למה דווקא NBA?

בשנה שנתיים האחרונות נתקלתי לא מעט פעמים בסיטואציה שבה אני יושב עם קבוצת חברים או מכרים או משהו בסגנון הזה ונושא השיחה קופץ מצד אחד לצד שני עד שמגיעים לדבר על העובדה שלבחור השקט והאדיש הזה שיושב בפינה יש בלוג. על NBA.

אחרי כמה קלישאות כמו "אין מצב שאתה בלוגר" (וואללה, כנראה שיש מצב) או "עושים מזה כסף?" (לא ממש) מגיעה השאלה שבאמת מעניינת, לפחות אותי, כי לא תמיד מצאתי את עצמי עם תשובה מוכנה על הקצה של הלשון. למה דווקא NBA?

יש משהו בשאלה הזו. הרי הייתי יכול לפתוח בלוג על כל דבר שמתחשק לי. עולם האינטרנט החופשי וחסר הגבולות מאפשר לנו בדיוק את זה. כמו שפתחתי בלוג על NBA הייתי יכול לפתוח בלוג על כלכלה (אני עדיין מהרהר באפשרות הזו). או על ריקודי דיסקו. או על השנים האחרונות של "אריזה משפחתית". למה באמת החלטתי לכתוב על ספורט שמתרחש אלפי קילומטרים ממני בשעות שאני אמור לישון בהן ושלא אמור לעורר בי את האמוציות שהוא מעורר?

חלק מהתשובה נמצא בגוף השאלה. ה-NBA היא פשוט ליגה שמעניינת אותי. בדיוק כמו שה-NFL מעניינת את אח שלי ובדיוק כמו שהליגה האנגלית השנייה מעניינת את אבי מלר. לכולנו יש את הסטייה שלנו. את השריטה שלנו. שלי גורמת לי לקום באמצע הלילה ולצרוח כשדרק רוז עושה מהלך שמחזיר אותי שלוש שנים אחורה. אני בטוח שהייתי יכול למצוא סטייה גרועה יותר.

אבל מכיוון שנתקלתי בסיטואציה הזו שבה מתקילים אותי בשאלה הזו יותר ויותר ככל שהבלוג התרחב, התחלתי לחשוב עליה לעומק. באמת למה דווקא NBA? למה לא כדורסל ישראלי? או אירופאי? או כדורגל? השאלה הזו עניינה אותי כי פעם עניינו אותי כל ענפי הכדור. כשהייתי נער פוחז הייתי עוקב באובססיביות מוגזמת משהו אחרי כמות השערים של מוטי קקון או הקליעה משלוש של ליאור ארדיטי. למה התקבעתי דווקא על קווין דוראנט ולברון ג'יימס?

הכוכבים הגדולים של ה-NBA. האם לאהבה שלי לליגה הזו יש סיבות שחורגות מהדמויות הללו?

הכוכבים הגדולים של ה-NBA. האם לאהבה שלי לליגה הזו יש סיבות שחורגות מהדמויות הללו?

זה היה תהליך, שבחלקו היה מודע ובחלקו לא. תחילתו של התהליך הזה היה בשירות הצבאי, שהכריח אותי להיפרד מאורח חיי הקודם, וכתוצאה מכך הכריח אותי להיפרד מהרבה מאוד אובססיות מוזרות כמו המעקב היומיומי אחרי ליגות הכדורסל והכדורגל מרחבי העולם. פשוט לא היה לי זמן לבדוק תוצאות ועדכונים בזמן שהייתי צריך לעשות טפ"ש על הטנק (זה היה בעידן לפני האייפונים, שאמנם לא היה כזה מזמן, אבל מרגיש כאילו היה לפני מאה שנה) ולאט לאט התחלתי להזניח את החיבה שלי והמעקב שלי אחרי ספורט, כפי שאני מאמין שקורה ללא מעט אנשים כשהם מתגייסים/מתבגרים.

אולם כשהשתחררתי, לפתע היה לי את כל הזמן שבעולם. בין גילוי עולם הפרחים לתחילת המחשבות על הגרסה המבוגרת שלי, ראיתי שיש לי המון זמן לחזור להתייחס לספורט ברצינות, אבל מה שקרה הוא שבעיקר התייחסתי ל-NBA. זו הייתה העונה הראשונה של לברון ג'יימס במיאמי, ואפשר לייחס את ההתעסקות שלי בליגה הטובה בעולם באותו זמן למעבר התקשורתי הזה שהכניס באזז עצום ל-NBA, אבל בדיעבד, אני חושב שיש בהיצמדות שלי לכדורסל אמריקאי אלמנטים שהם מעבר להחלטה של קינג ג'יימס.

הכדורסל האמריקאי גרם לי להיצמד אליו כי הוא מייצג השתלבות של ספורט ועסקים, ולמרות שלכאורה השילוב הזה לא אמור להיות מושלם, זה מה שהופך את הספורט הזה לספורט כל כך איכותי. זה מה שהופך אותו לספורט, הרבה יותר מאשר כדורגל בליגה הספרדית או כדורסל בישראל.

זה השלב בו הקורא הממוצע קצת הולך לאיבוד כי הדיון מוסט מנושאים של כדור וסל לנושאים של תקרת מס וחלוקת רווחים, אבל לטעמי, אלו היסודות שהופכים את ה-NBA לליגה הכי שוויונית באטמוספירה שלנו. תחשבו על זה, ב-6 השנים האחרונות היו ב-NBA 5 אלופות שונות. באיזה עוד ליגות זה קורה?

לא סתם דיברתי על רק על השנים האחרונות. עד 2011 ה-NBA הייתה ליגה של קבוצות גדולות שעבדה לטובת הקבוצות הגדולות. לעומת זאת, מ-2011 קיים ב-NBA הסכם קיבוצי שפוי שמהווה רחם שדרכו אפשר לטפח את עובר התחרותיות של הליגה הטובה בעולם. בראש ובראשונה ההסכם הזה עובד כי הוא מחלק את ההכנסות הקשורות לכדורסל חצי חצי בין הבעלים, שמרגישים שהם זכאים לכל הכסף כי הם אלו שמשלמים לשחקנים, לבין השחקנים, שמרגישים שהם זכאים לכל הכסף כי הם אלו שממלאים את המגרשים ומוכרים חולצות. הפשרה הזו של 50-50 (ליתר דיוק, 51.5% לשחקנים והשאר לבעלים) נראית די מוצלחת לעומת העיוותים שהיו בהסכמים הקודמים (בהסכם הקודם היחס היה 57% לשחקנים ו-43% לבעלים).

האחראים הגדולים ל-CBA החדש. אדם סילבר ודייוויד סטרן

האחראים הגדולים ל-CBA החדש. אדם סילבר ודייוויד סטרן

אבל חלוקת ההכנסות בין הבעלים לשחקנים היא לא הסיבה שה-CBA החדש-ישן (בכל זאת, 2011. יאיר לפיד עוד היה מגיש חדשות אז) הוא הצלחה, אלא מנגנון חלוקת הרווחים שנקבע בו הוא הסיבה. לפי ההסכם, 50% מהמס הכולל שמשלמות הקבוצות שנמצאות מעל תקרת המס מחולק בין הקבוצות שלא שילמו מס. כלומר, נניח שיש ליגה של 4 קבוצות, שמורכבת ממיאמי, סן אנטוניו, אוקלהומה ואורלנדו, ובליגה הדמיונית הזו מיאמי והספרס נמצאות מעל תקרת המס והת'אנדר והמג'יק נמצאים מתחת לתקרה ולא משלמות מס, אז 50% ממה שההיט והספרס ישלמו יתחלק בין הת'אנדר למג'יק.

למעשה, לא מדובר בשינוי דרמטי. גם ב-CBA הקודם היה מנגנון דומה. מה שהשתנה הפעם הוא שהסכום שהקבוצות שנמצאות מעל לתקרה משלמות הוא הרבה יותר גבוה, וכתוצאה מכך הקבוצות שהיו מתחת לתקרה מקבלות הרבה יותר כסף על "השמרנות הפיננסית" שלהן.

תחשבו על שני חברים, באק וניק. באק לא נכנס אף פעם למינוס בבנק ואילו ניק מוציא יותר משהוא מכניס שנה אחר שנה. החוק קובע שחלק מהריבית שניק משלם על המינוס שלו תלך לבאק (רק לי פתאום יש געגועים לנשואים פלוס?), אבל הריבית שהוא משלם היא כל כך נמוכה שזה לא באמת משנה לא לבאק ולא לניק. אולם עכשיו החוקים השתנו והריבית שניק משלם היא אסטרונומית. עדיין הסכום שבאק יקבל לא יזיז לו יותר מדי, אבל הסנקציות שמופעלות על ניק גורמות לו לשנות את ההתנהגות שלו לחלוטין, והוא מתחיל לצמצם בהוצאות.

זה פחות או יותר מה שקרה ב-NBA בשנים האחרונות. הקבוצות הגדולות, הלייקרס, הניקס, הסלטיקס, הבולס וההיט ראו את מס המותרות ואת ה-Repeater Tax (מס שמשלמות קבוצות שנמצאות שנה אחר שנה מעל תקרת המס) והבינו שעדיף להן לא לחרוג. ההבנה הזו הובילה לכך שחוקי המשחק הם שווים לכולם. אף קבוצה לא יכולה להשיג יתרון לטווח ארוך בזכות בזבוזים כי באיזשהו שלב היא תצטרך לשלם על כך, וכשהיא תשלם, כל השאר ירוויחו.

הדוגמא הקיצונית לכך היא ברוקלין של מיכאיל פרוחורוב, שגילה שה-NBA היא לא הפרמייר ליג, ושכסף בלבד לא יכול לקנות תארים. הנטס של פרוחורוב, שהחלו את הדרך ברעש גדול ובצלצולים אינספור, חוו את כל הכאבים של ה -CBA  החדש, את מס המותרות ואת ה-Repeater Tax, מה שהוביל בסופו של דבר להודעת כניעה בפני ההסכם הקיבוצי, עם הביי-אאוט של דרון וויליאמס בקיץ כדי שהקבוצה תוכל להסתכל סוף סוף על תקרת המס מלמטה.

ההוכחה האולטימטיבית שב-NBA אי אפשר לזכות בתארים רק בזכות כסף

ההוכחה האולטימטיבית שב-NBA אי אפשר לזכות בתארים רק בזכות כסף

הגרסה הלונדונית של פרוחורוב, רומן אברמוביץ', לא סבלה מבעיות כאלו. בפרמייר ליג אברמוביץ' יכול היה להמשיך להכות בסלע הבזבוזים עד שבסופו של דבר הוא הוציא ממנו מים בצורה של תארים. אותו סיפור קרה עם מנצ'סטר סיטי או פאריס סן ז'רמן או מכבי תל אביב כדורגל. קבוצות שהיו בינוניות והפכו לטובות בזכות שייח כלשהו/גביר מקנדה. ב-NBA צריך יותר מזה. ב-NBA צריך חזון, צריך תחכום, לא מספיק רק פנקס צ'קים. גולדן סטייט היא דוגמא לקבוצה שלא יכלה לקרות בכדורגל העולמי או הכדורסל האירופי. קבוצה שבחרה בלוטרי רק לפני שלוש שנים והיום היא אלופה. היא לא עשתה את זה כי לבעלים שלה יש כיסים עמוקים יותר או כי היא קנתה את השחקן הכי טוב בעולם. היא עשתה את זה כי היה לה GM ממזרי, מאמן מצוין, חיבור מעולה בין השחקנים וגם (חייבים לציין) לא מעט מזל בפלייאוף.

באירופה קבוצה כזו לא יכולה להתקיים. פעם בעשור מגיעה קבוצה מושלמת כמו אתלטיקו מדריד ב-2014, שהכל מתחבר לה, אבל אז רגע אחרי שהיא מניפה את הגביע הקבוצות הגדולות חוטפות לה את הכוכבים (ארדה טוראן, דייגו קוסטה, טיבו קורטואה) ומנציחות את השליטה שלהן בעזרת כסף. בהקבלה ל-NBA, זה כאילו הלייקרס היו מחתימים עכשיו את סטף קרי והניקס היו גונבים את קליי תומפסון ודריימונד גרין.

אפשר איכשהו להגיד שהדבר היחיד באירופה שדומה קצת ל-NBA מבחינת שוויון ואיכות זה ליגת האלופות, אבל זה לא ממוסד מספיק ומסודר מספיק כדי לייצר שוויוניות אמיתית. התחרות שם היא עזה, אבל היא בין 7-8 קבוצות בלבד, שכאמור נעזרות בכסף הגדול שלהן כדי להנציח את מקומן. ב-NBA התחרות לא רק עזה, אלא גם מתחלפת. המנגנונים של הליגה הטובה בעולם מבטיחים שקבוצה אחת, אלא אם כן קוראים לה סן אנטוניו, לא תוכל להיות קונטנדרית למשך יותר מכמה שנים בודדות.

המבחן של ה-CBA שנחתם ב-2011 יגיע עוד שנתיים, בקיץ 2017, כאשר לשני הצדדים תהיה אופציה לצאת מההסכם ולחתום על הסכם חדש. בפעם הקודמת זה נגמר בשביתה ארוכה שנמשכה עד דצמבר. הפעם הרשו לי להיות אופטימיסט זהיר ולהאמין שלא נאלץ לסבול תקופה ממושכת ללא משחקים. הכסף הגדול שזורם אל הליגה בשנים הקרובות הוא כל כך גדול והמומנטום העולמי סביב הליגה גדל בצורה כזו שקשה לי להאמין שהבעלים או השחקנים יסתכנו בפגיעה במוצר הזה. מעבר לעובדה שזה יראה פשוט חמדני.

האם המציאות הנוכחית של ה-NBA תמשיך להתקיים גם עוד שנתיים? מארק קיובן, הבעלים של דאלאס.

האם המציאות הנוכחית של ה-NBA תמשיך להתקיים גם עוד שנתיים? מארק קיובן, הבעלים של דאלאס.

אז זה למה NBA. כי בניגוד לכל הליגות האחרות, בניגוד לכל הגיון קפיטליסטי, נוצרו שם מנגנונים שמבטיחים שוויון וצדק חלוקתי. נוצרו שם תהליכים שמבטיחים תחרות לא רק בין מעטים למעט זמן, אלא בין רבים להרבה זמן. רק בעונה הבאה רבע מקבוצות הליגה (ספרס, קליפרס, ווריורס, ת'אנדר, קאבס, רוקטס, גריזליז, בולס) יכולות לראות את עצמן כמועמדות לאליפות, וקשה מאוד להצביע על פייבוריטית אחת ברורה. אז כן, אולי השעות לא כיפיות, ואולי זה רחוק, אבל וואללה, NBA זה הספורט הכי ספורטיבי שיש. וזו סיבה מספיק טובה כדי לכתוב על זה בלוג.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על למה דווקא NBA?

  1. joel8665 הגיב:

    וואלה ההתחלה שלי היא מג'יק ובירד.אבל היום למה?האמת זאת הליגה היחידה שאני עסוק בה 24\7.
    בשבילי ה NBA היא הכי מהכל.יחסית הכי נקיה הכי ספורטיבית הכי חוקית. אבל הכי חזקה מדהימה גורמת לרעב לעוד ואין סקנדלים מגעילים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s