מיקרוקוסמוס של הפסד גדול יותר

המשחק השני בין יוסטון לאוקלהומה סיטי הבטיח רבות. אחרי התבוסה במשחק הראשון היה ברור שהת'אנדר יבואו עם אנרגיות שונות ועם תכנית משחק מעודכנת למשחק השני, כדי לא להיכנס לבור של 0-2, שרק 15 קבוצות חזרו ממנו בהיסטוריה של הליגה. וזה באמת מה שקרה. בילי דונובן הגיע עם התאמות שהידקו את ההגנה המחוררת שראינו במשחק הראשון ונתנו לת'אנדר את היתרון במחצית הראשונה.

ההתאמה הבולטת הייתה בהגנה על הפיק-אנד-רול של ג'יימס הארדן עם הגבוהים. במקום לבצע חילוף אוטומטי, הגבוה (סטיבן אדאמס או טאג' גיבסון) נשאר עם השחקן שלו והגבוה השני נשאר בצבע כדי להכיל את המהלך. אנדרה רוברסון עשה עבודה מצוינת בהתגברות על החסימות ובכך מנע מהארדן לדפוק שלשות תוך כדי תנועה וריאן אנדרסון לא הצליח להמיר את הכדורים הפנויים שהארדן סידר לו לנקודות. בלי החילוף האוטומטי, ועם עזרה מינימלית, העוקץ מהפיק-אנד-רול הקטלני של הארדן בעצם נוטרל.

בנוסף, לפחות במחצית הראשונה, הדקות של אנס קאנטר לצד הארדן הצטמצמו. דונובן ראה איך הארדן בישל את קאנטר במשחק הראשון והחליט שזה הספיק לו. ההתאמות הללו, ביחד עם משחק התקפי טוב מאוד של הת'אנדר בחצי הראשון, נתנו להם יתרון דו-ספרתי לרגע מסוים, אפילו עמוק בתוך הרבע השלישי.

אלא שאז הכל התחרבש לת'אנדר.

ראסל ווסטברוק יצא לקראת סיום הרבע השלישי ביתרון 12. עד סיום הרבע הרוקטס השתלטו על העניינים וצמצמו ל-3, מה שהכריח את בילי דונובן להחזיר את ווסטברוק לפרקט מוקדם משתכנן.

ואז הכל התחרבש עוד יותר לת'אנדר.

הרבה דברים נאמרו על ווסטברוק העונה. מגילות נכתבו על הדו-קוטביות שלו, על העוצמה והתחרותיות והורסטיליות שלו, ומנגד על האגואיסטיות ורדיפת המספרים הבלתי נגמרת שלו. ווסטברוק הוא ככל הנראה השחקן שמעורר את ספקטרום הרגשות הרחב ביותר אצל חובבי ה- NBAבכל רחבי הגלובוס וכתוצאה מכך מוביל לויכוחים ודיונים וירטואלים שהם עזים כמעט כמו שהם חסרי תכלית, בהם אין סיכוי לשכנע את הצד השני.

ביל סימונס כתב בכתבה יותר מדי ארוכה שפרסם לפני כחודש על העונה ההיסטורית של ווסטברוק כי הוא "נהנה בטירוף מהעונה של ווסטברוק" באותיות גדולות. שתי פסקאות מאוחר יותר הוא כתב שככל הנראה לחברים של ווסטברוק לקבוצה יש "תסמונת סטוקהולם". המרחק הזעיר בין שני התיאורים הללו הוא מה שהופך את ווסטברוק לכל כך אמביוולנטי. מצד אחד, הוא בהחלט מהנה בטירוף, והוא מצליח להוביל את הקבוצה המוגבלת שלו לפלייאוף ואפילו קרוב ל-50 ניצחונות, הרבה יותר ממה שקבוצות עם סגל עדיף כמו פורטלנד או ממפיס או מינסוטה הצליחו לעשות. ובאותה נשימה, הוא עושה את זה בניגוד לכל מה שלימדו אותנו שנכון על כדורסל. הוא עושה את זה תוך כדי שהוא מחזיק בכדור ברמות של ברצלונה ומנתץ כל שיא אפשרי של Usage. זה לא הכדורסל של הווריורס שקווין דוראנט חשק בו ובסופו של דבר חבר אליו, זה ההפך הגמור.

את כל המורכבות הזו ראינו במשחק השני. בשלושת הרבעים הראשונים ראינו את מר ראסל, עם מהלכים מסחררים ושליטה בקצב המשחק, וברבע האחרון ראינו את ד"ר ווסטברוק, עם שיא החטאות לרבע אחרון בהיסטוריה של הפלייאוף ואיבוד שליטה מוחלט.

ברבע האחרון ווסטברוק שיחק את מלוא 12 הדקות והעמיד Usage קרימינלי של 66.2%. זה אומר שהוא החליט את התוצאה (איבוד או זריקה לסל או זריקות מהקו) של שני שליש מהפוזשנים של אוקלהומה סיטי ברבע הזה. הנתון הזה גבוה מדי, ובאופן כללי התצוגה של ווסטברוק ברבע האחרון גמרה לכל מי שאוהב כדורסל לנוע בכסאו (או מיטתו, בכל זאת אמצע הלילה) באי-נוחות. משהו באיזון הקבוצתי נפגע.

השאלה המעניינת ביותר, לטעמי, אחרי התצוגה הזו, היא אם היינו מחזירים את הגלגל לאחור, האם בילי דונובן היה מנסה לשנות משהו? האם הוא מאמין שיש לו אסטרטגיה טובה יותר מלתת לראסל ווסטברוק את הכדור ולקוות לטוב? האם הוא היה מנסה להכריח את הכוכב שלו למתן את עצמו קצת לטובת חבריו לקבוצה?

אנחנו נעים באי-נוחות לאור התצוגה של ווסטברוק, אבל האמת היא שאין לת'אנדר אופציה טובה יותר מאשר ההשתוללויות שלו. קל להגיד שהם יכלו להניע כדור ולמצוא זריקה טובה, אבל ההרכב ששיחק בדקות הסיום לא בנוי לכך. האם ויקטור אולדיפו, עם ה-19.2% מהשדה שלו בשני המשחקים הראשונים, ראוי לקבל את ההחלטות בסיטואציה הזו? האם סטיבן אדאמס היה צריך לקבל איזשהו כדור בפוסט-אפ בדקות הללו (כאשר מבין השחקנים שביצעו לפחות 2 פוסט-אפים בממוצע למשחק, רק חמישה שחקנים קלעו פחות ממנו פר פוזשן העונה במצבים של פוסט-אפ)? האם טאג' גיבסון היה יכול לחפור ביעילות דרך כל ההגנה הצפופה של יוסטון בדקות האחרונות? האם אנדרה רוברסון היה מוציא משהו יותר טוב?

ההרכב של הת'אנדר בדקות הסיום היה הרכב שהתפלל שווסטברוק יציל אותו. 3 פעמים במהלך העונה הרגילה זה אפילו קרה כשווסטברוק החזיר אותם לבדו מבורות עמוקים ברבעים האחרונים (מול דנבר, אורלנדו ודאלאס) ואז היללנו אותו ושיבחנו אותו. הפעם הוא השתולל קצת יותר מדי, וביחד עם העובדה שממול הייתה קבוצה טובה יותר ושהוא שיחק את כל הרבע האחרון, זה הכניס את הת'אנדר לבור.

למעשה אוקלהומה סיטי נמצאת פה באיזשהו פרדוקס. מצד אחד, ברור לכולם שהכדורסל שהיא משחקת הוא לא כדורסל מנצח. אף קבוצה לא לקחה אליפות עם שחקן כל כך דומיננטי שההשפעה שלו מורגשת על כל פוזשן ופוזשן. הדבר הכי קרוב שאפשר להגיד שהייתה לו הצלחה חלקית זה אלן אייברסון ב-2001 עם הסיקסרס, אבל שם הסיקסרס נהנו מקונפרנס חלש בעידן בו הליגה הייתה עירומה מכשרון, וגם זה נגמר בהפסד חד משמעי בגמר. לפי ההיסטוריה המודרנית של הליגה, סגנון המשחק של הת'אנדר הוא לא מתכון להצלחה.

מצד שני, זה הסגנון היחיד שיש להם למכור. כל ורסיה אחרת של הת'אנדר כנראה לא הייתה מגיעה ל-47 ניצחונות ולמקום השישי בפלייאוף. העזיבה של קווין דוראנט בקיץ למעשה גרמה לת'אנדר למכור את נשמת הכדורסל שלה לווסטברוק, ובעוד בעונה הרגילה המסע הזה היה מלהיב ומסעיר כמו הסקס הראשון אחרי פרידה מזוגיות ארוכת שנים, כעת מגיע ההנגאובר. וההנגאובר הזה מזכיר לכולם את התקרה הנמוכה שיש לקבוצה הזו. תקרה שביום טוב מגרדת את הסיבוב השני של הפלייאוף.

לכאורה, יש סיכוי שבעתיד הת'אנדר יצליחו להגביה את התקרה הזו. העונה הזו היא הרי עונת מעבר, עונה שבה הת'אנדר חיפשו את הזהות שלהם. הת'אנדר בנו את הקבוצה שלהם סביב שני סופרסטארים, ואחד מהם עזב. אחרי שהם התאוששו ממשבר הזהות, הם יכולים עכשיו לחשב מסלול מחדש ולשפץ את הבנייה שלהם סביב ווסטברוק. יש להם אותו לכל שנות השיא שלו (הסיכוי שהוא יעזוב לאור התמריצים הכספיים שרק הת'אנדר יכולים להציע לו הם קלושים) ויש להם את אולדיפו ואדאמס עד 2021. מעבר לכך, מדובר בקבוצה עם ממוצע הגילאים הכי נמוך מבין קבוצות הפלייאוף. על פניו, הם אמורים להשתפר בשנים הקרובות.

אלא שאין להם כל כך איך להתחזק מבחוץ בקיץ (אלא אם כן הם יצליחו להיפטר מהחוזה של קאנטר) והיכולת של ווסטברוק היא לא ברת-קיימא לאורך זמן. ההיסטוריה מלמדת שגארדים אקספלוסיביים בלי יכולת קליעה מבחוץ לא מזדקנים יפה. ברגע שהם מאבדים את האתלטיות שלהם, הם גם מאבדים את המקום שלהם בטופ של הליגה. ההזדקנות של ווסטברוק לא תהיה יפה כמו זו של ריי אלן, היא תהיה יותר דומה לזו של דרק רוז או אייברסון.

מתי ההזדקנות הזו תתחיל? אי אפשר לדעת, ווסטברוק כיום בן 28 ובהיעדר פציעות אפשר להניח שיש לו עוד 3-4 שנים שבהן הוא ישמור על רמת האתלטיות המופרכת שלו, לפני שהוא יתחיל בדעיכה הבלתי נמנעת. האם בזמן הזה הת'אנדר יצליחו ליישר את הספינה ולבנות סביבו קונטנדרית אמיתית? האם זה אפשרי בכלל כשבאותו ים יש גם את הספינה המפוארת של גולדן סטייט, שב-3-4 השנים הקרובות צפויה להמשיך לשלוט על המים הסוערים של ה-NBA?

——————————————————————————————————————

ראסל ווסטברוק הפך לתופעה העונה, אבל התופעה שעברה לכולנו מתחת לרדאר היא דור המדבר שמתפתח בליגה, שווסטברוק כנראה יהיה חלק ממנו. בעקבות הריכוז של כל כך הרבה כשרון בקבוצה אחת בכל קונפרנס (גולדן סטייט במערב וקליבלנד במזרח) נוצר מצב בו שחקנים כמו ווסטברוק, פול ג'ורג', ג'ימי באטלר, בלייק גריפין ודמיאן לילארד יעבירו את שנות השיא שלהם בלי סיכוי ממשי לזכות בתואר (גם ג'יימס הארדן נמצא בקבוצת הסיכון הזו). אם הם לא יחברו לקבוצת כוכבים משלהם, התחרות תמשיך להיות לא מאוזנת. לזה כנראה האוורד בק, הכתב של בליצ'ר רפורט, התכוון כשכתב יום לאחר המעבר של דוראנט לווריורס כי "למעבר הזה יש פוטנציאל להפוך לקטסטרופה עבור ה-NBA".

זה לא יהיה דור המדבר הראשון של הליגה. בניינטיז כאשר מייקל ג'ורדן שלט בליגה ומיד לאחריו החלו השושלות של הספרס והלייקרס, שחקנים כמו קארל מלון, צ'ארלס בארקלי, ג'ון סטוקטון, רג'י מילר, פטריק יואינג, כריס וובר ואחרים היו דור המדבר המקורי. הנוכחות של הקאבס והווריורס מאיימת להפוך את ווסטברוק וג'ורג' ובאטלר ובלייק ולילארד ואולי גם את הארדן לדור המדבר השני.

במובן הזה, ההפסד של הת'אנדר במשחק השני היה רק מיקרוקוסמוס לקונפליקט שבו הם נמצאים ולתקרה שיש על הקבוצה הזו ועל הקריירה של ווסטברוק, תקרה שנראה שיש אותה על יותר ויותר כוכבים שנמצאים בשיא הקריירה שלהם.

פוסט זה פורסם בקטגוריה אוקלהומה סיטי ת'אנדר, יוסטון רוקטס, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מיקרוקוסמוס של הפסד גדול יותר

  1. יוסי הגיב:

    פוסט נהדר.

    לגבי "האם זה אפשרי בכלל כשבאותו ים יש גם את הספינה המפוארת של גולדן סטייט, שב-3-4 השנים הקרובות צפויה להמשיך לשלוט על המים הסוערים של ה-NBA" –
    קודם כל, לבנות קונטנדרית תמיד אפשרי, גם כשיש קבוצה ששולטת (הספרס והקאבס לא עונות להגדרה?).
    אבל מעבר לכך, אני חושב שנותנים יותר מדי כבוד לגולדן סטייט, שעוד לא הוכיחה יכולת לנצח את הלברונים בהרכב מלא ובריא, ולדעתי גם עוד לא הוכיחה שילוב מלא של דוראנט, שיתן שלם שלפחות שווה לסך חלקיו. להפך, גולדן סטייט בינתיים הוכיחה יכולת היחנקות מרשימה של רוב מרכיבי המכונה ב-3:1 הנודע לשמצה של הגמר הקודם, ודוראנט, טוב ככל שיהיה, בינתיים לא מצטיין דווקא בחלק המנטלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s