, ובינתיים, גם ברוקס וגם ווגל לא נראים כמו האנשים עם היד הזו.

פרנק ווגל. במקום הנכון, בזמן הנכון, האיש הלא הנכון

פרנק ווגל. במקום הנכון, בזמן הנכון, האיש הלא הנכון

קליפרס – ווריורס – אין מילים.

טורונטו – ברוקלין – ננסה לסכם לכם את הסדרה עד כה ב-50 מילים. פול פירס בחיים, גם קווין גארנט, FUCK BROOKLYN, דמאר דרוזן ענק בגיים 2, יונאס ולאנצ'יונאס שובר שיא נקודות וריבאונדים שלאף אחד לא אכפת ממנו, האוהדים של הראפטורס אדירים, מייסון פלאמלי גורם לכולם לתהות איך זה שבדראפט הכי גרוע בהיסטוריה הוא נבחר מקום 22 וטרנס רוס עושה במכנסיים עם 3.3 נק' ב-18% מהשדה ומהשלוש בשלושת המשחקים הראשונים. יצא קצת יותר מ-50, אבל טרנס רוס ממש מביך.

שיקאגו-וושינגטון – וושינגטון התמודדה כמו גדולה עם החיסרון של ננה בגיים 4 והתעלתה על הבולס, לא רק מקצועית, אלא גם באגרסיביות, שזה הישג הרבה יותר מרשים. לבולס, לעומת זאת, חוץ מטאג' גיבסון אין מה להציע בהתקפה. ההתפתחות של גיבסון מרתקת ולמעשה כל סל שלו מקרב יותר את האמנסטי המיוחל לקרלוס בוזר. ביחד עם העלייה הדרמטית יחסית בתקרת השכר (תצמח בערך ב-5 מיליון דולר) בעונה הבאה לבולס כנראה יהיה בקיץ מספיק כסף מתחת לתקרה להחתים שחקן חופשי על חוזה מקסימום, או למשהו מאוד קרוב לכך. כך שלמרות שנראה שהם בדרך לעוף בסיבוב הראשון, הפלייאוף הזה הוא עוד צעד קטן בדרך של הבולס לחזור למעמדה כקונטנדרית. צעד של תינוק אמנם, אבל עדיין צעד.

עבור וושינגטון, הם נראים מוכנים. גם ללא ננה בגיים 4, הקבוצה שידרה מוכנות וכאמור, הסתכלה לבולס בלבן של העיניים (בשלב מסוים, מרצין גורטאט לקח כדור מהידיים של ג'ואקים נואה. לא משהו שרואים כל יום). נראה שהוויזארדס התחברו בדיוק ברגע הנכון, בראדלי ביל משחק בפלייאוף כאילו הוא בעונתו העשירית בליגה, טרבור אריזה נותן את ההגדרה המילונית לעונת חוזה וג'ון וול, על אף שלא נותן סדרה מדהימה מבחינת מספרים (17.5 נק' ו-7.5 אס' למשחק באחוזים בינוניים), מנהל את החגיגה בצורה נפלאה. אם ננה יחזור עם הברגים במקום מההרחקה, והפייסרס ימשיכו בכושר הירוד שלהם, הם כרגע הפייבוריטים להתמודד מול מיאמי בגמר המזרח.

הנתון הכי מדהים מהסדרה הזו בינתיים הוא שההתקפה של הוויזארדס גורמת להגנה של טום ת'יבודו להיראות רע. הבולס מדורגים 12 ביעילות הגנתית מבין קבוצות הפלייאוף (אחרי שדורגה שנייה בעונה הרגילה), וליכולת של ג'ון וול לחדור את המבצר של הבולס ביחד עם היכולת של ביל, ננה, אריזה וגורטאט לקלוע באחוזים גבוהים את הזריקות שהבולס מאפשרים להם (הוויזארדס קולעים ב-46% מהשדה ו-39% מהשלוש מול הגנה שאפשרה 43% ו-35% בעונה הרגילה) יש חלק נכבד בדירוג המפתיע הזה.

10172789_848352421859950_3054108971180754994_n

מיאמי – שארלוט – נסיים עם השיעממון מבית לברון ג'יימס, שניסה קצת לעורר עניין בסדרה הזו עם מבט מאיים משהו על מייקל ג'ורדן בספסל של הבובקאטס. לא יפתיע אותי אם מייקל יעשה קאמבק לגיים 4 וידפוק גיים ווינר על הראש של לברון. אבל אם אנחנו מתעקשים להישאר בטריטוריית הרצינות, הסיבה היחידה שאני מדבר על הסדרה הזו היא כי מפריע לי שלמיאמי אין תחרות אמיתית במזרח.

האליפות של מיאמי בעונה שעברה הייתה אחת האליפויות המרשימות ביותר שראיתי, בעיקר בגלל הקושי שבו היא הושגה והווינריות שההיט הפגינו במהלך הריצה שלהם לתואר. אפשר לצחוק על החסרונות של קבוצות כמו הבולס והפייסרס, אבל הם הקשו את החיים על ההיט בפלייאוף שעבר, ובפיינלס מול הספרס כולנו זוכרים מה קרה. העונה, לעומת זאת, נראה שהדרך של ההיט לפיינלס סלולה, ובניגוד לעונה שעברה, בה נאלצו לאכול הרבה חצץ כדי לזכות בתואר, העונה היריבות במזרח נראות לא מוכנות להתמודד עם ההיט של הפלייאוף.

לברון מעביר את הזמן עד הפיינלס

לברון מעביר את הזמן עד הפיינלס

בסיבוב הראשון ההיט משתעשעים מול שארלוט המסכנה, שמשחקת לצערה עם 30% אל ג'פרסון ו-100% ג'וש מקרוברטס. בסיבוב הבא הם יפגשו או את טורונטו, שתהיה מאושרת רק מהמעמד, או ברוקלין, שתגיע חבולה מהסדרה מול הראפטורס ותתקשה לעמוד בקצב של הלברונים. ובגמר המזרח הם יפגשו או את אינדיאנה או את וושינגטון או את שיקאגו או את אטלנטה. בקיצור, בהליכת ירח הם אמורים להגיע לפיינלס.

כל זה בזמן שבצד השני של היבשת אוקלהומה-ממפיס זה מרחץ דמים, סן אנטוניו לא מצליחה לנטרל את הפצצה מדאלאס, הקליפרס הולכים ראש בראש עם הווריורס ויוסטון ופורטלנד יורקות דם אחת מול השנייה. רק תארו לעצמכם סדרה של מיאמי מול שיקאגו בסיבוב הראשון, מיאמי-קליפרס בסיבוב השני וסיבוב שלישי בין ההיט לת'אנדר. סוף סוף היינו רואים את ההיט מתאמצים ולא משייטים על קרוז קונטרול וממששים לדוויין ווייד את הברך 90% מהזמן. אם רק לא היו קונפרנסים. אדם סילבר, לטיפולך.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, פלייאוף המזרח, פלייאוף המערב, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על פלייאוף 2014 – מ-ש-ו-ג-ע!

  1. איתי הגיב:

    התקוה האחרונה היא שבהיעדר יריב ראוי עד לגמר, מיאמי יגיעו חלודים לגמר, ועד שיתאפסו על עצמם כבר יהיו בפיגור 2-0.
    לגבי הארדן – ראיתי את המשחק הבוקר. כמה שההגנה שלו בלתי נסבלת, הוא סובל מאותה בעיה שווסט ודוראנט סובלים ממנה: מאמן לא מספיק טוב. יוסטון לא מצליחים לשחרר אותו בהתקפה, נותנים לו את הכדור עם 3 שניות לסיום השעון ומתפללים שיעשה את אחד הקסמים שלו. רק בגלל ההתקפה הפרימיטיבית הזו אני מקוה שיוסטון ואוקלוהומה יעופו.

  2. מאור הגיב:

    אריק ספולסטרה נכנס לרשימת ארבעת המאמנים הטובים בליגה שלך? מעניין.. אכן כמו שראינו, צריך הרבה כשרון בשביל לא להרוס לחבורת שחקנים מוכשרת את המשחק שהם יודעים לשחק, וספולסטרה עושה את זה מצוין, אבל איך קרה שהוא נכנס לרשימה שלך במקום מאמנים שמציגים שיטה ודרך, מכירים בחומר השחקנים שיש להם ומשתמשים בו בצורה נכונה, כמו טום ת'יבודו או טרי סטוטס? אשמח לשמוע

  3. yuvaloz הגיב:

    בתור אחד שלא חובב את מיאמי יותר מדי היה לי קשה מאוד להכניס את ספולסטרה לארבעה הללו, אבל דבר ראשון, קשה להתווכח עם שתי טבעות, גם אם יש לך את אחד הסגלים המוכשרים בהיסטוריה של הליגה. דבר שני, היכולת שלו למקסם את היכולות של הסופרסטארים שלו מבלי שזה יפגע בתועלת של אף אחד מהם, ותוך כדי גם למקסם את היכולות של הרול-פליירס (לפחות בעונה שעברה, העונה זה עוד לא עמד במבחן כל כך) היא מדהימה. במיוחד כשאנו רואים מאמנים כמו ברוקס או מקהייל שאין להם מושג מה לעשות עם כל הכשרון שנפל עליהם מהשמיים. העובדה שבניגוד למאמנים הללו, ספולסטרה ידע מה לעשות עם הכסף של הזכייה בלוטו הופכת אותו לאחד המאמנים הטובים בליגה.
    לגבי סטוטס, אני עדיין צריך לראות קצת יותר מסדרת פלייאוף אחת טובה.
    לגבי ת'יבודו, אני חושב שת'יבס הוא מאמן אדיר, אבל הוא מומחה רק בצד אחד, הוא כמו ספיישל טים בפוטבול. אני חולה על ההגנה שהוא מנהיג ועל הלב שהוא מנחיל בקבוצה שלו, אבל אני לא אוהב את הרוטציות הקצרות שלו ואת המהלכים ההתקפיים שלו, גם כשרוז היה בריא. אבל הוא נראה לי הכי קרוב שיש לארבעה הללו.

  4. יוסי הגיב:

    כל כך נכון מה שכתבת על ברוקס ווגל. לחשוב איך דוראנט וראסל היו נראים עם פופ, הדוק או פיל ג'קסון.

    הקטע של מיאמי שיגע אותי כל השנה. אתה רואה קבוצות במערב מתחזקות כמו משוגעות, ואת המזרח נראה כמו צל של קונפרנס, ויודע שהם יקיזו דם אחד לשני ויגיעו גמורים לגמר מול לברון ו-ווייד רעננים ומאושרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s