טרגדיה יוונית: על האכזבה שהיא שיקאגו בולס

יש חלון הזדמנויות כזה, שנייה לפני שהעונה הרגילה מסתיימת וכל ניתוחי הפלייאוף מתחילים, שבו אפשר להתרכז בקבוצות המאכזבות של העונה. זה רגע שבו אתה מבין שאוטוטו זה נגמר, ושכל הקבוצות הללו שחשבו שיש להן עוד זמן לתקן, למעשה הולכות לסיים את העונה על הפרצוף. והעונה היו לא מעט קבוצות כאלו.

ניו אורלינס היא כמובן אחת הבולטות. הפליקנס נכנסו לעונה כהימור בטוח לפלייאוף. קשה היה למצוא עכבר NBA אחד בימי אוקטובר העליזים שיהמר נגד הקבוצה של אלווין ג'נטרי ואנתוני דייוויס. הרבה מאוד אנשים בעולם הכדורסל אף חשבו שהפליקנס יכולים להגיע ל-50 ניצחונות. בפועל, פציעות אינסופיות והחלטות לא טובות של ההנהלה כמו החוזה של עומר אשיק (כמה שחקן צריך להיות גרוע כדי שגם אחרי שתקרת השכר תעלה ב-20 מיליון דולר החוזה שלו עדיין יחשב רע?) הגבילו את הקבוצה, וביחד עם עונה אמביוולנטית מאוד של הגבה הארוכה בעולם (מצד אחד, מספרים נהדרים. מצד שני, לא השתפר ביחס לעונה שעברה), זה הוביל לעונה מאכזבת מאוד.

מילווקי היא הגרסה המזרחית של הפליקנס. גם הבאקס סומנו כבאנקר בפלייאוף המזרחי אחרי העונה המפתיעה שלהם אשתקד, וההגעה של גרג מונרו איימה להפוך את מילווקי לעיר שאנשים יכירו גם בלי השיר ההוא של איגי וקסמן. אלא שהקונספציה עם מונרו כסנטר קרסה הגנתית ובהתקפה הבאקס גילו שהרכב עם שלושה ולפעמים ארבעה Non-Shooters (מונרו, מייקל קרטר-וויליאמס, ג'בארי פארקר ויאניס אנטטוקונמפו) הוא Unplayable בליגה של היום. לזכותו של ג'ייסון קיד, מאמן הבאקס, יאמר שהוא לא התבייש לשנות את הקונספציה ולהפוך את יאניס לרכז של הקבוצה, מה שהכניס הרבה פלפל ואופטימיות לעתיד של הפרנצ'ייז, אבל העונה הזו היא עדיין די מבאסת אם אתה אוהד מילווקי (ובאופן כללי החיים שלך די מבאסים, אם אתה אוהד מילווקי).

יש עוד לא מעט קבוצות מאכזבות העונה, כמו וושינגטון (שלא הצליחה לשנות את סגנון המשחק שלה בצורה חלקה כל כך כמו בפלייאוף של העונה שעברה), יוסטון (שלא ממש ברור לאן הקבוצה הזו הולכת בקיץ) ופיניקס (כשהדבר הכי מעניין שקורה לכם העונה הוא שחקן שזורק מגבת על המאמן, המצב לא טוב), אבל מעל כל אלו מתייצבת קבוצה אחת שנושאת בהשפלה וביגון את דגל האכזבה של ה-NBA לעונת 2015/16, שיקאגו בולס.

מה נשתנה? טום ת'יבודו

בואו נחזור קצת אחורה בזמן. בפלייאוף שעבר, שיקאגו הייתה מרחק מהלך מחוק אחד של דייוויד בלאט מהארכה בגיים 4 של חצי גמר המזרח. מי יודע, אולי הבולס היו מנצחים את המשחק הזה ומובילים 1-3 בסדרה ואז לכו תדעו מה קורה (סביר להניח שיחסי ישראל-קליבלנד היו מתערערים כמה חודשים קודם). בסופו של דבר, לברון קלע את הגיים ווינר ואחרי עוד שני משחקים שלח את הבולס הביתה. טום ת'יבודו סיים את תפקידו מהר מאוד לאור יחסים עכורים עם ההנהלה והבולס היו אמורים לצאת לדרך חדשה. ההנהלה הביאה את פרד הויברג, שחקן עבר של הבולס ומאמן מכללות מבטיח, בתור הבראד סטיבנס/סטיב קר הבא והרעיון היה ששיקאגו תהפוך לקבוצה שמשחקת מהר יותר, התקפי יותר, שוטף יותר.

בפועל, 79 משחקים לתוך העונה, קשה לראות שיפור כלשהו באיזשהו תחום אצל הבולס. הם קלעו באחוזים קצת פחות טובים מהשדה (44% לעומת 44.2%), הם אפשרו יותר שלשות מהפינה באחוזים טובים יותר (2.1 שלשות ב-39.6% העונה לעומת 1.6 שלשות ב-38.1% בעונה שעברה, לפי NBA.COM) והם אפשרו ליריבות לזרוק יותר בצבע באותם אחוזים (34.8 זר' ב-Restricted Area ב-50.4% העונה לעומת 31.5 זר' בעונה שעברה ב-50.5%). בסופו של דבר, מלבד פיניקס, שכאמור חוץ ממגבות על מאמנים ודווין בוקר אין כמעט מה להתייחס אליהם, שיקאגו היא הקבוצה שהדרדרה הכי הרבה בליגה מבחינת Net Rating ביחס לעונה שעברה. ירידה של 5.4 נק' ל-100 פוזשנים.

למעשה, המקום היחיד שבו אפשר להגיד שפרד הויברג עשה איזשהו שינוי היה בקצב המשחק. הבולס משחקים כמעט 3 פוזשנים יותר בממוצע העונה, אבל הנתון הזה נבלע ע"י שאר הליגה. הקצב הממוצע העונה של כל קבוצות הליגה עלה העונה בכמעט 2 פוזשנים ביחס לעונה שעברה (98.1 לעומת 96.3) וביחד עם העובדה שקצב המשחק של הבולס היה אחד האיטיים גם כך בעונה שעברה, לא מדובר באיזה הישג מדהים. זה כמו ילד שקיבל 40 במבחן בשנה שעברה והיה אחרון בכיתה, והשנה הוא מקבל 60 כשהממוצע הכיתתי עלה. זה שיפור נחמד, אבל ממש לא משהו שהילד צריך ללכת לספר בגאווה להורים שלו.

בטור התירוצים, הבולס יכולים לרשום את הפציעה של ג'ימי באטלר במהלך העונה (מישהו האמין שהוא מסוגל להיפצע בכלל?). את הסיטואציה הבלתי אפשרית עם דרק רוז. את ההיעדרות של ג'ואקים נואה וההשפעה המאגית שלו, מסתבר, על חדר ההלבשה. את הקפיאה במקום של טאג' גיבסון וניקולה מירוטיץ'. את חוסר המוכנות של דאג מקדרמוט וטוני סנל ואת הסטטיסטיקות הריקות של פאו גאסול, אבל שום דבר לא באמת מהווה תירוץ לכך שקבוצה עם סגל כזה בקונפרנס לא מרשים כמו המזרח לא תגיע לפלייאוף (טכנית, לבולס יש עוד סיכוי נכון לכתיבת שורות אלו אם הם ינצחו את כל המשחקים והפייסרס יפסידו את כל המשחקים שלהם, אבל לפייסרס יש מחר את ברוקלין בבית, אז בואו).

אני יכול להמשיך פה עוד שעות ולחפור לכם על סטטיסטיקות כמו איך קצב הורדת הריבאונדים של הבולס כאשר פאו גאסול על הפרקט לצד מירוטיץ' או גיבסון הוא הכי נמוך בליגה או איך הבולס משחקים טוב יותר כאשר דרק רוז על הספסל (כמה עצוב, ככה נכון), אבל בסופו של דבר, האכזבה מהבולס נובעת מגודל הציפיות. בניגוד לפליקנס והוויזארדס והבאקס והרוקטס (טוב, אולי לא הרוקטס, אבל כל השאר כן), מהבולס ציפינו ליותר. כבר כמה שנים שאנחנו מצפים ליותר. מאז 2011 אנחנו מצפים שהקבוצה הזו תגיע לשלבים המכריעים של הפלייאוף ותיתן פייט לקליבלנד ואז לגולדן סטייט וסן אנטוניו. אלא שהגיע הזמן להכיר בכך שזה לא יקרה. שהגרסה הנוכחית של הבולס פשוט לא מספיק טובה. זה לא אומר שהיא קבוצה רעה, אבל היא קבוצה נוראית ביחס למה שהיא הייתה יכולה להיות. היא "סמוך על סול".

"סמוך על סול" היא לא סדרה רעה, היא אפילו סדרה טובה למי שאוהב ניואנסים ואווירה של מערבונים במרכז ארה"ב, אבל "סמוך על סול" היא ספין-אוף של "שובר שורות", אולי הסדרה הכי טובה בהיסטוריה של המסך הקטן, ולכן היא נמדדת ביחס אליה. כל פעם שאיזושהי דמות מ"שובר שורות" מופיעה ב"סמוך על סול" או שאיזשהו נרטיב מתחבר בצורה קלושה לסדרה ההיא, האדרנלין עולה, האנרגיות קופצות. אתה נדרך ומקווה שהנה זה בא, הנה הטירוף חוזר. אבל בסופו של דבר, "סמוך על סול" היא סדרה על עורך דין. היא נחמדה וטובה, אבל יש לה תקרה מסוימת, והיא הרבה יותר נמוכה מ"שובר שורות".

אחלה סדרה, אבל לא כמו המקור. Better Call Saul

שיקאגו של 2011 הייתה "שובר שורות". היא הייתה קבוצה עם פוטנציאל להפוך להיסטורית, עם דרק רוז על תקן הייזנברג וג'ואקים נואה על תקן ג'סי פינקמן. היא הייתה קבוצה מרגשת ומלהיבה, קבוצה שגורמת לך לקפוץ מהכסא.

שיקאגו של 2015/16 היא "סמוך על סול" פעם בכמה זמן דרק רוז יחדור בהחלטיות לסל ויסיים בריברס-ליי-אפ שיגרום לך להתקף נוסטלגי שמכאיב פיזית בבטן, אבל זה הכל. זה נחמד, אבל זה לא זה.

ההבדל היחיד הוא של"סמוך על סול" יש עוד כמה עונות שהיא יכולה לשחק על הקלף הזה של "שובר שורות" (היא בסך הכל בעונה 2, כך שעוד לא אמרתי נואש. "שובר שורות" החלה להתרומם רק באמצע עונה 3), בעוד לשיקאגו אין. הבולס הגיעו למבוי סתום עם הרוסטר הנוכחי שלהם והכשלון שלהם בהגעה לפלייאוף צובע באור קודר עוד יותר את העתיד של הפרנצ'ייז. הם כרגע ניצבים בפני צומת מסוכן מאוד שבו הם יצטרכו לקבל החלטות קשות לגבי העתיד שלהם. האם להחתים מחדש את ג'ואקים נואה (שבליגה של היום, כל עוד הוא לא משחק כסנטר הוא נראה כמו מוצר שפג תוקפו)? האם להחתים מחדש את פאו גאסול, אם וכאשר יממש את אופציית השחקן שלו? מה עושים עם דרק רוז? האם פרד הויברג הוא האיש הנכון לנווט את הספינה הזו במים הסוערים שאליהם היא הגיעה? האם ג'ימי באטלר הוא כוכב שאפשר ללכת איתו עכשיו לפרויקט של Express-Rebuild א-לה אינדיאנה ופול ג'ורג'?

לא הצליחו להתמודד עם החסרון שלו. ג'ואקים נואה

כל שאר הקבוצות המאכזבות (שוב, חוץ מיוסטון) הן אמנם מאכזבות, אבל לא ניצבות מול שוקת שבורה כמו הבולס. לוושינגטון יש קו אחורי אדיר שרק צריך להשתפר קצת בקליעה (ג'ון וול) ולהישאר בריא (בראדלי ביל), לפליקנס עדיין יש את אחד השחקנים הכי מבטיחים בהיסטוריה בדמות אנתוני דייוויס, למילווקי יש את הפוטנציאל של הגריק פריק, לפיניקס יש בחירת דראפט גבוהה בקיץ הקרוב ולא מעט צעירים מעניינים. לעומתן, שיקאגו, בהיעדר שינוי קיצוני כלשהו, נמצאת בדרך הבטוחה לבינוניות. לא מספיק טובה כדי להילחם עם הגדולות ולא מספיק גרועה כדי להפיח תקווה עם כשרונות צעירים שיגיעו דרך הדראפט. זו הסיבה ששיקאגו היא האכזבה הכי גדולה העונה, מכיוון שהיא לא רק מאכזבת על הפרקט, אלא גם כשאתה מסתכל קדימה, אתה לא רואה מה ימנע ממנה לאכזב בעתיד. לזה, בהתחשב לנקודת הפתיחה של הבולס, קוראים טרגדיה יוונית.