כוחות מנוגדים

הפוסט הזה לא ממש הולך להתכתב עם הפוסט האחרון שכתבתי. שם דיברתי על שלושה מאמנים חדשים ועל ההשפעות שלהם (או חוסר ההשפעות שלהם) על הקבוצות הטריות שלהם, ואולם פה אני הולך לדבר על רעיון פטאליסטי משהו שאומר שאין למאמנים היום יותר מדי משמעות. שהם לא משנים כל כך כמו שאנחנו חושבים.

איך זה עושה שכל? איך זה הגיוני? איך יום אחד אני מדבר על השינויים שפרד הויברג עושה בשיקאגו ברצינות תהומית ויום אחר מלהג על חוסר החשיבות שלו בקונטקס הרחב של הדברים? זהו סכסוך שאני עדיין מתקשה ליישב במוחי, אבל זה למה הבלוג הזה קיים. ליישב סכסוכים היפוטתיים במח שלי. נראה לי.

בכל מקרה, התובנה הזו, שלמאמנים ב-NBA אין כל כך משמעות, או שיש להם פחות משמעות ממה שאנחנו חושבים, קפצה לי לראש אחרי שצפיתי בסדרה של משחקים מהשבוע הראשון של הליגה, וראיתי שאצל רוב הקבוצות יש דפוסים חוזרים. אותו פיק-אנד-רול אצל רוב קבוצות הליגה, אותו רציונל הגנתי כדי להגן על הפיק-אנד-רול הזה אצל רוב הקבוצות (הגנה נסוגה שנועדה לפתות את ההתקפה לזריקות לא יעילות מחצי-מרחק), אותו רצון לזרוק כמה שיותר משלוש, אותה שאיפה לנהל את הדקות של הכוכבים ולמזער את הסיכונים לפציעה.

כאשר יש מאמן שבא עם איזשהו רעיון חדשני ואוונגרדי זה נותן לו יתרון אדיר, אבל היתרון הזה תחום בזמן. כאשר טום ת'יבודו הגיע כמאמן ראשי לבולס עם ההגנה הנסוגה שלו בפיק-אנד-רול הוא תפס את כל הליגה עם המכנסיים למטה. העקרונות ההגנתיים שלו היו כל כך יצירתיים ומתקדמים ביחס לתקופה שזה הפך את הבולס לקבוצה מיוחדת. היום כמעט כל מאמן בליגה אימץ את השיטה של ת'יבס בהגנה, או לפחות תרגם אותם לגרסה משלו, כך שהאדג' שהיה לת'יבודו בתחילת הדרך באילינוי הלך לאיבוד. לראיה, הבולס שלו דורגו בעונה האחרונה במקום ה-11 בלבד ביעילות הגנתית.

נגמר לו האדג'. טום ת'יבודו

דוגמה נוספת התרחשה רק לפני שנתיים. גרג פופוביץ' גרם ללא מעט גבות לעלות כלפי מעלה כאשר היה מושיב את הכוכבים שלו במשחקים עם פרופיל גבוה, שמשודרים מחוף לחוף. זכור במיוחד המקרה בו רגע לפני משחק מלא בהייפ מול מיאמי של לברון, פופ שלח את טים דאנקן, מאנו ג'ינובילי, טוני פארקר ודני גרין לטקסס כדי לנוח, מה שהוביל לקנס מהקומישינר דאז, דייוויד סטרן. פופ התייחס לקנס הזה כמו עבריין תנועה סדרתי. הוא שילם את הדו"ח, והמשיך להאיץ. למעשה, התקרית ההיא הייתה רק חלק מהאסטרטגיה של פופוביץ', שתזמן את המנוחה של כוכביו לאורך כל העונה. בסופו של דבר אף שחקן של הספרס לא עבר את גבול 30 הדקות בממוצע לערב, וביחד עם העומק שלהם, זה עזר להם להגיע רעננים לשלבים המאוחרים של העונה. עונה שהם סיימו עם אליפות מרשימה.

אלא שעונה לאחר מכן כבר שום גבה לא הורמה כשפופוביץ' ניהל עם סטופר את הדקות של השחקנים הבכירים שלו. למעשה, התורה הזו התפשטה למקומות נוספים. סטיב קר הגיע לווריורס ונקט בגישה דומה עם סטף קרי ואנדרו בוגוט. מייק בודנהולצר קיצר את הדקות של שחקני החמישייה שלו, ולפתע, מה שהיה סטיית תקן עונה לפני הפך להיות הנורמה, עד כדי כך שהעונה קווין דוראנט נאלץ לענות חדשות לבקרים על שאלות הקשורות למנוחה שהוא מקבל או לא מקבל ולברון ג'יימס מתדרך את דייוויד בלאט דרך התקשורת לגבי כמות הדקות שהוא חושב שהוא צריך לשחק.

ברגע שמאמן כלשהו מביא איזשהו רעיון יצירתי מוצלח, כל שאר המאמנים מחקים אותו והיתרון היחסי של אותו מאמן נעלם. זה דומה למצב בו אני עכשיו אמצא דרך מדהימה לכתוב פוסטים שתמשוך קהל ומגיבים ולייקים, מה שיתן לי יתרון בבלוגספירת ה-NBA האכזרית וחסרת-הפשרות, ואילו כמה ימים לאחר מכן כל שאר הבלוגרים יכתבו באותה דרך, ולמעשה יבטלו את היתרון שלי. זה, בעצם, מה שקרה עם ת'יבס ועם פופ. היתרון שההגנה של ת'יבס הביאה לבולס בעונות האחרונות שלו באילינוי הייתה מינימלית, כי הרבה קבוצות בליגה החלו לשחק את ההגנה הזו ולמדו איך להתקיף מולה טוב יותר. הכח של ניהול הדקות של פופוביץ' נחלש בעונה שעברה כי עוד מאמנים חיקו את השיטה שלו והשחקנים שלהם הגיעו רעננים בערך כמו השחקנים של הספרס למאני-טיים של העונה.

(לפני שאתם קופצים ואומרים שהספרס הודחו מול קבוצה של חמישה שחקנים ואוסטין ריברס שכל קשר בינה לבין ניהול דקות הוא מקרי בהחלט, שימו לב שגם הדקות של הביג-3 של הקליפרס ירדו מעונת 2013/14 לעונת 2014/15. לא משמעותית, אבל ירדו).

גרג פופוביץ', מי שהתחיל את הטרנד של המנוחות היזומות

יש היום באמת מאמנים ברמה גבוהה בליגה. כמעט לאן שלא מסתכלים רואים מאמנים איכותיים (תתעלמו רגע מביירון סקוט), שמאחוריהם יושבת סוללה של אנשי מקצוע חדים ורציניים. Off the top of my head קופצים לי שמות כמו בראד סטיבנס, ריק קרלייל, פרנק ווגל, אריק ספולסטרה, סטיב קליפורד, סטן ואן גאנדי, טרי סטוטס, ג'ורג' קארל, ליונל הולינס, מייק מלון ואלווין ג'נטרי. וכל אלו מאמנים קבוצות שיש להן סיכוי (לחלקן סיכוי גבוה מאוד) לפספס את הפלייאוף העונה. וזה חלק מהרעיון. ככל שיותר ויותר קבוצות מחזיקות מאמנים חזקים, הערך של אותו מאמן חזק נשחק. ככל שיש יותר ויותר מאמנים איכותיים, השינוי שאותו מאמן איכותי יכול לעשות הוא קטן יותר, כי מולו גם ניצב מאמן איכותי. בסופו של דבר, יש תקרה לאיכות האימון של הקבוצות בליגה, ונראה שיותר ויותר קבוצות מתקרבות לתקרה הזו.

זו הסיבה שאני לא ממש חושב שיש סתירה בין הפוסט הזה לפתיח של הפוסט הקודם. זה לאו דווקא שאין למאמנים השפעה, אלא זה שההשפעות שלהם מנטרלות אחת את השנייה. כמו שני כוחות שמושכים לכיוונים מנוגדים ולמעשה מנטרלים זה את זה.

במציאות הזו, לטעמי, כל עוד לא יגיע מאמן עם שיטה חלוצית שתכה את הליגה (אפשר להתווכח אם סטיב קר והווריורס עושים את זה ברגעים אלו ממש), יש לחזור לתפיסה כי הקבוצה הכשרונית יותר תנצח, ולאו דווקא הקבוצה המאומנת יותר, כי הפער לטובת הקבוצה המאומנת יותר הוא קטן יותר מבעבר.

איך שאני רואה את זה, הספרס הבינו את התפיסה הזו כבר בקיץ, ולכן לא היססו לוותר על חלק גדול מהעומק שלהם לטובת הכשרון של למרקוס אולדריג'. זו הסיבה שקליבלנד תגיע לפחות לגמר המזרח גם עם לירן חולצה אפורה כמאמן על הקווים. זו הסיבה שבוסטון לא תעבור את הסיבוב הראשון וגם לא בטוח תגיע לפלייאוף, למרות בראד סטיבנס המהולל. כי כשהפערים בין המאמנים הם כל כך מינימליים, זה עוזר כשאתה יכול פשוט לזרוק את הכדור פנימה ל-LMA  שיבקיע סל באיזו זריקת מיד-ריינג' מסוגננת כשכל שאר התוכניות לא הולכות. זה עוזר שיש לך את לברון ג'יימס שיחלץ אותך כש-PLAN A  לא עובדת. זה לא עוזר שהשחקן הכי טוב שלך הוא אייזיאה תומאס.

ענק, מעולה, גאון, אבל זה עדיין לא יספיק לסלטיקס. בראד סטיבנס

התחזית הזו היא דטרמיניסטית קצת, וגם קצת מובנת מאליה. הרי כדי לזכות באליפות חייבים כשרון, אבל התפיסה הנוכחית היא שכדי לזכות באליפות חייבים גם מאמן שנמצא Ahead of the curve. היום כמעט כולם (שוב, כולם להתעלם מהאזרח ביירון סקוט) נמצאים Ahead off the curve, אז העקומה הזו לא ממש משנה, ומה שמשנה זה אם יש לך שחקנים שנמצאים מעבר לעקומה הארורה הזו. אלו חדשות טובות לקבוצות כמו קליבלנד או אוקלהומה או הווריורס או הקליפרס. קצת פחות לממפיס או אטלנטה.