האם לברון ג'יימס הוא הדבר הכי גרוע שקרה לקליבלנד?

המדיה היום היא כל כך מהירה, לפחות בשבילי, שקצת קשה לי למצוא את הקול שלי כאשר קורה משהו בומבסטי כמו הפיטורים של דייוויד בלאט. כאשר אירוע שכזה גורם לכל תקשורת ה-NBA להוציא את כל התחמושת שלה, כל ניתוח של עוד בלוגר נידח מהמזרח התיכון הופך למיותר. כל מילה כבר נכתבה אינספור פעמים, כל ציטוט כבר נבחן מכל כיוון אפשרי. בשנה וחצי האחרונות, זו הייתה התחושה שלי סביב קליבלנד. מה כבר אני יכול לחדש לכם שלא קראתם בוואלה? או בערוץ הספורט? או בהכדור הכתום? או אצל הכתבים מעבר לים? הכל כבר נאמר, הכל כבר ידוע. זו הסיבה שלמעט מקרים ספציפיים, כמו הכתבה על קווין לאב השבוע, מצאתי מקלט בנושאים אחרים בליגה, שלא מקבלים סיקור תקשורתי כבד כל כך.

אלא שהפיטורים של בלאט הם אירוע כל כך דומיננטי בליגה שתופסת חלק כל כך דומיננטי בחיי, ולכן אני לא יכול באמת להתעלם ממנו. לכן החלטתי לחלוק אתכם את מחשבותיי, בפוסט קצר, רחוק מהמגילות הארוכות שהרגלתי אתכם אליהן, בלי תוכחות סטטיסטיות ובלי סרטונים. פשוט טור דעה קצר.

קליבלנד היא קבוצה שבויה.

אפשר להסתכל על הפיטורים של דייוויד בלאט מנקודת מבט פרובינציאלית שמתייגת את דייוויד גריפין כהמן הרשע ואת לברון כאחשוורוש, אבל יש פה מורכבות גדולה יותר. קליבלנד של תחילת יולי 2014 היא לא אותה קליבלנד של אמצע יולי 2014. החזרה של לברון ג'יימס לאוהיו שינתה כל חלקיק בפרנצ'ייז הזה מהקצה אל הקצה. מקבוצה שהייתה אמורה להיות קבוצה צעירה שמובלת ע"י קיירי ארווינג ואנדרו וויגינס, קבוצה שתיבנה לטווח ארוך, קבוצה שהגעה לפלייאוף תיחשב הישג עבורה, הם הפכו לקבוצה הכי מסוקרת ומסקרנת בליגה, קבוצה של הטווח הקצר, קבוצה שאי הגעה שלה לפיינלס תיחשב לאכזבה עצומה. הטרייד על קווין לאב כמובן רק חיזק את השינוי הקיצוני הזה.

בלאט היה הנדוניה של קליבלנד ההיא, שנבנתה לטווח הארוך, ולכן תמיד נראה כמו נטע זר בקליבלנד החדשה ועמוסת הציפיות. אולם, כאמור, אסור לנו להסתכל על הסיטואציה הזו רק מהפריזמה של בלאט, אלא עלינו להסתכל עליה בפריזמה רחבה יותר. ובפריזמה הרחבה יותר, בלאט הוא הסימפטום. בלאט הוא סימפטום לקבוצה ששבויה בידי השאיפות של לברון ג'יימס. זה בכלל לא משנה אם לברון ג'יימס היה מעורב או לא בפיטורים של בלאט (למי שעוד תוהה, אני ממליץ על הכתבה של אדריאן ווז'רנובסקי), כי כל המהלך הזה נועד לרצות את לברון. הציטוט הכי חזק, לטעמי, של דייוויד גריפין ממסיבת העיתונאים האפרורית שניהל אתמול בלילה היה כשאמר "אני לא חושב שמה שהיה לנו לפני כן היה רע, אבל הוא לא היה מספיק טוב". מה שהוא התכוון בכך הוא שזה לא היה מספיק טוב עבור לברון ג'יימס, אבל אולי צריך לשאול את השאלה הבאה. האם לברון ג'יימס  בעצמו הוא מספיק טוב?

זה קצת מרגיש כמו חילול השם, אבל תתעלמו לרגע מכל היתרונות שלברון מביא עמו לקליבלנד מנקודת מבט עסקית וממה שהוא עושה לדו"ח רווח והפסד של דן גילברט. תתעלמו לרגע ממנוע הצמיחה הכלכלי לברון ג'יימס ומהמותג לברון ג'יימס ותתמקדו בשחקן לברון ג'יימס ובאספירציות שלו לקחת כמה שיותר אליפויות כמה שיותר מהר.

האם לא היה עדיף לקליבלנד לבנות קבוצה לטווח ארוך סביב וויגינס וקיירי מאשר לשעבד את עצמה לגחמות של לברון? היום זה היה דייוויד בלאט, מחר זה יכול להיות טיירון לו, ומחרתיים זה יכול להיות קיירי ארווינג. במרדף שלו אחרי ההיסטוריה הפרטית שלו, לברון ג'יימס הפך את קליבלנד הנוכחית לאותה קליבלנד גחמתית שהייתה שם בסיבוב הקודם שלו. קליבלנד שמנסה לשלוף אסים מהשרוול וכובלת את ידיה עם שחקנים כמו אנטואן ג'יימיסון (אז) וטריסטן תומפסון (היום) כדי לרצות את לברון. קליבלנד שמביאה מאמנים שיסתדרו עם לברון, ולא מאמנים שיסדרו את לברון. כל זה ישכח אם הוא יצליח להביא תואר למיד-ווסט, אבל, כאמור, כאשר סטף קרי וגרג פופוביץ' מחכים לו בפינה, הסיכויים של קליבלנד לגעת בתואר לארי אובריאן הם נמוכים יחסית. וכל עוד הסיכויים הם נמוכים יחסית, קשה לי שלא לתהות האם לא היה עדיף להם שלברון בכלל לא היה חוזר? האם לא היה עדיף להם להישאר במסלול המקורי?