מחשב מסלול מחדש: על הגרסה החדשה של מיאמי ללא כריס בוש

במשך כל העונה דיברנו וחפרנו על גולדן סטייט וסן אנטוניו, סן אנטוניו וגולדן סטייט. השתמשנו באלפי אנלוגיות ובמיליוני דימויים כדי לתאר כמה האימפריות הללו הן היסטוריות וחסרות תקדים עד שכמעט לא נותר מקום באינטרנט לשאר קבוצות הליגה. פה ושם היה איזה דיון על אוקלהומה סיטי, לפעמים איזו שערורייה מזדמנת מקליבלנד, קצת מכות של בלייק גריפין, אבל בגדול, הליגה של 2015/16 מתחילה בווריורס ונגמרת בספרס.

זה מעניין לחשוב מה יהיה עם הקבוצות הללו בעתיד. איך הן יתבגרו ויזדקנו. הספרס הפכו להיות מאסטרים באמנות הזקנה על הפרקט, ונראה שגם הווריורס, בזכות סגנון המשחק שלהם, יהנו מאריכות ימים כקבוצת על בליגה. שתיהן בנויות לטווח ארוך ולא נראה שאיזשהו שחקן מפתח הולך לעזוב אותן בקרוב (חוץ משחקנים שהולכים לפרוש בספרס). בכך, הן שונות לחלוטין מהאימפריה האחרונה שכיהנה כשליטת הליגה הטובה בעולם.

מיאמי היט, למי ששכח, היא האימפריה הזו. היא הקבוצה האחרונה שזכתה בבק-טו-בק והיא הקבוצה היחידה מאז בוסטון של שנות ה-80 שהגיע לפיינלס 4 פעמים ברצף. אפשר להתווכח אם מיאמי היא האימפריה או שלברון ג'יימס הוא האימפריה, אבל הדיון פה הוא לא למי מגיע קרדיט על ההופעות בפיינלס, אלא איך מיאמי התאוששה מהאובדן של לברון. איך היא התמודדה עם העזיבה של השחקן הטוב בעולם (בזמנו) ובנתה קבוצה חדשה ושונה, תוססת וחיה ולמען האמת, קצת מפחידה, אם אני קליבלנד או טורונטו.

וייד עם לברון. לקח למיאמי זמן להתאושש מהפרידה

וייד עם לברון. לקח למיאמי זמן להתאושש מהפרידה

בתחילת הדרך, בעונה שעברה, זה לא נראה כל כך חיובי. מיאמי אמנם מצאה לעצמה יהלום בלתי מלוטש עם חסן ווייטסייד ואפילו הצליחה להעביר את גוראן דראגיץ', השחקן המשתפר של עונת 2013/14, לשורותיה, אבל משהו לא התחבר בקבוצה הזו והתסחיף בריאות של כריס בוש בסופו של דבר הכריע את הקבוצה וההיט צפו בפלייאוף מהבית. לא היה שום דבר מיוחד בקבוצה של העונה שעברה, לא מבחינה התקפית (101.5 נק' ל-100 פוזשנים, מקום 22 בליגה) ולא מבחינה הגנתית (103.8 נק' ל-100 פוזשנים, מקום 19). דוויין ווייד אמנם הזכיר לנו כל כמה משחקים שפעם הוא היה מסוגל לשחק טוב כל משחק ואריק ספולסטרה מדי פעם הזכיר לנו שמדובר באחד המאמנים היצירתיים ביותר בליגה, אבל מיאמי הייתה זקנה מדי, עייפה מדי, פצועה מדי, שבעה מדי ונראה שלא הפריעה לה המנוחה מאפריל, לראשונה מאז 2008, אותה שנה בה דונלד טראמפ כתב כי "הילארי קלינטון תהיה נשיאה מצוינת". כנראה שזה היה מזמן.

העונה הזו נפתחה בצורה אופטימית יותר. כריס בוש חזר לפרקט, די-ווייד קיבל סוף סוף קיץ שלם לנוח, חסן ווייסטייד ולואל דנג נכנסו לעונת חוזה, ג'סטיס ווינסלו הגיע כגניבה של הדראפט וגוראן דראגיץ' היה אמור להפוך לבורג הרבה יותר מרכזי בהתקפה. בפועל, מיאמי הייתה קבוצה מאוד בינונית בחצי הראשון של העונה. עד האול-סטאר הם ניצחו 29 מ-53 המשחקים שלהם, בעיקר בזכות ההגנה שלהם (ההתקפה שלהם הייתה Bottom 10), אבל הדברים לא הלכו חלק. ווייטסייד קיבל ביקורת על כך שהוא מנסה לחסום כל מה שזז כדי לשדרג את הסטטיסטיקות האישיות שלו ושההגנה של ההיט טובה יותר כשהוא על הספסל. לואל דנג נתן את המספרים הכי גרועים בקריירה שלו בנק', ריב' ואסיסטים עד האול-סטאר ודראגיץ' המשיך להיראות כמו קווין לאב בהתקפה האיטית של ההיט. כריס בוש המשיך לתת הופעות לא רעות ופלאש הבזיק פעם בכמה זמן, אבל לא היה שום דבר מאיים בגרסה הזו של מיאמי. אף אחד לא חשש לפגוש את הקבוצה הזו בפלייאוף.

אלא שמפגרת האול-סטאר נראה שמשהו השתנה אצל מיאמי. נראה שאחרי כמעט שנתיים, הם מוכנים להמשיך הלאה מהקבוצה הגדולה ההיא כדי לבנות את הקבוצה הגדולה הבאה שלהם. מאז הפגרה, ההיט במאזן של 7-15 (רק לארבע קבוצות יש אחוזי הצלחה טובים יותר בפרק הזמן הזה), יש להם את ה-Net Rating החמישי בטיבו בליגה (6.5+ נק' ל-100 פוזשנים), יש להם את ההתקפה השלישית בטיבה בליגה בתקופה הזו (שיפור של 8.1+ ל-100 פוזשנים ביחס ללפני הפגרה, השיפור הכי גדול בליגה) והם נלחמים עד הרגע האחרון על המקום השלישי במזרח, למרות שכריס בוש שוב לא כשיר לשחק כדורסל. חשוב לסייג שחלק מהמשחקים הללו היו מול נמושות הליגה ופה ושם מתפלק עדיין להם איזה הפסד ללייקרס, אבל גם אחרי שמנטרלים את ההשפעה של הקבוצות הללו, סטטיסטית, מיאמי פוסט-הפציעה של בוש היא יותר איכותית מזו שלפניה.

איך זה קרה? איך ההיט הפכו להיות קבוצה כל כך איכותית למרות שהשחקן הכי טוב שלהם, או לפחות זה שמקבל הכי הרבה כסף, לא משחק? האם מדובר בתיאוריית יואינג, שאומרת שכאשר השחקן הכי טוב של הקבוצה נעדר שאר השחקנים מעלים את הרמה שלהם, או שמא מדובר בשינוי אחר, מהותי יותר, בקבוצה של אריק ספולסטרה?

טובים יותר בלעדיו? כריס בוש

טובים יותר בלעדיו? כריס בוש

הפציעה של בוש, עם כמה שהיא לא נעימה ומפחידה אפילו, הייתה זרז לתהליך חיובי במיאמי. עד הפציעה של בוש, ההרכב הדומיננטי של ההיט היה הרכב שכלל את בוש לצד ווייטסייד, ביחד עם דראגיץ', ווייד ודנג. עד פגרת האול-סטאר ההרכב הזה שיחק 339 דק' ביחד, 224 דק' יותר מההרכב השני הכי שכיח של ההיט (שנגיע אליו עוד מעט). זה לא היה הרכב רע, אפילו היה לו Net Rating חיובי (0.3+), אבל כאמור, לא היה בו משהו מיוחד או נוצץ או מעניין. לא הייתה שום סיבה לעשות כתבה של 1500 מילה על ההרכב הזה.

לאחר הפציעה של בוש, ספולסטרה החליט לתת יותר צ'אנס להרכב השני שלו, ולוריאציות שונות שלו. ההרכב הזה כולל את ווייד, דראגיץ', ג'סטיס ווינסלו, ווייטסייד ודנג כפאוור פורוורד. להרכב הזה יש Net Rating של 12.8+ לאורך כל העונה ולא פחות חשוב, הוא משחק הרבה יותר מהר מההרכב המסורתי עם בוש (כמעט 8 פוזשנים יותר). המשחק המהיר שיחרר את גוראן דראגיץ' מהבקבוק ומאז האול-סטאר הסלובני נראה יותר כמו הגרסה הנהדרת שלו מפיניקס ולא כמו הגרסה החיוורת שלו מאז שהגיע מפלורידה (מאז האולסטאר דראגיץ' קולע 5.0 נק' יותר, מוסר 2.1 אס' יותר, מוריד 1.2 יותר ריב', מגיע לקו 1.5 יותר פעמים, משחק כמעט 2 דק' יותר ושומר בערך על אותם אחוזים), עד כמה שאפשר להישאר חיוור בשמש של פלורידה.

דראגיץ' אמר על עצמו בתחילת מרץ כי "מאז פגרת האול-סטאר, אני מרגיש שמצאתי את המשחק שלי". ספולסטרה הרחיב קצת יותר באותו ראיון. "זה מי שהוא, זה מי שרצינו כשרדפנו אחריו בצורה כל כך אגרסיבית לפני שנה" אמר המאמן הפיליפיני, "עכשיו הוא מרגיש בנח. זה לוקח זמן. לפעמים זה לוקח יותר זמן. היו הרבה כיסאות מוזיקליים בקבוצה הזו ב-12 החודשים האחרונים, אבל אני חושב שהוא מתחיל להרגיש יותר בטוח בעצמו ובמה שהוא יכול לתת לקבוצה".

המשחק המהיר והריווח של המשחק עם דנג ב-4 לא רק גורם לדראגיץ' לפרוח, אלא גם מאפשר למיאמי להפוך לקבוצה הרבה יותר טובה מחוץ לקשת. הם אמנם קולעים אותה כמות שלשות, 6.1, כמו לפני האול-סטאר, שזה עדיין יחסית מעט לליגה של היום, אבל הם קולעים באחוזים הרבה יותר טובים (37.9% מאז האול-סטאר, 4 בליגה, לעומת 32.3% לפני האול-סטאר, מקום 28 בליגה). זה מתאפשר בעיקר מכיוון שהאופציה הראשונה בהתקפה השתנתה. ההרכב של מיאמי עם בוש במקום ווינסלו הוא לא הרכב עם קלעים פחות טובים. להפך, אם כבר, בוש קולע טוב יותר מווינסלו מבחוץ, אולם האופציה הראשונה של ההרכב הזה הייתה פיק-אנד-רול של בוש עם דראגיץ'/ווייד. כשווייטסייד מתחת לסל, הרבה יותר קל לעצור את המהלך הזה מבלי להקריב סל קל. הקליפרס הם בערך הקבוצה היחידה שהצליחה לפתור באלגנטיות את הפיק-אנד-רול כאשר יש עוד גבוה ליד הסל, אבל לקליפרס יש את יכולת המסירה של בלייק גריפין. אצל ההיט, זה בדרך כלל נראה ככה.

עם זאת, מאז שבוש פצוע וההיט עברו לשחק עם הרכבים נמוכים, האופציה הראשונה היא פיק-אנד-רול עם ווייטסייד. מעבר לכך שווייטסייד הוא מסיים אדיר ליד הטבעת (הכי הרבה דאנקים בליגה העונה), יש הרבה יותר מקום לפעול. דראגיץ' יכול להגיע לטבעת יותר בקלות (חודר לטבעת 11.2 פעמים מאז האול-סטאר ומייצר נק' ב-46.2% מהחדירות שלו לעומת 8.8 חדירות בלבד לפני האול-סטאר וייצור נקודות רק ב-42.0% מהמקרים), לווייד יש יותר מרחב לשטיקים שלו ואם ההגנה קורסת, יש הרבה יותר זמן לקלעים לזרוק מבחוץ. כדורסל זה משחק פשוט, בסופו של דבר.

זה כמובן רק הנזק המשני. הנזק הראשי נוצר ע"י ווייטסייד. מיאמי היא הקבוצה שמשיגה הכי הרבה נק' פר פוזשן של פיק-אנד-רול שמסתיים אצל ה-Roll Man (1.16) ולווייטסייד יש הרבה אחריות על הנתון הזה. למרות סימני השאלה סביבו, קשה להאמין שאיזושהי קבוצה לא תיתן לו חוזה מקסימום בקיץ. יהיה יותר מדי כסף בקיץ הקרוב ב-NBA בשביל ששחקן כמו ווייטסייד לא יקבל חוזה גדול.

ההצלחה של מיאמי ללא בוש מזכירה קצת את ההצלחה של הקליפרס בלי בלייק גריפין. למרות הכשרון הברור של שניהם, כאשר יש יותר ריווח בהתקפה ולהגנה יש יותר דונמים לכסות כדי להגיע לקלעים, החיים פשוט יותר קלים. ההצטרפות של ג'ו ג'ונסון (43.1% מהשלוש מאז שהגיע להיט) והכניסה לרוטציה של ג'וש ריצ'ארדסון (47.8% מהשלוש) חיזקה את האפקט הזה, אבל הוא החל בזכות השינוי שנוצר בעקבות מהיעדרותו של בוש.

זה הזמן לשאלת 320,000 הדולרים. אם וכאשר בוש יחזור, האם כדאי למיאמי להמשיך בגרסה הנוכחית שלה?

התשובה היא לא חד-משמעית. מצד אחד, נראה שיש יתרון בלווסת את הדקות של ווייטסייד ובוש ביחד, אולם מצד שני, הקבוצות הטובות ביותר הן אלו שמסוגלות לשחק ביעילות מול כל סגנון. מיאמי מוכיחה בשבועות האחרונים שהיא מסוגלת לסמלבל טוב כמעט כמו כל אחד אחר, אולם להיט יש גם את היכולת לשחק לאט וביעילות. אין הרבה קבוצות שמסוגלות לכך, ולכן, בדיוק כמו שהחזרה של בלייק גריפין תעשה טוב לקליפרס, כך גם חזרה של בוש תעשה טוב למיאמי. אבל השאלה המעניינת יותר היא שאלת 640,000 הדולרים. האם למיאמי שווה להחזיק את בוש ואת ווייטסייד בחוזי מקסימום אם החמישייה האופטימלית של הקבוצה כוללת רק אחד מהם? ואם לא, אז אנחנו מתקדמים לשאלת מיליון הדולר (או אולי 23 מיליון הדולר), על מי מוותרים?

ההגיון אומר לוותר על בוש. הוא כבר בן 32, עם קילומטראז' רציני מאחוריו ועם בעיות בריאותיות שכנראה ילוו אותו כל חייו. לעומת זאת, ווייטסייד יהיה בקיץ בן 27 ויכנס לשיא הקריירה שלו. יכול להיות שלפט ריילי יש תשובה יצירתית לשאלה הזו, והעלייה בתקרת השכר והיכולת של ווייטסייד להיות יעיל מהספסל קצת מוציאות את העוקץ מהשאלה הזו, אבל זה יהיה סטוריליין מעניין לקראת הקיץ, שבו גם ווייד ודנג מסיימים חוזה. בכל מקרה, פט ריילי מוכיח בפעם המיליון שהוא הדייוויד בואי של ה-NBA. בכל פעם הוא מצליח לשנות סגנון, לשלוף שפנים מהכובע ולהישאר רלוונטי. שלא יגמר לעולם.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מיאמי היט, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על מחשב מסלול מחדש: על הגרסה החדשה של מיאמי ללא כריס בוש

  1. תמיר הגיב:

    הי יובל, קראתי בשקיקה. תודה

  2. יוסי הגיב:

    יופי של טור.
    הפתעת אותי עם המשפט "אריק ספולסטרה מדי פעם הזכיר לנו שמדובר באחד המאמנים היצירתיים ביותר בליגה", אני עדיין חושב על ספולסטרה בהקשר של לברון (אני אחליט, אני אנווט). במה לדעתך מתבטאת היצירתיות הזאת?

    • yuvaloz הגיב:

      אני אחזיר אותך לפלייאוף 2012 שבו באמצע הפלייאוף הוא שינה סגנון משחק והחל לשחק עם שיין באטייה ב-4. היום זה No Brainer אבל אז זה היה מהפכני. הוא לא חושש לשנות סגנונות ולהתאים את עצמו לסגל שלו. מזכיר לי מאוד את קרלייל בתכונה הזו. הוא זכה בלוטו עם לברון והביג 3 ולכן הוא לא מקבל מספיק קרדיט, אבל הוא ידע מה לעשות עם הזכייה. לא הרבה אנשים יודעים לנצל את זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s