הלואי סי.קיי של ה-NBA

האוף-סיזון הסוער שעבר עלינו בשלושת השבועות האחרונים צבעו את הליגה בצבעים די ברורים. בפינה הימנית ישנה את קבוצת הכוכבים של גולדן סטייט, עם התוספת הנוצצת של קווין דוראנט, ובפינה השמאלית ממתינה האלופה, קליבלנד קאבלירס, עם לברון ג'יימס שינסה לכתוב בעונה הבאה עוד פרק בקריירה ההיסטורית שלו. בהיעדר איזשהו טרייד מפולפל של על ראסל ווסטברוק או בלייק גריפין לקבוצה במזרח או איזשהו Act of God, המציאות הזו היא בלתי נמנעת.

בתוך המציאות הזו, שאר 28 הקבוצות צריכות למצוא את מקומן. חלק מהקבוצות מנסות לשמר את הקיים, כי פשוט אין להן אלטרנטיבה טובה יותר. הקליפרס וטורונטו הן דוגמא מובהקת לקבוצות שיודעות שיהיה להן בלתי אפשרי לזכות בתואר ללא קצת עזרה מאלוהי הכדורסל, אבל אין לדוק ריברס או למאסאי יוג'ירי את הפריבלגיה לפרק את החבילה ולהתחיל מהתחלה. קבוצות שמנצחות למעלה מ-50 ניצחונות בעונה לא גדלות על העצים, ועבור שני הפרנצ'ייזים הללו, מדובר בתור הזהב שלהם מבחינה כלכלית ותדמיתית. הקבוצות הללו ממלאות את האולם ונצרבו בתודעה כקבוצות צמרת אחרי עשורים של דשדוש ודיכוי. קשה מאוד לעצור את המסיבה הזו רק בגלל שיש מסיבה טובה יותר בקצה הרחוב.

ממפיס היא דוגמא דומה לראפטורס ולקליפרס, אלא שהיא נמצאת קצת אחריהם על ציר הזמן. מבחינה מקצועית, עדיף היה לממפיס לעשות טרייד על מארק גאסול, לא להחתים מחדש את מייק קונלי ולצלול לתחתית המערב. אולם הגריזליז הם לא הלייקרס או הניקס שיכולים לשרוד כמה עונות חלשות. עבור הגריזליז, עידן ה-Grit and Grind היה התקופה המפוארת ביותר בתולדות הפרנצ'ייז. מבחינה כלכלית ותדמיתית, הרבה יותר הגיוני לנסות להחיות את העידן הזה עם החתמות שהן High Risk-High Reward סטייל צ'נדלר פרסונס.

חוץ מהקטגוריה הזו (אפשר להכניס גם את שארלוט לקטגוריה הזו) יש את הקבוצות שמבינות שאין להן סיכוי לתואר ולכן לוקחות את הזמן עם הבנייה מחדש (ע"ע מילווקי וניו אורלינס). יש את הקבוצות שמנסות להתאושש מעונה קשה או קיץ טראומטי (ע"ע וושינגטון, פילדלפיה, מיאמי או הת'אנדר). יש את הקבוצות מלאות הנכסים שממתינות לרגע הנכון כדי לנצל אותם (ע"ע בוסטון, פיניקס ודנבר). יש את הקבוצות שמרגישות שהן מספיק מיוחדות כדי לאתגר קצת את הגדולות, אבל שחסר להן עדיין כמה גרושים כדי להשלים ללירה (ע"ע יוטה, מינסוטה, דטרויט, אינדיאנה). יש את הקבוצות שאף אחד לא מבין מה הן עושות (ע"ע סקרמנטו או אורלנדו). ויש גם את הנטס. כן, הם עדיין חלק מהליגה איכשהו.

אבל יש עוד קטגוריה של קבוצות, שהופכת להיות מעניינת (או לא מעניינת, תלוי מה נקודת המבט שלכם), ככל שהליגה הולכת לכיוון של שחזור הגמר של השנתיים האחרונות. הקטגוריה הזו שייכת לקבוצות שיודעות שהן לא מספיק טובות כדי אפילו לאתגר את הגדולות, קבוצות שיודעות שגם כמה Acts of Gods לא יביאו אותם לגביע לארי אובריאן, אולם אלו קבוצות שעדיין ממשיכות לנסות. כמו אישה זקנה שמנסה להוציא אבק משטיח נקי, הן ממשיכות לחבוט ולחבוט, אבל שום דבר לא יוצא.

שיקאגו הנוכחית היא דוגמא לקבוצה כזו. הבולס יודעים שאין להם מה למכור עם הסגל שנבנה שם, אבל במקרה שלהם אפשר לעשות רציונאליזציה להחתמות של דוויין ויייד וראג'ון רונדו בכך שמדובר בשחקנים הכי טובים שהיו בשוק, ושאולי האיי.קיו הגבוה שיהיה על הפרקט יפתור את בעיות הריווח והאגו הצפויות בסגל. עם זאת, הבולס הם לא הקבוצה היחידה בקטגוריה הזו. בצד המערבי של ארה"ב יש עוד קבוצה שיודעת שימי התהילה שלה מאחוריה, אולם היא ממשיכה לנסות להעמיד מוצר מנצח על הפרקט. דאלאס מאבריקס שמה.

לכאורה, עבור אוהד הכורסא הממוצע, קשה להבין מה המאבס מנסים לעשות בשנים האחרונות. מאז האליפות המרגשת שלהם ב-2011, שנה אחר שנה הם מפספסים את הדגים הגדולים בפרי אייג'נסי (דרון וויליאמס ב-2012, דווייט האוורד ב-2013, דאנדרה ג'ורדן ב-2015) ומלקטים שאריות מכל רחבי הליגה. את השאריות הללו הם מכניסים לסיר פויקה גדול שעליו אמון ריק קרלייל, ועם קצת תיבול של דירק נוביצקי, עונה אחר עונה הם מצליחים להישאר רלוונטיים ולהיות בתמונת הפלייאוף. עם זאת, הם לא עברו סיבוב בפלייאוף מאז 2011. במצב כזה, שואל את עצמו אוהד הכורסא הממוצע בזמן שהוא מנקה פירורים מחולצתו, לא הגיע הזמן ללחוץ על כפתור הריסט?

הבעיה היא שללחוץ על הכפתור הזה זה לא דבר כל כך פשוט. למאבריקס יש את אחד המאמנים הטובים בליגה, אם לא הטוב שבהם, ואת אחד השחקנים הטובים ביותר בהיסטוריה של הליגה. תשימו ליד הצמד הזה כמעט כל חמישייה והם ימצאו את הדרך ל-50% הצלחה. זו בדיחה ידועה כבר כמה שנים שהשילוב של קרלייל ונוביצקי שווה כמעט 50 ניצחונות כל עונה, בלי קשר לצוות המסייע, אולם בעונה שעברה האקסיומה הזו קיבלה תוקף מחודש. במהלך כל העונה המאבס שיחקו בקצב מסוים, עם רוטציה מסוימת, עם תוכנית משחק מסוימת, והסדר הזה הביא אותם לפגרת האול-סטאר במאזן 26-29. אלא שאז החלו הפציעות.

צ'נדלר פרסונס, שלא פתח את העונה בעקבות פציעה, גמר את העונה במרץ. דרון וויליאמס נעדר כמעט מכל משחק שני. זאזא פאצ'וליה, שהיה אחת ההפתעות הנעימות של המאבס בתחילת העונה, היה מוגבל ובפלייאוף, גם ג'יי ג'יי בראה ודייוויד לי נפלו. ועדיין, איכשהו, עם קבוצה שבה ג'סטין אנדרסון וסלח מג'רי הם שחקני רוטציה משמעותיים, אחרי הפסד משפיל ב-22 הפרש לסקרמנטו, דאלאס הצליחה לנצח 7 מ-9 המשחקים האחרונים של העונה ולסיים במקום השישי. איך הם עשו את זה?

6004538692_afecbf722f_o

מאמנים בדרך כלל מתחלקים לשני זנים ברורים. הסוג הראשון הוא המאמנים שיש להם סגנון משחק מסוים והם נודדים איתו לכל מקום, בלי קשר לאיכויות של הסגל שניצב בפניהם. מייק דאנטוני הוא דוגמא קלאסית לסוג הזה של המאמנים. בפיניקס זה התאים כמו כפפה ליד (לא ליד של או.ג'יי סימפסון. סליחה, אני עדיין בשלבי גמילה מ-American Crime Story), אולם בניקס ובלייקרס הקונספציה הזו נכשלה. זה החסרון הגדול בזן הזה של המאמנים. הם רוצים להכין שקשוקה, וזה לא ממש משנה להם אם אין להם ביצים או עגבניות בתפריט. דרך אגב, זה לא אומר שהם מאמנים רעים (פיל ג'קסון שייך לזן הזה), זה רק אומר שהם ממש אוהבים שקשוקה.

הזן השני הוא הזן המובחר יותר, כביכול, זה שמסוגל להתאים את עצמו לסביבה, זה שבונה את השיטה וסגנון המשחק בהתאם לסגל שלפניו. בניגוד למאמני השקשוקה, המאמנים הללו מסוגלים להכין תבשיל נהדר מכל חומר גלם שתיתנו להם. הם מזהים את היתרונות של כל מרכיב ומעצימים אותם, בזמן שהם מנסים להעלים את החסרונות שלו. גרג פופוביץ' הוא מאמן מהסוג הזה, אולם אצל פופ בדרך כלל השינוי לוקח זמן. רק אחרי שהוא מקבל בראש (כמו זה שהוא קיבל מפיניקס ב-2010) או שהוא רואה יריבה דומיננטית יותר (כמו גולדן סטייט בשנתיים האחרונות) הוא אוזר אומץ ופוצח בשינוי סגנוני.

לעומתו, אצל קרלייל תהליך השינוי הוא כספיתי הרבה יותר. סגנון המשחק של הקבוצה שלו הוא בר-שינוי מערב לערב ופילוסופיית המשחק שלו מאמינה במתן עצמאות לשחקנים. לטענתו, זו המורשת שהוא קיבל מהקבוצה של בוסטון סלטיקס שזכתה באליפות ב-1986 (שהוא היה שחקן שולי בה). הפילוסופיה הזו באה לידי ביטוי במיוחד בריצת האליפות של דאלאס ב-2011. קרלייל זיהה שיש לו חבורה אינטלגנטית של שחקני כדורסל ולמעשה, הוא לא הריץ תרגילים עבור הקבוצה הזו. בסרט הדוקומנטרי הנפלא של ESPN על דראפט 1984 (בו קרלייל נבחר), הוא אמר שהם קראו לסגנון הזה "Flow". הם פשוט לקחו את מה שההגנה נתנה להם.

וזה, למעשה, מה שקרלייל עושה מאז. למרות שהרוסטר שלו עובר שינויים קיצוניים על בסיס שנתי, הוא ממשיך לקחת את מה שנותנים לו וממצב את מקומו כלואי סי.קיי של ה-NBA. כל שנה הוא מוחק לחלוטין את המופע שלו מהשנה שעברה וכותב מופע חדש. לפעמים אפילו הוא עושה זאת באמצע השנה. כך קרה בעונה שעברה כאשר מכת הפציעות נפלה על המאבס וקרלייל שינה את סגנון המשחק כך שיתאים לשחקני הרוטציה החדשים שלו. לפתע המאבס החלו לשחק לאט יותר (חוץ מיוטה, הם שיחקו בקצב הכי איטי בליגה בעשרת המשחקים האחרונים של העונה, בערך 4 פוזשנים פחות למשחק ביחס לשאר העונה), הם השתמשו הרבה יותר בפיק-אנד-רול (כדי למקסם את הערך של בראה) והיו חדים יותר בהגנה (בזכות האתלטיות של אנדרסון והנוכחות של מג'רי). השינויים הללו, תוך כדי תנועה, עזרו למאבס לסיים לפני הרוקטס והג'אז, שתי קבוצות שנחשבו טובות מהן ערב פתיחת העונה, ואף לדלג מעל הגריזליז שהתפרקו לקראת סיום העונה עם מכת פציעות משלהם.

סיום העונה הזה נתן עוד חותמת ליכולת של קרלייל לאלתר תוך כדי תנועה, וגם הוא מודע לכך. "אחרי המשחק הרע מול סקרמנטו זה היה די ברור שאנחנו צריכים לעשות שינוי דרסטי" אמר בראיון לקראת סיום העונה, "שינינו את קצב המשחק קצת, הכנסנו קצת חברה יותר אנרגטיים להרכב ועשינו ריצה נהדרת, אבל פציעות הן חלק מהמשחק ב-NBA. אתה חייב שיהיה לך סגל שיוכל להכיל אותן". וגם מאמן שיודע לחיות איתן.

יש המון אספקטים חיוביים ליכולת של קרלייל להוציא יש מאין ולשנורר ניצחונות גם כשעל הנייר הוא לא אמור לעשות זאת. עם זאת, זה (ביחד עם הנוכחות של נוביצקי) מכריח את המאבס להיות במוד של קבוצת פלייאוף כל הזמן. קרלייל ונוביצקי טובים מדי בשביל להפסיד משחקים, אבל מצד שני, הצוות המסייע מסביבם לא מספיק טוב כדי לנצח ברמות הגבוהות ביותר, וכך המאבס מוצאים את עצמם תקועים ב-No Man’s Land כבר כמה עונות טובות. היו כמה רגעים בתחילת עונת 2014/15 שנראה היה שהם ילכו רחוק יותר בפלייאוף, אולם אז הגיע ההימור על ראג'ון רונדו, שכולנו יודעים איך הוא נגמר.

למאבס אין את קוואי לאונרד שיהווה את הבסיס לקבוצה הגדולה הבאה שלהם, אין להם סופרסטאר אחר שמחכה בתור מאחורי נוביצקי. לאחר שנוביצקי יפרוש, הם יצטרכו את הסופרסטאר הזה, והדרך הכי טובה להשיג את הסופרסטאר הזה היא ללכת בעקבות סם הינקי ולהתפלל לכדורי הפינג פונג. ריק קרלייל הוא מאמן מבריק ואישיות מצחיקה וכפיל של ג'ים קארי ואם אתה מחפש מאמן שיוציא את המקסימום מהשחקנים שלו אז הוא בהחלט האיש, אבל המאבס צריכים לשאול את עצמם האם הוא האיש המתאים כדי להפוך את הקבוצה הזו לגדולה שוב (אמין אל חסן אמר באחד הפודקאסטים שלו השבוע שאחת הסיבות שכוכבים לא מגיעים לדאלאס היא הקשיחות של קרלייל) וגם האם הוא האיש הנכון לעמוד בראש קבוצה שעושה טנקינג? זו שאלה שבדאלאס יצטרכו לחשוב עליה, ועדיף שיחשבו עליה כמה שיותר מוקדם. השעון הביולוגי של נוביצקי ממשיך לתקתק.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הלואי סי.קיי של ה-NBA

  1. IsraeliWarriorsFan הגיב:

    אחלה בלוג, נהנתי לקרוא!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s