רגע האמת של יוסטון

על הנייר, הסיבוב השני של הפלייאוף עד כה הוא מאכזב. כל המשחקים הסתיימו בהפרש דו-ספרתי, שתי סדרות נראות כבר גמורות לגמרי ואפילו ביל סימונס אמר את זה.

בפועל, זה קצת רחוק מן האמת. דבר ראשון, אחד מהמשחקים הללו היה ההארכה בין בוסטון לוושינגטון, שמתפתחת להיות סדרה נהדרת, ובלי קשר, יש הרבה סיפורים מעניינים בינתיים שמלווים אותנו עד לגמר הבלתי נמנע בין גולדן סטייט לקליבלנד. הזלזול המופגן של לברון ג'יימס ביריבותיו מהמזרח, המפלצתיות של דריימונד גרין, האיבה בין הוויזארדס לסלטיקס, הסיפור האנושי המרתק של אייזיאה תומאס ומעל הכל, הסדרה בין יוסטון לספרס.

מלכתחילה ידענו שהמפגש הזה הוא התנגשות סגנונות בין שתי מכונות שעובדות על קצבים שונים ומייצרות מוצרים שונים, וזה מרתק לראות איך קבוצות כל כך שונות מתכנסות לשחק אותו משחק. במשחק הראשון ראינו את המכונה של הרוקטס נותנת נוק-אאוט למכונה של הספרס, אבל המפעיל של המכונה, גרג פופוביץ', ישב ולמד מה גרם לכשלים במכונה שלו והגיע עם פתרונות. עכשיו זה הזמן של מייק דאנטוני להראות שהוא יודע להפעיל את המכונה שלו לא פחות טוב. ההתאמות הללו זו הסיבה שסדרות פלייאוף הן הדבר הכי טוב שיש בספורט. בשום ענף ספורט אחר אין יריבות שהיא כל כך דינמית ומשתנה בפרק זמן כל כך קצר.

אז מהן אותן התאמות שהספרס עשו? מה הם שינו במשחק שלהם שהפך את התבוסה החד-צדדית במשחק הראשון לשני ניצחונות מרשימים מאוד? איך הם הצליחו, גם ללא טוני פארקר, להשיב לעצמם את יתרון הביתיות?

השינוי הגדול הוא הגנת הפיק-אנד-רול על ג'יימס הארדן. זו לא הייתה ההתאמה היחידה, אבל מכיוון שהפיק-אנד-רול של הארדן הוא הבסיס להתקפה של יוסטון והוא מבוצע כמעט כל פעם שיוסטון נמצאת בהתקפה, להתאמה הזו יש את המשמעות הגדולה ביותר.

אחרי המשחק הראשון היה ברור שלספרס יש בעיה עם התרגיל הזה. הארדן העניש את הספרס על כל מה שהם ניסו לעשות, ואני, בטיפשותי, חשבתי שיהיה עדיף להם להתאים את עצמם לסמול-בול של יוסטון, לשחק יותר עם למרכוס אולדריג' כסנטר ולבצע יותר חילופים בפיק-אנד-רול. גרג פופוביץ' חשב אחרת. הוא אוהב להגדיל את ההרכב שלו בשקל תשעים, מה גם שאין לו מספיק שחקני כנף איכותיים כדי לשחק סמול-בול עם הרוקטס, ולכן הוא בחר באסטרטגיה שונה.

פופוביץ' השתמש באסטרטגיה של טום ת'יבודו בפיק-אנד-רול, ה-Ice הישן והטוב, שבו הגבוה המגן בפיק-אנד-רול נשאר עמוק בתוך הצבע ומפתה את מוביל הכדור (הארדן במקרה הזה) לזריקה פנויה מחצי מרחק. מול הרוקטס האלרגיים לזריקות מהמיד-ריינג' האסטרטגיה הזו היא מעניינת. עם זאת, יש לה חור אחד מרכזי. כאשר הארדן יוצא מהפיק-אנד-רול הוא מגיע במהירות אדירה אל מול הרגליים האיטיות של פאו גאסול או למרכוס אולדריג' או דייוויד לי, והם חייבים להיות בעירנות שיא כדי למנוע ממנו להגיע עד לטבעת בקלות. לא תמיד זה עובד. במשחק השלישי הארדן סיים עם 7 מ-12 ב-Restricted Area, נתון שדריל מורי בהחלט יכול לאונן עליו, אבל הנתון הזה לא מספר את כל הסיפור.

העובדה שפופוביץ' השתמש ב-Ice פרוגרסיבי משהו (תראו כמה עמוק פאו גאסול יושב בצבע כשקלינט קאפלה מגיע לחסימה בתמונה למטה) אפשרה לשאר השחקנים להישאר צמודים לקלעים שלהם. כך בעצם הספרס שמרו על המהלך הכי קטלני של הרוקטס עם שני שחקנים בלבד, וצמצמו את הנזק המשני שהמהלך הזה מייצר. משום שברגע שהספרס היו מביאים שחקן שלישי לעזרה, הארדן היה מוצא את אותו שחקן לקליעה פנויה מבחוץ.

במשחק הזה הסיפור היה שונה לגמרי. המסירות שהארדן מסר במשך כל העונה הרגילה לשלשות פנויות לא היו שם. בעונה הרגילה הארדן היה מוסר 21.5 אסיסטים פוטנציאליים והיו לו 1.7 אסיסטים משניים (מסירה לאסיסט. בז'רגון של הלגיונרים הישראליים באירופה היו קוראים לזה "התחיל במהלך"). מול הספרס מספר האסיסטים הפוטנציאליים שלו ירד בינתיים ל-16.0 במשחק, ובמשחק האחרון הוא מסר רק 13 פעמים למצב שיכל היה להסתיים באסיסט. בנוסף, אין לו אסיסט משני אחד אפילו בשלושת המשחקים הראשונים של הסדרה.

צריך לתת קרדיט להגנה של הספרס. אמנם האסטרטגיה הזו עשויה להביא ליותר התפרצויות ראסל-ווסטברוקיות של הארדן, אבל כמו אצל ראסל ווסטברוק, הנזק הכולל יהיה קטן יותר. ברגע שריאן אנדרסון ואריק גורדון ופטריק בברלי ולו וויליאמס לא שותפים לחגיגה, השלם של הרוקטס חוזר להיות סכום חלקיו, ולא גדול ממנו. השחקנים הללו בפני עצמם הם מרכיבים די דלוחים שמייצרים מנה תפלה משהו. הארדן הוא התבלין הסודי שהופך אותם למנה הכי טעימה בעיר. ברגע שהפיק-אנד-רול של הארדן לא מייצר מטעמים לכל שאר השחקנים, קשה מאוד לרוקטס לנצח כי הארדן צריך לקחת יותר על עצמו, ועם כמה שהארדן הוא ממתק אמיתי, מול ההגנה של הספרס זה קשה, בטח כשגם בהגנה יש לו משימות לא פשוטות.

היתרון בכך שפופוביץ' שמר על ההרכב הגבוה שלו מול הסמול-בול של הרוקטס הוא שכאשר ריאן אנדרסון לא על המגרש, ג'יימס הארדן צריך לשמור על אחד הגבוהים של הספרס. טרבור אריזה עסוק בלנסות לשמור על קוואי לאונרד. קאפלה/ננה עסוקים בלשמור על אולדריג' או גאסול וזה משאיר את אחד מבין בברלי/גורדון/לו וויליאמס/הארדן לשמור על הגבוה השני של הספרס. זה אמנם מרגיש כמו בחירתה של סופי, אבל בפועל זו לא אמורה להיות מכת מוות לרוקטס. גאסול קלע העונה רק 0.87 נק' פר פוזשן במצבים של פוסט-אפ והוא פחות אפקטיבי במצב הזה ככל שהוא מתקרב לגיל הזהב. באחד הפוזשנים בתחילת הרבע האחרון הארדן הקשה על גאסול וגרם לו לזרוק איירבול, אולם בפעם הבאה שהכדור נכנס לגאסול, קלינט קאפלה בא לדאבל-טים והפך את גאסול למוסר, שזה מצב בו הוא הרבה יותר מאיים. פאו מצא את אולדריג' מתחת לסל ל-And 1 שהעלה את ההפרש ל-9 וסייע לסגור את הסיפור.

אפשר להתווכח אם צריך להביא דאבל-טים או לא במצב כזה (אני אישית חושב שלא. צריך לתת קודם לגאסול להוכיח שהוא מסוגל לנצל את המיס-מץ' הזה) אבל המיס-מץ' הזה הוא בעייתי לרוקטס כי הוא מכריח את הארדן להוציא אנרגיה גם בהגנה. בהתקפה גם ככה הספרס סוגרים לו אופציות בפיק-אנד-רול ומכריחים אותו לזרוק מיד ריינג'/שלשות עם יד על הפנים/ללכת עד הסוף לטבעת כך שהוא מוציא יותר אנרגיות בהתקפה ממה שהוא הוציא עד כה בפלייאוף, ועכשיו גם בהגנה הוא צריך להתאמץ? זה לא סימן טוב עבור הרוקטס.

הבעיה היא שכאשר ריאן אנדרסון לא פוגע, אין לדאנטוני מישהו אחר שמסוגל להתמודד עם הביג-מנים של סן אנטוניו. בהתחשב בעומס שמוטל על הארדן בצד ההתקפי, יכול להיות שעדיף להשאיר את אנדרסון על הפרקט בכל מקרה, או ללכת על "פתרונות" אחרים כמו אריק גורדון על גאסול, או אולי לנער את האבק מסם דקר. כל מה שצריך כדי שהארדן לא יצטרך לבזבז אנרגיה מיותרת בהגנה ויוכל להיות מרוכז בהתקפה.

אנחנו מתחילים לראות את האסטרטגיה הזו גם בסדרה של וושינגטון ובוסטון. הוויזארדס לאט לאט מנסים להעמיס כמה שיותר על אייזיאה תומאס, בין אם זה בפוסט-אפים או בשימוש בשחקן שלו בפיק-אנד-רול. ככל שהם גורמים לו לעבוד יותר בהגנה, כך יש לו פחות אנרגיות להיות קטלני בהתקפה. בהתחשב בחשיבות של תומאס והארדן להתקפות של הקבוצות שלהם (הארדן אפילו יותר משמעותי) יהיה מעניין לראות מה בראד סטיבנס ומייק דאנטוני יעשו כדי לנסות ולהמשיך להחביא את הכוכבים שלהם בהגנה, לאו דווקא כי הם כאלו רעים בהגנה, אלא כי הם חייבים אותם כמה שיותר אפקטיביים בהתקפה.

(הערת אגב: גם קוואי לאונרד הוא מועמד מוביל ל-Two-Way-Fatigue, נקרא לזה, אבל לפחות יש לו את למרקוס אולדריג' שיכול לקחת על עצמו כמה פוזשנים מכריעים כמו שראינו במשחק האחרון ובאופן כללי, ההתקפה של הספרס פחות מסתמכת עליו ביחס לאיך שההתקפה של יוסטון מסתמכת על הארדן או ההתקפה של בוסטון על IT. גם ה-Usage שלו בפלייאוף, 29.4%, עד כה נמוך יחסית לשניהם, 31.7% לתומאס ו-36.4% להארדן, וגם הוא רובוט, שזה עוזר).

אותה גברת בשינוי אדרת. פורטר מתיש את IT בהגנה

המשחק הבא, בשתי הסדרות המדוברות, הוא המשחק שיכריע לאן הסדרות הללו ילכו. כל משחק 4 במצב של 1-2 לקבוצה עם יתרון הביתיות הוא Must-Watch-TV. במקרה של הספרס והרוקטס נראה שהרוקטס נתנו את האגרוף הראשון, ואילו הספרס החזירו חתיכת סנוקרת מיד אחרי, למרות שהם חטפו בעצמם עם הפציעה הארורה של טוני פארקר. כעת זה הזמן של הרוקטס להחזיר סנוקרת משלהם. כל העונה היללנו את הרוקטס והם היו אחד מסיפורי הגאולה היפים של הליגה, מהארדן דרך דאנטוני ועד דריל מורי. משחק ארבע יהיה המשחק שנגלה האם הקבוצה הזו היא רק סיפור יפה שאולי יעשו עליו סרט יום אחד, או שמא מדובר בקונטנדרית אמיתית שיודעת לעשות את ההתאמות הנדרשות כדי לשרוד.

זהו רגע האמת של הרוקטס. נראה שגרג פופוביץ' מצא, על אף הכלים המוגבלים שברשותו, את הנוסחא שתצמצם את הכאוס שהפיק-אנד-רול הגבוה של הארדן מייצר. כעת זה הזמן לראות האם יוסטון ממשיכה באותה דרך כמו שראינו ברבע האחרון, בו הם נראו כמו גל שמתנפץ פעם אחר פעם על שובר גלים, או שמייק דאנטוני יהיה מספיק גמיש כדי לשנות משהו בתבנית המשחק שלו? בעבר זו הייתה אחת הביקורות הגדולות על דאנטוני. במשחק 4 נגלה האם משהו השתנה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על רגע האמת של יוסטון

  1. koko הגיב:

    ניתוח מעולה.

  2. אסף הגיב:

    מאוד נהניתי מהמשחק וזה באמת ניתוח מצויין.
    לא הזכרת את ההגנה של הרוקטס במשחק השלישי, שהראתה שהיא קיימת וגם עושה התאמות ממשחק למשחק. מקווה שגם ההתקפה תראה את ההתאמות כדי שתהיה לנו סדרה ארוכה ומהנה (וגם כי לדאנטוני מגיע).

  3. אלון גל הגיב:

    יובל יופי של ניתוח. רק משהו אחר לא ברור לי, אם הביגמן לא יוצא לחילוף אלא נשאר עמוק בצבע, זה לא מקל על הארדן לקחת את השלוש? זו לא הסיבה שעושים חילופים אגרסיביים ואוטומטיים, כדי למנוע שלשות?

  4. ארי הגיב:

    ואז מגיע מאנו המלך עם הלב הענק שלו ודופק חסימה לג'יימס הארדן
    ולך תנתח את זה…

  5. tamirducovny הגיב:

    עד שחשבת שאתה מבין משהו על המשחק הזה, על טקטיקות, טכניקות וסטטיסטיקות פתאום מגיע משחק כמו משחק מס' 6.

    מה יש לומר? שום פרשנות ושום הסבר לא רלוונטי לתאר את המשחק הזה. זו הסיבה שאני כל כך אוהב את הפלייאוף.

  6. פינגבאק: יש למה לקום? | מרגישים NBA

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s