השוורים באים

אין לי ממש קבוצה שאני אוהד ב-NBA. אין קבוצה שאני יכול להגיד באופן מובהק שאני תומך בה, הולך אחריה באש ובמים, למען השכונה, למען הילדים. קבוצות ה-NBA לא מעוררות בי תחושה כמו שחשתי פעם כלפי מכבי חיפה בכדורגל. ממש פעם.

בזמן האחרון הרהרתי בנושא הזה והגעתי למסקנה שכאשר אין לך זיקה גאוגרפית לקבוצה מסוימת, אם לא נולדת בבוסטון, או במנהטן או באינגלווד, אין לך באמת קשר אמיתי לקבוצה. הרי קבוצות NBA לא מייצגות איזושהי אג'נדה. אין רציונל פוליטי או חברתי מאחורי שארלוט, לדוגמא, שיגרום לי לתמוך בה גם כשהיא קבוצה מחורבנת (מה שהיה בערך המצב מאז שהפרנצ'ייז הוקם). הסיבה האמיתית לאהוד קבוצה מסוימת היא כי יש לה שחקן שאתה אוהב, או כי פעם אהדת אותה וזה נדבק. אין סיבה באמת הגיונית לאהוד קבוצה ב-NBA. בזה דפוסי האהדה ב-  בNBA בארץ שונים כמעט מכל ספורט אחר.

גלי האהדה של קבוצות ב-NBA נעים בין שפל לגאות, תלוי מי נמצא בחמישייה באותה תקופה. אני בטוח שאם היינו עושים שאלון לפני 10 שנים מי הקבוצה האהודה עלייך, לא מעט אנשים היו עונים דטרויט. היום קשה לי להאמין שנצליח לארגן ערב פוקר עם אוהדי הפיסטונס בארץ.

עם זאת, עדיין לרוב אוהדי ה-NBA בארץ יש קבוצה אהודה, ולרוב זו קבוצה שהם נדלקו עליה כשהיו צעירים, ולכן, למרות שאין שום קשר בין לארי בירד לאייברי בראדלי ובין הקבוצה שהייתה לסלטיקס בשנות ה-80 למוצר שדני איינג' העמיד העונה על הפרקט בבוסטון, עדיין יש אנשים שמתקשים לשחרר.

אצלי הקבוצה הזו היא שיקאגו. ככה זה כשבגיל 8 אתה רואה את מייקל ג'ורדן מנצח משחק תוך כדי מתקפת שיעולים שהייתה גורמת לוולטר ווייט להתגאות. זה נתפס. עם זאת, בשנים שאחרי ג'ורדן שיקאגו הייתה קבוצה די מביכה והבנתי שאין לי באמת במה להיאחז, אין לי באמת את מי לעודד, כי מי שגרם לי להתאהב בקבוצה הזו כבר לא שם. זו הייתה התקופה שלמדתי לשחרר ולהתמקד בכדורסל, ובפחות באהדה. היום כבר אין לי קבוצה אהודה, אבל יש לי פינות חמות בלב. יש לי פינה לאוקלהומה (בגלל ראסל ווסטברוק) ויש לי פינה לדאלאס (בגלל דירק ב-2011 ובגלל שמארק קיובן היה ב"פמלייה") ויש לי פינה קטנה לבוסטון (בגלל שיצאו מהעיר הזו לואי סי.קיי, ביל בר ואחרים), אבל בלי צל של ספק, הפינה הכי גדולה שייכת לשיקאגו.

הפינה הזו, שהייתה די מודחקת ב-15 השנה האחרונות (למעט שנה-שנתיים כאשר ב-2011-2012, לפני הפציעה הראשונה של דרק רוז), מאיימת להתרחב בפלייאוף הנוכחי.

למה? כי יש לפינה הזו תחושה חמצמצה משהו לגבי הקבוצה הזו של הבולס, תחושה שאומרת שהקבוצה הזו הייתה צריכה להיות במקום אחר היום, אולי עם הופעה בפיינלס, אולי אפילו עם טבעת. הבולס הרי היו על האוטוסטרדה בדרכם להפוך לשושלת בתחילת העשור, אלא שהפציעה של דרק רוז ביחד עם חוסר היכולת של שיקאגו להכין ולהוציא לפועל תוכנית גיבוי למקרה שהוא יפצע הורידו אותם מהכביש המהיר, והם נכנסו לכל כך הרבה עיקופים, שכבר נראה שהם לא ימצאו את דרכם חזרה אף פעם.

אולם העונה, דווקא עכשיו, נדמה כי הבולס פתאום מצאו קיצור דרך חזרה לאוטוסטרדה. פתאום, דווקא כשהפלייאוף התחיל, כמעט כל שחקני הרוטציה של הבולס בריאים, הישג נדיר ביחס לעובדה שהם משחקים תחת תום ת'יבודו (במהלך העונה רק שחקן חמישייה אחד של הבולס, פאו גאסול, שיחק למעלה מ-70 משחקים, הנתון הכי נמוך מבין כל קבוצות הפלייאוף במזרח). פתאום, דווקא כשהפלייאוף נפתח, דרק רוז נותן סיבות להאמין בו.

כמובן שכבר בגיים 2 ניקולה מירוטיץ' נפצע ורוז הראה שוב קצת חלודה, אבל עדיין, התחושה הכללית היא שלראשונה מזה שנים הבולס מגיעים בשיא הכושר לזמן הכי חשוב. בעונה שעברה הם נפלו מהרגליים בסדרה מול וושינגטון אחרי שהוציאו יותר מדי אנרגיות במהלך העונה הרגילה. לפני שנתיים הם דידו לסיבוב השני אחרי שניצחו את ברוקלין חסרת הנשמה וקרסו מול מיאמי הכשרונית יותר. העונה, לעומת זאת, נדמה שלבולס יש איזשהו חלון הזדמנויות שהם יכולים לנצל, אם באמת דרק רוז ישאר בריא ושאר החתיכות בפאזל לא יתפוררו לחתיכות.

מילווקי לא אמורה לעשות בעיות בסיבוב הראשון, ובסיבוב השני תחכה קליבלנד, שעל אף העליונות שלה בחודשים האחרונים, עדיין מדובר בקבוצה חסרת נסיון בפלייאוף. אם הבולס יצליחו לשרוד את הסדרה הזו, מול אטלנטה (בהנחה הסבירה שהם יגיעו לגמר המזרח) יש להם מצ'-אפ לא רע בכלל, ובשלב הזה יכול להיות שיהיה להם מומנטום כל כך חזק שגם מייק בודנהולצר, מאמן העונה הטרי, לא יצליח להתמודד עמו.

אבל אני רותם את העגלה לפני הסוסים. הבולס בסך הכל מובילים 0-2 על מילווקי, הקבוצה הכי ירוקה בפלייאוף הנוכחי (לסגל שלה יש הכי מעט משחקי פלייאוף מבין כל הסגלים בפלייאוף), וזה לא שהם דורסים את הבאקס. גם עם העובדה שיאניס אנטטוקונפו לא ממש יורק אש בסדרה הזו עד כה (6 מ-24 מהשדה עד כה בסדרה), שיקאגו עדיין לא מוכיחה עליונות מוחצת בסדרה הזו, עליונות שמאפיינת קונטנדרית.

אחת הסיבות לכך היא כמובן תום ת'יבודו. אף אחד לא מטיל ספק ביכולות האימון של ת'יבס. יסודות ההגנה שהוא הטמיע בבולס ולפני כן בבוסטון חוללו מהפכה בליגה וכיום כמעט כל קבוצה בליגה משתמשת באלמנטים ת'יבודו-ים בהגנה שלה, בין אם זה ניתוב השחקן המכדרר בפיק אנד רול לצידי המגרש ולא למרכז או הירידה של השומר של השחקן החוסם בפיק אנד רול לכיוון הטבעת כדי למנוע זריקה יעילה יותר. בתחום הזה ת'יבודו הוכיח כי הוא אחד הגדולים שאי פעם היו בליגה.

אבל ניהול הדקות שלו הוא עדיין בגדר תעלומה בעיניי. במשחק האחרון מול מילווקי ג'ימי באטלר, הקורבן הראשי של משטר הדקות התובעני של ת'יבס, שיחק 46 דקות ומייק דאנליבי שיחק 16 דקות רצוף במחצית השנייה. אלו מספרים של גיים 7 בסדרת גמר אזורי. אמנם באטלר נמצא בשיא כוחו וכושרו, אבל אין שום סיבה לשחוק את השחקן הכי טוב שלך בסיבוב הראשון. בטח כשיש לך ביג מן כמו פאו גאסול, שאפשר לנצל אותו יותר. בטח כשיש לך שחקן כמו טוני סנל שמחכה על הספסל ורוב הסיכויים שתזדקק לו בסיבוב הבא.

images

הסיבה השנייה קשורה להתקפה של הבולס. השלב הכי קריטי בכל התקפה בליגה הוא השלב הראשוני בו היא מנסה ליצור יתרון כזה שיגרום להגנה לקרוס. השלב הבא הוא השלב בו ההגנה קורסת ויש סל, או שההגנה מגיבה ואז מתחילה הנעת כדור שמטרתה להביא לזריקה הנוחה ביותר. קליבלנד מנצלת את השלב הזה עד תום כי בדרך כלל השחקן שמקבל את הכדור בשלב הזה הוא קיירי ארווינג או לברון ג'יימס. סן אנטוניו ואטלנטה מנצלות את השלב הזה כדי להגיע לזריקה הכי טובה שאפשר למצוא.

אבל זה השלב השני, ולכל הקבוצות הללו יש את השלב הראשון. בשלב הזה לברון/קיירי חודרים לסל ומכריחים את הקבוצה היריבה להביא עזרה. בשלב הזה טוני פארקר עושה פיק אנד רול עם טים דאנקן או ג'ף טיג משתמש בחסימה של אל הורפורד/פול מילסאפ. אצל שיקאגו, לעומת זאת, עדיין לא ברור מהו המהלך הראשוני הזה. האם זה דרק רוז חודר? האם זה ג'ימי באטלר יוצר בעצמו? האם זה פאו גאסול בצבע? או אולי ג'ואקים נואה מכדרר באזור קו העונשין?

בעונה האחרונה היה אפשר לראות שאופציית החדירה של רוז היא לא אופטימלית. מבחינת נק' למשחק שהוא ייצר עבור הקבוצה שלו מחדירות, רוז דורג במקום ה-28 בליגה העונה. לא נורא, אבל גם לא מדהים. לפני שלוש שנים היה מדובר בגו-טו-מוב של הבולס, מכיוון שרוז היה החודר הכי טוב בליגה, אלא שחוסר הביטחון שלו בחדירה, ביחד עם העובדה שההגנה מוכנה למהלך שלו, הביאו לירידה ביעילות של המהלך הזה. כתוצאה מכך, רוז החל לזרוק יותר מבחוץ, ובכך הפך לאחד מקלעי השלוש הגרועים ביותר שהליגה ראתה (קלע 28% מהשלוש בעונה הרגילה, הנתון הכי גרוע בהיסטוריה לשחקן שזרק לפחות 5.0 פעמים במשחק)

עם זאת, כאשר החדירה שלו מגיעה בשלב השני, כאשר ההגנה כבר החלה ברוטציות ובחילופים בעקבות הקריסה, מדובר במהלך קטלני (1:51 בסרטון, לדוגמא).

במשחקים הראשונים של הסדרה הפעמים היחידות שרוז הצליח להגיע לטבעת בהצלחה היו במשחק המעבר, כאשר ההגנה עוד לא הייתה מסודרת, או כאשר הוא קיבל את הכדור אחרי חדירה של באטלר/מהלך פוסט של פאו. בשלב הזה, כאשר ההגנה נמצאת בכאוס, הרבה יותר קל לו ללכת עד הסוף.

זהו בעצם המבחן של שיקאגו. יש תחושה טובה סביב הבולס עכשיו וזה נחמד, אבל כדי באמת לאיים על המזרח הם צריכים לשים את השחקנים שלהם בעמדה שבה הם יכולים להצליח. לרוז עדיין יש יכולת להיות דומיננטי אם הוא יקבל את הכדור באותם שלבים שבהם קיירי ארווינג מקבל את הכדור מלברון ג'יימס. השאלה היא מי יתפקד על תקן לברון ג'יימס בשיקאגו? מי ייקח על עצמו את מלאכת השבירה של ההגנה?

בשלב הזה, אחרי שני משחקים, נראה שזה הולך להיות ג'ימי באטלר. הפייבוריט לתואר השחקן המשתפר של העונה ממשיך בינתיים את היכולת הנהדרת שלו מהעונה הרגילה (56 נק' ב-54.5% מהשדה בשני המשחקים עד כה) וברבע האחרון של גיים 2 הוא נראה כמו כוכב, ולא פחות חשוב, הוא התנהל כמו כוכב (המהלך האחרון שמפורק בסרטון הוא דוגמא נהדרת).

בנוסף, ה-USAGE של באטלר עלה בשני המשחקים האחרונים ביחס לעונה הרגילה, בעוד ה-USAGE של פאו ודרק רוז קצת ירד. אמנם מדובר רק בשני משחקים, אבל ייתכן ומדובר במגמה שבסופה ג'ימי באטלר הופך להיות היוצר הראשי של הבולס, ודרק רוז ושאר השחקנים נהנים מהפירות.

כבר כמה שנים שאני טוען שהבולס היו צריכים להשתמש בדי-רוז יותר כמסיים ופחות כיוצר, כדי להוריד ממנו את העול שבהובלת הכדור ובהובלת הקבוצה. עם זאת, כדי לעשות את השינוי הזה הבולס היו צריכים שחקן יוצר נוסף לצד רוז. לתומי, חשבתי תמיד שהשחקן הזה יגיע מבחוץ, דרך הפרי אייג'נסי או דרך טרייד גדול. בקיץ חשבתי שאולי זה יהיה כרמלו אנתוני. אבל עם כל יום שעובר, נדמה שהאיש הזה הולך להיות דווקא השחקן שנבחר במקום ה-30 בדראפט, זה שאף אחד לא נתן לו סיכוי, ג'ימי באטלר.

אם הוא ימשיך ביכולת הפול ג'ורג'ית הזו שהוא משחק בה כרגע, ואם תום ת'יבודו לא יגמור אותו, הולך להיות לנו חתיכת מצ'-אפ בחצי הגמר האזורי.

פוסט זה פורסם בקטגוריה פלייאוף המזרח, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s