הרבה יותר מסתם מצ'-אפ

למתבונן מהצד זה לבטח לא כל כך ברור איך ממפיס גריזליז נמצאת ביתרון בסדרה מול אוקלהומה. לכאורה, לא ברור איך קבוצה בלי כוכבים גדולים, עם התקפה מוגבלת ומאמן בעונתו הראשונה בליגה מצליחה להערים על הקבוצה של קווין דוראנט וראסל ווסטברוק, שניים מהשחקנים המובילים בליגה, שאחד מהם, קרוב לוודאי, יזכה בקרוב בתואר ה-MVP של העונה הרגילה.

יש כמה אפשרויות לפתרון התעלומה הזו. אפשרות אחת היא שממפיס היא פשוט קבוצה ממש טובה. הדובים סיימו את העונה הרגילה בספרינט (13-35 ב-48 המשחקים האחרונים שלהם) והם ממשיכים את הריצה שלהם לתוך הפלייאוף, ובעצם הקבוצתיות הנפלאה שלהם (ב-4 מתוך 5 המשחקים הראשונים בסדרה הקלעי המוביל שלהם התחלף), שבולטת במיוחד לנוכח האינדיווידואליות של ווסטברוק ודוראנט באוקלהומה, נותנת להם יתרון מסוים בסדרה הזו. אופציה אחרת היא החולשה היחסית של אוקלהומה, שנובעת מהנטייה של ראסל ווסטברוק להשתוללויות ומהאימפוטנציה של המאמן שלה, סקוט ברוקס, שנראה בסדרה הזו כמו דחליל עם משקפי היפסטר על הספסל של הת'אנדר.

אבל האמת היא שהפתרון לתעלומה הזו נעוץ קודם כל בהגנה של ממפיס, ובמיוחד בהגנה של טוני אלן על קווין דוראנט. אלן הופך את KD בסדרה הזו לאנושי, ומחזיק אותו על אחוזים מביכים (דוראנט קולע על אלן בפחות מ-30% מהשדה ו-25% מהשלוש בסדרה) ביחס לעונה הרגילה הפנטסטית של הדוראנטולה (50.3% מהשדה ו-39.1% מחוץ לקשת). למרות שהוא נמוך מדוראנט בלמעלה מ-15 ס"מ, ההגנה של אלן על ה-MVP שבדרך היא מלאכת מחשבת, וזו הסיבה העיקרית לכך שממפיס הפכה למעשה לפייבוריטית בסדרה המדהימה הזו (שכבר הלכה בארבעה משחקים שונים להארכה, שיא NBA).

דו-קרב במשקל כבד. דוראנט מול אלן

דו-קרב במשקל כבד. דוראנט מול אלן

אני עוד אגע בקווין דוראנט עצמו ועל השדים שאיתם הוא צריך להתמודד בהמשך, אבל אני רוצה לפני כן לשים את הזרקור על אלן וההגנה המדהימה שלו, כי לטעמי, הוא גיבור לא פחות ראשי מדוראנט במצ'-אפ הזה. אם ננסה לפרק את ההשפעה של ההגנה של אלן, שזכה לכינוי הנהדר "The Grindfather" בזכות ההגנה החונקת שלו, הדבר הראשון שבולט לעין הוא שאלן מצליח למנוע מדוראנט את החדירות לסל. לרוב, הגובה של דוראנט (2.06 מ') נותן לו יתרון על השומרים שלו, אבל אליה וקוץ בה. מול אלן, בכל פעם ש-KD מנסה להקפיץ, העובדה שהכדור עולה גבוה יחסית בכל הקפצה מאפשרת לאלן לדחוף את היד שלו ולהפריע לחדירה. כתוצאה מכך, כמות החדירות של דוראנט לסל בסדרה הזו הצטמצמה משמעותית (חודר רק 3.8 פעמים במהלך הסדרה לעומת 5.8 פעמים במהלך העונה הרגילה), וכפועל יוצא גם כמות הפעמים שהוא הולך לקו העונשין ירדה דרמתית (7.8 הליכות לקו למשחק במהלך הסדרה לעומת 9.9 פעמים בעונה הרגילה, נתון שהוביל את הליגה).

אבל להגנה של אלן יש גם השפעה מנטאלית על דוראנט, ופה נעוצה הגדולה שלו. במשחקים האחרונים ניתן לראות את שפת הגוף הפאסיבית של דוראנט, שמתקשה לייצר נקודות בקלות כמו בעבר. ההגנה של אלן, בתוספת כמות הדקות המוגזמת (47.8 דק' במהלך הסדרה) שסקוט ברוקס שם אותו על המגרש, עשו לדוראנט דה-מורליזציה, וביכולת הנוכחית שלו הת'אנדר נאלצים להסתמך יותר מדי על האלתורים של ווסטברוק או על ההבלחות של רג'י ג'קסון (שקלע 32 נק' במשחק הרביעי והציל את הסדרה עבור הת'אנדר).

כאשר מחברים את כל המרכיבים הללו של ההגנה האישית של אלן, את היכולת שלו למנוע מדוראנט את הדרך לסל, את העובדה שהוא נכנס לו לראש במהלך הסדרה הזו ואת ההשפעה שלו על תוכנית המשחק של הת'אנדר, שנאלצת להתבסס פחות ופחות על בידודים של דוראנט, יתכן מאוד שמדובר בתצוגה ההגנתית אחד-על-אחד הטובה בהיסטוריה של ה-NBA.

כבר ראינו תצוגות הגנתיות מרשימות בעבר, כמו של דטרויט פיסטונס בתקופת הבד בויס מול מייקל ג'ורדן (עם ה-Jordan Rules) או ההגנה הנסוגה של הספרס בגמר הליגה בעונה שעברה מול לברון ג'יימס ודוויין ווייד (שהייתה קרובה ריבאונד אחד מלהיות מוכתרת כהצלחה מסחררת), אבל במקרים הללו היה מדובר בהגנה קבוצתית ובשיטה מוגדרת. במקרה של הבד בויס זה גרם אפילו לשינויים בחוקי הליגה בכל הקשור לעבירות לא ספורטיביות. אולם במקרה של אלן מדובר בהגנה אחד-על-אחד, וזה מה שמדהים. כמובן שהוא מקבל עזרה משאר שחקני הגריזליז, אבל בחלק הארי של הזמן זה הוא מול דוראנט, ונכון לעכשיו הוא המנצח הגדול במצ'-אפ הזה.

אם נסתכל על המצ'-אפ הזה בפריזמה קצת יותר רחבה מהסדרה הספציפית הזו, יהיה מעניין לראות אם לניצחון הזה של אלן תהיה השפעה על הדרך בה הליגה מתמחרת שחקני הגנה. בשנים האחרונות, עם הכניסה של הסטטיסטיקות המתקדמות, הג'נרל מנג'רים בליגה החלו להבין את הערך של שחקני הגנה כמו אלן (20 מיליון דולר ל-4 עונות) או עומר אשיק (25 מיליון דולר ל-3 שנים) או אנדרה איגודלה (48 מיליון דולר ל-4 עונות), אבל עדיין יש תחושה ששחקני ההגנה מופלים לרעה לעומת שחקני ההתקפה.

הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא קייל קורבר, אולי האנטיתזה לטוני אלן. בעוד אלן הוא שחקן הגנתי פנומנלי שהתפוקה שלו בהתקפה מוגבלת (ממוצעי הקריירה שלו הם 8.1 נק' ב-47.7% מהשדה ו-26.4% קטסטרופליים מהשלוש), קורבר הוא שחקן שרוב התועלת שלו מגיעה מקליעת שלשות בהתקפה (קלע העונה ב-47.2% מהשלוש ושבר את שיא המשחקים הרצופים עם שלשה אחת לפחות ב-NBA) ואין לו יותר מדי השפעה בהגנה. למרות זאת, בקיץ האחרון הוא זכה לחוזה גדול יותר מהגריינדפאדר (24 מיליון ל-4 עונות).

לעומת זאת, לטעמי, בסדרה הזו אנו רואים כמה השפעה יכולה להיות לשחקן הגנה מהשורה הראשונה וכמה משתלם להחזיק שחקן כזה בסגל למקרה שמגיעים שחקנים כמו קווין דוראנט או לברון ג'יימס, שיכולים להחדיר וירוסים קטלניים ליריבות. השאלה היא על מה קבוצות ב-NBA מוכנות לשלם יותר, על שחקן התקפי טוב כמו קייל קורבר, שיחדיר וירוס בינוני לקבוצה היריבה, או על שחקן כמו טוני אלן, שהוא האנטי-וירוס המושלם?

אבל עם כל הכבוד לאלן ולשינוי שהוא מכניס לתודעה של האוהדים והמנהלים בליגה, הסיפור האמיתי פה הוא דוראנט. דוראנט הוא הבייבי שלנו, הוא מכונת ההתקפה המושלמת, הוא הקלעי הטוב בעולם. אם נשתמש קצת בעולם המושגים של הסרט "מטריקס", כולנו רוצים להאמין שדוראנט הוא ניאו, ה-"אחד", ובסדרה הזו נראה שטוני אלן מתפקד על תקן מר סמית'. לכל מקום שדוראנט הולך, אלן שם צעד לפניו, ונראה שזה התחיל להשפיע על התפקוד של KD.

69519_666724266689434_815115705_n

כאן זה כבר מתחיל להיות בעיה, כי אם נחזור לדוגמאות שהבאתי מקודם, אז ג'ורדן בסופו של דבר מצא את הדרך להתמודד עם הפיצוצים של הבד בויס ולברון הצליח להעניש את פופוביץ' בגיים 7 עם הקליעה שלו מרחוק. דוראנט, לעומת זאת, לא מצליח לפרוץ את החומה של ממפיס, והסדרה הזו יכולה להשפיע על המורשת שלו, היא יכולה להעלות שאלות לגבי מקומו לצד לברון כשני השחקנים הטובים בעולם והיא יכולה ולהעלות שוב את התיאוריה לפיה אף שחקן שהוביל את הליגה בנקודות לא זכה באליפות בערך מאז שקנדי היה נשיא.

גיים 6 זו ההזדמנות האחרונה של דוראנט להוכיח לנו שמדובר ב-"אחד", שמדובר בשחקן הכל יכול, שלמרות ווסטברוק שמתפרע ולמרות הספסל שמופיע יום כן יום לא, הוא מסוגל להוביל את הקבוצה הזו לחוף מבטחים. הבעיה היחידה היא שב"מטריקס" ניאו גילה שהוא ה-"אחד" רק אחרי שפגש את מורפיאוס, וכרגע, לא נראה שסקוט ברוקס הוא ליהוק מתאים לתפקיד, כך שעד שסם פרסטי לא ימצא את האיש עם הגלולה הכחולה קווין דוראנט יאלץ להמשיך להסתובב כמר אנדרסן, מבלי בכלל לדעת שהוא ניאו, וממפיס כנראה תמשיך לחצי גמר המערב.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, פלייאוף המערב, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על הרבה יותר מסתם מצ'-אפ

  1. MJ הגיב:

    מעולה.
    כמה דברים:
    1. בשנה שעברה לברון התמודד עם פול ג'ורג', שבניגוד ליכולת הלא קונסיסטנטית שלו בצד השני של המגרש, בהגנה הוא תמיד מופיע. ולברון מצא את הדרך. דוראנט כביכול משתייך לקליבר הזה של שחקנים שאנחנו מצפים מהם להיות טובים לא משנה נגד מי ובאיזה סיטואציה – התירוץ הזה של מצ'-אפ לא טוב לא תופס בגבהים הללו. אז אם KD לא רוצה שנוציא אותו מהחבורה הזו, זה הזמן שלו. גיים 6 בחוץ, אלימיניישן גיים, כל הרעש הזה זה בדיוק הזמן להוכיח. כמו לברון במשחק ההוא מול אינדי לפני שנתיים ובמשחק ההוא נגד הסלטיקס.
    2. ראיתי היום שלווסטברוק יש יותר זריקות בסדרה מאשר לדוראנט. זה בלתי נתפס בעיני. האחרון שאשם בעיני הוא ווסטברוק, הוא מסוג השחקנים שתמיד תרצה לצאת איתם למלחמה (החטיפה שלו היום בבוקר במהלך שהוביל להארכה היתה המהלך של הלילה אם לא ג'ואי קרופורד האידיוט נזכר שהוא הימר על ממפיס) אלא כמובן החקיין של אי. אבל בעיני גם KD אשם לא פחות. אני לא מצליח לדמיין את ג'ורדן נותן לדבר כזה לקרות, גם אם שומר עליו כל הצי האמריקאי.
    3. לעניין המורשת – הניסיון שלנו עם לברון מראה שזה מוקדם לשפוט. זה באמת ייראה מאד רע אם הוא יודח בסיבוב הראשון (ועוד "יחגוג" את זה עם הMVP שמוענק בתחילת הסיבוב השני, כמו דירק לפני כמה שנים), אבל ממפיס היא לא קבוצה רגילה של מקום 7 והמערב של השנה הוא ממש ממש לא קונפרנס סטנדרטי שהתרגלנו לראות.
    4. אני חולה על ממפיס. חולה על איך שהם משחקים ועל מארק גאסול, ביג ספיין, וזי-בו ומייק מילר (שהפרצוף שלו זה קופי קורטני לאב. גוגל-איט) ועל זה שהם הולכים אולי לשבור את הפרדיגמה שהקבוצה עם השחקן הטוב ביותר בסדרה מנצחת את הסדרה בNBA. וזו תהיה וואחד שבירה כי השחקן הזה הוא לא רק הכי טוב בסדרה, הוא הפאקינג MVP.
    5. המם ששמת של דוראנט הוא ענק.

    סליחה על החפירה, אני פשוט באקסטזה מהסיבוב ראשון הזה.

  2. עופר הגיב:

    יש לך טעות קטנה, היה מישהו שזכה ב6 אליפויות כשהוא מוביל בכולם את הליגה בנק', והוא עשה את זה הרבה אחרי קנדי, מייקל ג'ורדן אחד…
    אלא אם התכוונת שאף שחקן אנושי לא עשה את זה ואז זה מובן 🙂

  3. yuvaloz הגיב:

    1. חשבתי להכניס את הדוגמא של אינדיאנה ולברון אבל אני פשוט מתכחש לכל מה שקורה עם הקבוצה הזאת, שהקריסה שלה מאיימת להפוך להיסטורית.
    2.מסכים איתך לחלוטין. ממפיס פשוט יודעים את כל ה"תרגילים" של אוקלהומה מכיוון שזו הפעם השלישית שהם משחקים נגדם בארבע שנים, וטוני אלן פשוט מונע את הכדור מדוראנט וכל מה שנותר לווסטברוק זה לאלתר. כל מי שטוען שווסטברוק הוא הבעיה פשוט לא מבין כדורסל. כשרון כמו שלו ואופי כמו שלו הם נדירים, וזה התפקיד של המאמן לדעת לתעל את הכשרון והאופי הזה למקומות הנכונים ולא לתת להם להשתולל. בנושא הזה ברוקס נכשל כשלון חרוץ ומכאיב.
    3. לגבי המורשת, כמו שאמרתי, כל עוד לא יגיע לשם מאמן בעל שיעור קומה שיוכל לנצל את העובדה שיש לו פאקינג 2 שחקנים מהטופ 10 בליגה ועוד כינור שלישי אולי הכי טוב בליגה, אני לא רואה את דוראנט זוכה בכלום. זה באמת מוקדם לשפוט, אבל זה הכיף שלנו הרי:)
    4. קורטני לאב? אשתו של קורט קוביין? לא רואה את זה כל כך. אבל דייב ייגר נראה קצת כמו הדושבאג בכל סרט אמריקאי שנעשה אי פעם.
    5. מה שנכון נכון.

    פלייאוף ענק עד עכשיו, משום מה יש לי תחושה שזה לא ימשיך לסיבובים הבאים. לא יודע למה, מקווה שאני טועה, אבל קשה לי להאמין שהרמה הזו תמשיך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s