מי הבא התור?

וואלה נתנו לי את משחק 2 של סן אנטוניו מול גולדן סטייט. קמתי מוקדם, התחברתי לליג פאס כדי לראות את השידור המוקלט ודי מהר היה ברור שמשחק צמוד לא יהיה פה. הווריורס לחצו על הדוושה ולא הורידו ממנה, ומנגד, הספרס ללא קוואי היו צריכים משקפת כדי לראות את האבק שהווריורס השאירו להם. בדרך כלל אני סוגר את הבאסטה בשלב הזה ומתכונן לעוד יום עבודה, אבל בגלל שהייתי צריך לכתוב את הכתבה, הכרחתי את עצמי לראות לפחות עד תחילת הרבע הרביעי. אולי גרג פופוביץ' ימצא איזושהי התאמה שתעזור לו למשחק הבא, אולי מישהו יפצע, אולי חייזרים ינחתו על כדור הארץ, יראו שבחרנו את דונלד טראמפ להיות מנהיג העולם החופשי שלנו ויגידו לעצמם "אה, פאק איט, הכדור הזה לא שווה כלום" וימשיכו בדרכם.

חוץ ממיני פציעה של זאזה פאצ'וליה לא היה שום דבר שווה ערך בחצי השני של המשחק הזה, וזה הותיר לי המון זמן ריק לחשב כמה זמן עוד נצטרך לסבול את חוסר התחרותיות הזו. יכול מאוד להיות שגמר הליגה יפצה אותנו על הפלייאוף השטחי הזה, כי קליבלנד וגולדן סטייט באמת ברמה משלהן, אבל עדיין משהו חסר. זה לא כיף שאתה יודע שיש רק 2 מועמדות לגיטימיות לתואר. מספיקה פציעה רנדומלית אצל אחת הקבוצות הללו, וכל הדרמה הולכת לעזאזל. תקראו לי משוגע, אבל אני מעדיף ליגה עם רמה קצת יותר נמוכה של כדורסל (שהיא עדיין סופר גבוהה, כן?) אבל עם 4-5 קבוצות שמסוגלות ריאלית לאיים על התואר.

מתי זה יקרה? ובכן, לא בשנתיים הקרובות.

גולדן סטייט לא הולכת לשום מקום. דריימונד חתום עד 2020, קליי עד 2019. קרי ודוראנט יחתמו בקיץ על חוזים חדשים (ככל הנראה מקסימום) וסביב הארבעה האלה וסטיב קר באמת שלא צריך את גאוני הדור כדי להרכיב קבוצה אלופה. תראו מה הם עשו מג'אוול מגי, קיבינמאט. לא יפתיע אותי אם הם יחתימו את ג'וש סמית' בעונה הבאה על חוזה מינימום והוא פתאום יהפוך להיות השחקן הכי יעיל בליגה. כמו שג'ף ואן גאנדי אמר לפני כשבועיים, הנוכחות של ארבעת המופלאים מבליטה את היתרונות של השחקנים הפגומים הללו ומסתירה את החסרונות שלהם. כל עוד הם שם והם בריאים, יהיה קשה, על הנייר, להעמיד סגל איכותי יותר.

האופציות שנותרו בסיטואציה הזו הן לקוות שמישהו יפצע, או לחכות. פציעות זה עניין די רנדומלי. הווריורס נמצאים בחזית המדע בעניין הזה ודואגים למנוחות של הכוכבים ובלה בלה בלה, אבל בסוף אין דרך למנוע מזאזה פאצ'וליה ליפול לקווין דוראנט על הברך במשחק חוץ בוושינגטון באמצע העונה הרגילה. במזל זה נגמר רק בהשבתה של חודש וחצי. זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע, בטח עם היסטורית הפציעות של KD.

בסופו של דבר, המסקנה היא שאי אפשר לבנות על פציעות. זה לא באמת משהו שאפשר לתכנן ואף ג'נרל מנג'ר לא לוקח בחשבון פציעות של יריבים כאיזשהו אינדקס להצלחה. וזה משאיר אותנו עם לחכות.

כמה לחכות? בהיסטוריה המודרנית של הליגה, אף קבוצה לא הגיעה 5 פעמים ברצף לגמר הליגה. בוסטון והלייקרס באייטיז ומיאמי של הביג-3 עשו את זה ארבע פעמים. עוד 5 קבוצות הגיעו 3 פעמים רצוף (דטרויט בשלהי האייטיז, שיקגו פעמיים בניינטיז, הלייקרס פעמים בשנות ה-2000) . הספרס, עם כל הסופרלטיבים על ההצלחה של הפרנצ'ייז שלהם, אף פעם לא הצליחו להגיע לגמר שלוש פעמים ברצף.

גולדן סטייט ישלימו כנראה הגעה שלישית ברציפות לגמר עוד 2-3 משחקים, והדרך שלהם יחסית סלולה להגעה רביעית וחמישית. הבסיס של הקבוצה הזו סגור עד 2019 לפחות, ואז השחקן הרביעי הכי חשוב אולי יעזוב. יכול להיות שהעומס שמוטל עליהם עם ריצות פלייאוף ארוכות אל תוך יוני ישפיע ונראה איזושהי הדרדרות ביכולת, אבל בואו, הפלייאוף הזה היה ספא עבור הווריורס. 10 משחקים ב-35 יום זה ההפך מעומס, לא משם תבוא הישועה.

מנגד קליבלנד עומדת באותה שורה בדיוק של הישגים ולא נראה שלברון ג'יימס הולך להאט בקרוב. אלא אם כן נגלה על איזשהו ד"ר מיקלה פרארי של ה-NBA, נראה שיש לנו לפחות עוד שנתיים של דומיננטיות מצד קינג ג'יימס והקאבס באזור המזרח (שזה אומר 9 גמרים רצופים, שזה אומר כמעט עשור שלם שבו לברון ג'יימס מגיע לגמר כל עונה).

המסקנה היא שכל שאר הקבוצות צריכות לתכנן את העתיד שלהן לפי לוח הזמנים הזה. כל קבוצה שניסתה להתמודד עם האימפריות הללו כיום, בשיא כוחן, כשלה במשימה בצורה מחפירה, בין אם זה בגלל מחסור בכשרון (טורונטו), תזמון לא טוב (אטלנטה), פציעות (הספרס כנראה) או שלושתם (הקליפרס). שאר הג'נרל מנג'רים בליגה לבטח מסתכלים סביב ואומרים לעצמם, אוקיי, בואו נכוון ל-2019/2020. זאת השנה שבה קליי אולי יעזוב את הווריורס ואולי נתחיל לראות את הדעיכה של הסופר-טים הזו. זאת השנה שבה לברון אולי יחזור להיראות כמו בן אנוש (בעונתו ה-17 בליגה). זאת השנה שאולי נקבל את האיזון והשוויון בחזרה לליגה הטובה בעולם.

בשנה הזו כבר כמעט כל החוזים יהיו מותאמים לתקרת השכר החדשה וככל הנראה לא נראה יותר מקרי קווין דוראנט. פרי אייג'נטס בסדר גודל הזה ככל הנראה לא יעברו ממקום למקום בגלל ה-CBA החדש והמעברים הגדולים בפרי אייג'נסי יהיו שמורים לכוכבים שהם לא שוברי שוויון כמו גורדון היוורד או פול ג'ורג'. זה אומר שקבוצה שפגעה טוב בדראפט, כמו מינסוטה לדוגמא, תוכל לשמור על הצאצאים שלה לאורך זמן, אם לא יהיה אכפת לה להישרף מהשמש של תקרת המס. האם זה יתמוך במגמת השוויון והאיזון? עוד ימים יגידו, בדרך כלל שינויי החוקים הללו מביאים לאיזשהו פרצה אחרת שאף אחד לא ציפה לה (שחקנים שמוכנים לקחת פחות כסף במקומות שלא משלמים בהם מס הכנסה או משהו בסגנון), אבל לכאורה, זה אמור לשפר את המצב, והכי חשוב, זה אומר שהכוכבים הגדולים ביותר די בודאות ישארו איפה שהם משחקים עכשיו.

זה לא תמיד כיף לראות את המופע הכי טוב. לפעמים זה נחמד לראות את המופע שהולך להיות הכי טוב, גם אם הוא לא הכי מושלם ברגע זה. זה תמיד כיף לראות את לואי סי.קיי, זה ברור שהוא הקומיקאי המוביל בעולם כיום, אבל לפעמים זה כיף לראות קצת דברים אחרים שאולי עוד כמה שנים יתפסו כהכי הכי מצחיקים.

לפעמים זה כיף לראות איזושהי הברקה של ביל בר.

או איזה קטע שנון של ריקי ג'רווייס.

או תובנה פילוסופית של ג'ים ג'פריס.

או סתם קטע מופרע של בו ברנהאם.

מה יהיה הכי הכי מצחיק ב-NBA עוד כמה שנים? איזו קבוצה נמצאת בעמדת זינוק הכי טובה כדי לרשת את הקאבס והווריורס? איזו קבוצה בנויה הכי טוב כדי לאיים על אימפריות הרשע הללו בעוד שנתיים-שלוש? ואילו קבוצות בכלל לא יכולות לפנטז על אירוע שכזה?

 

קבוצות ה"הגענו לשיא שלנו בזמן הלא נכון, עכשיו נלך לשבת בפינה עד 2022" – לוס אנג'לס קליפרס, טורונטו ראפטורס, שארלוט הורנטס, ממפיס גריזליז, דטרויט פיסטונס, אטלנטה הוקס

זאת הקבוצה העצובה ביותר מבין כל הקבוצות כי אלו הן הקבוצות שבנויות להצליח עכשיו, ויכול להיות שבזמן אחר, במקום אחר, הן היו יכולות להיות אלופות או לפחות לעשות קצת יותר רעש, אבל בסיטואציה הנוכחית, הבסט-קייס סנריו שלהן זה סוויפ משפיל מלברון בסיבוב השני של הפלייאוף.

מעבר לכך, מדובר לרוב בקבוצות שאין להן אפיקים להשתפרות. ההורנטס למשל תקועים עם כמה מהחוזים הגרועים בליגה עד 2020 (מיילס פלאמלי, לדוגמא, שהוא לפי דעתי הפלאמלי השביעי הכי טוב, ב-39 מיליון. אאוץ'), לממפיס אין ממש מקום מתחת לתקרת השכר עם החוזים של מייק קונלי, צ'נדלר פרסונס ומייק גאסול והם לא נהפכים לטובים יותר מיום ליום. ההוקס לא הולכים לשום מקום עם דווייט האוורד, קנת' בייזמור ודניס שרודר כשלושת השחקנים שמרוויחים הכי הרבה כסף בקבוצה (בעונה הבאה הם יקבלו כ-55 מיליון דולר, למעלה מחצי מהתקרה) והפיסטונס, כמו ההורנטס, הולכים לסנדל את עצמם לקבוצה בינונית ביותר אחרי שהם ישוו את ה-Qualifying Offer שקנטוויוס קולדוול פופ יקבל.

הקליפרס פספסו את הרכבת ב-2015 ועכשיו כנראה בדרך לפירוק (גם אם לא, הקבוצה הזו לא מספיק טובה כדי להוות איום לווריורס/קליבלנד) וטורונטו לא פספסה שום רכבת, אבל גם הם כנראה בדרך לפירוק (אתם יכולים להכניס פה את אותו משפט שהיה בסוגריים של הקליפרס). בקיצור, אל תצפו לראות את הקבוצות הללו במאי-יוני 2019.

 

 

קבוצות ה"אנחנו לא יכולים להיות גרועים יותר, אבל עדיין אין סיכוי שנהיה רלוונטיים ב-2019" – אורלנדו מג'יק, ברוקלין נטס, סקרמנטו קינגס

זו עדיין קבוצה עצובה, אולם קצת פחות, כי כשאתה יודע שאתה ב-Rock Bottom, לפחות אתה יודע שיותר נמוך אי אפשר להגיע. אורלנדו הייתה תאונת רכבת איטית מאוד מאז שרוב האניגן הגיע וזה הגיע לשיא עם פיאסקו ה"לוח לבן עם המטרות לפרי אייג'נסי" שבו משום מה היה רשום לואל דנג (רק על זה הייתי מפטר את האניגן). הם כבר 5 שנים מחוץ לפלייאוף, אין להם אף שחקן שקרוב להיות פרנצ'ייז פלייר (ארון גורדון נראה ככה 6% מהזמן, שאר הזמן הוא נראה כמו מישהו שיכולה להיות לו אחלה קריירה בתור אלה שקופצים על טרמפולינות ומטביעים בטירוף בהפסקות של משחקים) והם מתקרבים לשלב בו הם יצטרכו להתחיל לשלם לכל השחקנים הבינוניים האלה שהם בחרו בדראפט (אהמ, אלפריד פייטון). מפה אי אפשר עוד לרדת.

ברוקלין עוד עלולה להיות הפתעה נעימה בשנה שנתיים הקרובות. קני אטקינסון הוא מאמן חביב ביותר, ברוק לופז וג'רמי לין הם לא שחקנים רעים כשהם בריאים, כריס לוורט הראה כמה ניצוצות לקראת סוף עונת הרוקי שלו ויש להם מקום לחוזה מקסימום בקיץ. הם עדיין לא צפויים להגיע לפלייאוף בעונה הבאה, וגם כנראה לא בעונה שאחרי זה, אבל אני לא בטוח בכלל שהבחירה של בוסטון ב-2018 תהיה בטופ 4.

הקינגס גם נמצאים במין שלב מוזר כזה, בו הם יודעים שהם גרועים אבל יש וייבים טובים סביב הפרנצ'ייז כי הכל חדש יחסית. כמו קשר שאתה יודע שהוא לא הולך לשום מקום, אבל אתה נהנה ממנו כי יש את ההתרגשות של תחילת הקשר. הפרפרים, השלשות של באדי הילד שגורמות לך לחשוב שהוא סטף קרי לעניים מאוד, הצלילות לטבעת של ווילי קאולי סטיין שגורמות לך לחשוב שהוא דאנדרה ג'ורדן למרוששים ועוד כל מיני. זה לא יגיע לשום מקום בעתיד הקרוב (אלא אם כן 2 בחירות הטופ 10 שלהם בדראפט הקרוב יהיו הום-ראן) אבל לפחות זה לא יהיה גרוע יותר.

 

קבוצות ה"אם הכל, אבל הכל, יסתדר לנו נכון, אולי נהיה רלוונטיים ב-2019" – שיקאגו בולס, מיאמי היט, אינדיאנה פייסרס, יוטה ג'אז, דאלאס מאבריקס

אלו הקבוצות שדטרויט פיסטונס של 2004 היא המודל שלהם לחיקוי. קבוצה בלי שחקן טופ 5 בליגה, אבל עם הגנת ברזל וכימיה מדהימה שניצלה את עייפות החומר של הסופר-טים שממולה. הבעיה היא שאי אפשר לשחזר את הקבוצה הזו. כבר באותו רגע היה ברור שמדובר באירוע נדיר וחד פעמי ומושלם שיכל להתרחש רק באותה תקופה, כמו הסופרנוס או שובר שורות. זה לא היה תופס כמו שזה תפס בתקופה אחרת.

בנוסף, לכל אחת מהקבוצות הללו יש תמרורי עצור קשוחים ביותר בדרך שלהן לרלוונטיות. יוטה עלולה לאבד את היוורד בקיץ (הסיכויים לכך עלו לאחר שהוא לא נבחר לאחת מחמישיות העונה), שיקאגו עשויה לעשות טרייד על ג'ימי באטלר ולהתחיל לבנות מחדש, אינדיאנה נמצאת באותה סיטואציה בדיוק ולדאלאס אין עדיין את אבן הפינה שתבנה את הקומה הבאה בבניין המפואר שדירק נוביצקי הקים.

מבין כל הקבוצות הללו, מיאמי היא זו עם הסיכויים הטובים ביותר להגיע רחוק, אבל יותר מדי דברים צריכים להסתדר להם. הם גם צריכים לפתור את הפלונטר הפיננסי עם כריס בוש, הם גם צריכים שג'סטיס ווינסלו יתחיל להניב דיבידנדים, הם גם צריכים שהבחירה שלהם השנה תהיה איכותית (כי הבחירה שלהם ב-2018 שייכת לסאנס) והם גם צריכים שגוראן דראגיץ' וחסן ווייטסייד ימשיכו להיות בשיא היכולת שלהם. זה יכול לקרות, אבל גם אם זה יקרה, זה לא יהיה איום מספיק גדול על צמרת הליגה.

 

קבוצות ה"יש לנו את הסופרסטאר, אנחנו רק צריכים לבנות סביבו את הקבוצה הנכונה עד 2019" – ניו יורק ניקס, פורטלנד טרייל בלייזרס, דנבר נאגטס, ניו אורלינס פליקנס, אוקלהומה סיטי ת'אנדר, פיניקס סאנס

ראסל ווסטברוק, קריסטאפס פורזינגיס, דמיאן לילארד, ניקולה יוקיץ', דווין בוקר, אנתוני דייוויס. כל אחד מהשחקנים הללו הוא סופרסטאר ויכול בקונסטלציה מסוימת להוביל קבוצה רחוק מאוד בפלייאוף, אבל איך שהקבוצות שלהם בנויות כרגע זו לא הקונסטלציה הזו. מבין הקבוצות הללו היחידות שבאמת יכולות להגיע ל-2019 עם איזושהי תקווה שהן יהוו איום הן דנבר והסאנס. הניהול הקלוקל של הניקס בודאות יחרבן להם גם את השחקן הכי טוב שהם בחרו בדראפט מאז יואינג, לבלייזרס ולת'אנדר אין Cap Space ואין טרייד צ'יפים שיעזרו להם להביא עזרה מהותית לכוכבים שלהם ולגבי הפליקנס, זה שילוב של שני המשפטים הקודמים.

לנאגטס יש לא מעט דונמים מתחת לתקרת השכר (כרגע 74 מיליון דולר מובטחים ל-2017/18) וכל השחקנים הצעירים המוכשרים שלהם (יוקיץ', גארי האריס, ג'מאל מורי) לא הולכים לשום מקום, כך שהם עוד עלולים להפתיע אם הג'וקר ימשיך להיות הביג-מן הכי מלהיב בליגה. לעומתם, לסאנס יש עוד יותר מקום לפריצה. גם להם יש מזומנים לשרוף (לא כולל את החוזה המיותר והצפוי של אלכס לן) ויש להם גם את הבחירה הרביעית בדראפט הקרוב. בנוסף, יש להם שחקנים שאמורים להבשיל לנכסי טרייד בקרוב (ג'ארד דאדלי, טייסון צ'נדלר, אולי גם אריק בלדסו). מצד שני, הם הולכים לשלם לברנדון נייט עד 2020 44 מיליון דולר, אז אולי כדאי לצנן את האופטימיות.

 

 

קבוצות ה"אנחנו קצת נדפקנו עם התזמון, אז ננסה לעשות את ההכי טוב שלנו עד 2019" – יוסטון רוקטס, סן אנטוניו ספרס, וושינגטון וויזארדס

קשה לראות את הקבוצות הללו מעמידות מוצר טוב יותר ממה שהן העמידו השנה. הוויזארדס עוד יכולים להשתפר מבפנים (בכל זאת ג'ון וול עוד לא בן 27 ובראדלי ביל ואוטו פורטר בני 24), לרוקטס יש קצת מרחב תמרון מתחת לתקרת השכר והספרס הם הספרס, אבל גם אם יהיה שם איזשהו שיפור, הוא לא יהיה דרמטי ביחס למה שראינו בפלייאוף הזה, ואין יותר מדי סיבות להאמין שזה יצליח בעונות הבאות, כשהווריורס והקאבס עדיין יהיו בשיא כוחן.

 

קבוצות ה"ביום ורוד מאוד, יש על מה לדבר" – לוס אנג'לס לייקרס, פילדלפיה 76, בוסטון סלטיקס

הלייקרס למי ששכח פתחו את העונה לא רע בכלל ועמדו על מאזן חצוי אחרי 20 משחקים, עם כמה הופעות מרשימות מאוד של ג'וליוס רנדל ותחושות טובות בחסות לוק וולטון. אחר כך הגיעה ההדרדרות ואחר כך הטנקינג, ואז איכשהו הם הפסיקו לעשות טנקינג בסוף העונה, ובסופו של דבר, כנגד כל הסיכויים (פחחחח) הם השיגו את הבחירה השנייה בדראפט.

זה אומר שהבסיס הצעיר שלהם, עם רנדל, ברנדון אינגרם, דאנג'לו ראסל, לארי נאנס ג'וניור וג'ורדן קלרקסון, הולך להתרחב פי לונזו בול (כנראה) ועם איך שהכדורסל משתנה בשנים האחרונות, יכול להיות שבול כפרנצ'ייז פלייר זה עדיף על אנתוני דייוויס. עם זאת, זה עדיין בוסר מדי כדי שנוכל להגיד שכבר בעוד שנתיים נוכל לראות תוצרת. הלייקרס עדיין ישלמו מחיר מופקע על טימופיי מוזגוב ולואל דנג ואין להם את הבחירה שלהם ב-2018, אבל אם לונזו הוא באמת מיוחד כמו שמספרים לנו, אז אולי.

אצל הסיקסרס האפסייד הוא קצת יותר קונקרטי אבל הוא גם הרבה יותר נזיל. ג'ואל אמביד עדיין לא הוכיח לנו שהוא מסוגל להישאר על הפרקט, בן סימונס עדיין לא ראה פרקט והסגל עדיין מורכב משחקנים שאפילו עכברושי NBA מסורים יתקשו לזהות (טימוטי לוואוו-קאברוט? מישהו יודע אם זה שחקן כדורסל או שם של מרצה בהוגוורטס?). מנגד, כשאמביד היה על הפרקט הוא היה פנומנלי, יש להם את הבחירה השלישית בדראפט הקרוב ואת הבחירה של הלייקרס בדראפט הבא ומקום לשני חוזי מקסימום כבר בקיץ הזה (קייל לאורי הוא אופציה פופולרית). בקרב בינם לבין הלייקרס, הם מנצחים בנקודות. שתיהן, לעומת זאת, מפסידות בנוק-אאוט לסלטיקס.

הסלטיקס לכאורה היו אמורים להיות ביחד עם הוויזארדס והספרס והרוקטס, אבל הטרייד ההוא עם בילי קינג נתן לדני איינג' את האופציה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, להחזיק את החבל משני קצותיו, לרקוד על שתי חתונות, ללכת עם ולהרגיש בלי, או כל קלישאה אחרת שעולה לכם בראש על מישהו שנהנה בהווה בזמן שהוא מכין את עצמו טוב טוב לעתיד. להזכירכם, הסלטיקס נמצאים בגמר המזרח ויש להם את הבחירה הראשונה בדראפט. It doesn’t get any better than this.

עם זאת, אני קצת סקפטי לגבי הפוטנציאל של הקבוצה הזו ללכת עד הסוף. לקבוצה הנוכחית ברור שיש תקרה מאוד ברורה שלא מגרדת את הרצפה של הווריורס או הקאבס, ולא בטוח שמרקל פולץ (מי שצפוי להיבחר בבחירה הראשונה בדראפט הקרוב) ישנה את המשוואה הזו. גם אם כן, יקח לו משהו כמו 2-3 להפוך לדיפרנס מייקר אמיתי ואז כבר אייזיאה תומאס (וחוזה המקסימום שלו) ואל הורפורד לא יהיו בשיא היכולת שלהם כמו שהם היום.

איינג' מצא את הדרך להפוך את הקבוצה שלו לטובה לאורך זמן, שזה משהו נדיר ב-NBA, אבל לא בטוח שהוא מצא דרך להפוך אותה למצוינת בשום נקודת זמן. מה שיכול לטרוף את הקלפים פה הוא איחוד של גורדון היוורד עם מאמנו במכללות, בראד סטיבנס, ואם זה באמת יקרה, הסלטיקס יקפצו דרג אחד למעלה, אבל כרגע יש 2 קבוצות שאני חושב שיכולות להיות מאיימות יותר.

 

קבוצות ה"פאק, הם הולכים להיות ממש טובים ב-2019" – מינסוטה טימברוולבס, מילווקי באקס

ב-NBA יש חשיבות אדירה לשחקנים ספציפיים. בניגוד לכדורגל, מכיוון שכדורסל הוא רק 5 על 5, לשחקן אחד יכולה להיות השפעה עצומה על המשחק, כך שאם יש לך שחקן כזה, שהוא טופ 5 בליגה, עשית חצי מהדרך.

קארל אנטוני טאונס בדרך להיות שם. העונה האחרונה הייתה אמנם קצת מאכזבת ברמה הקבוצתית וההגנה של הוולבס הייתה מביכה (109.1 נק' ל-100 פוזשנים, 26 בליגה), בטח עבור קבוצה של טום ת'יבודו, אבל טאונס נמצא בדרך הנכונה להפוך לאחד השחקנים הכי בלתי שמירים בליגה. היכולת שלו לפגוע ביריבות, ביעילות, גם מבפנים וגם מבחוץ היא נדירה ויש לו את אנדרו וויגינס וזאק לווין שיתנו לו גב. אמנם מאמנים שמתפקדים גם כג'נרל מנג'רים קצת מפחידים אותי, ולכן אני קצת מודאג ממה שת'יבודו יעשה עם ה-20 ומשהו מיליון דולר שיש לו לבזבז בקיץ (לפני הארכות חוזה לוויגינס ולווין ולפני פרישה פוטנציאלית של ניקולה פקוביץ', שתפנה עוד קצת כסף מתחת לתקרה), אבל צריכים לקרות הרבה מאוד דברים כדי שאני אהיה מודאג לגבי טאונס ומינסוטה, בטח כשיש להם עוד בחירת טופ 10 בדראפט הקרוב. למי שמתעניין, חפרתי על זה יותר לעומק כאן.

אבל אם כבר דיברנו על שחקני טופ 5, בואו נדבר על שחקן שכבר נמצא שם.

הרפרנס שלי למתי שחקן הופך להיות שם דבר הוא כשאני מראה סרטונים שלו לחברים שלי. אף אחד מהחברים הקרובים שלי הוא לא עכבר NBA, אבל הם סבלניים מספיק כדי להכיל את הפטיש שלי ומדי פעם מרשים לי לחרב את הערב עם כמה סרטונים ותמיד אני מראה את הסופרסטארים. סביר להניח שלא יהיו שם סרטונים שמהללים את ההגנה של פטריק בברלי או את עבודת הרגליים של אל הורפורד, אלא יהיו שם דאנקים של שחקנים בכירים, והעונה היה שם הרבה מאוד יאניס אנטטוקונמפו.

הגריק פריק המשיך העונה את האבולוציה שלו מסוף העונה הקודמת, אז פוינט-יאניס הגיח לעולם ושינה את חיינו מהקצה אל הקצה. הוא היה לשחקן הראשון בהיסטוריה שנמצא בטופ 20 של 5 הקטגוריות המובילות והוא אחד השחקנים היחידים בליגה שלא מפחד מלברון ג'יימס, ולהזכירכם, הוא רק בן 22.

צריך לקוות כמובן שיאניס לא יפצע (האינטנסיביות שבה הוא משחק מזכירה קצת את דרק רוז) והוא עוד צריך ללטש את הקליעה שלו מבחוץ (27.2% מהשלוש בעונה הרגילה), אבל מספיק שהוא מעלה את האחוז הזה ל-33% והוא כבר הופך לנשק לא קונבנציונלי, ומעבר לכך, הוא ממש לא היהלום היחיד בסגל של הבאקס. כריס מידלטון הוא אחד ה-2-Way-Players האיכותיים בליגה והוא חתום עד 2020 בחוזה נח, מלקולם ברוגדון הוא הרכז הנומינלי המושלם לצד יאניס ות'ון מאקר הוא פוטנציאל מהלך. אם הבאקס יצליחו לקבל הנחת סטף קרי על הארכת החוזה של ג'בארי פארקר, תהיה להם שישייה מובילה מדהימה ב-2019. אני High על מילווקי כבר תקופה ארוכה, ולמרות שזה יקח קצת זמן, אין לי שום כוונה להוריד את הציפיות שלי כרגע. יאניס עד כדי כך מוכשר.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על מי הבא התור?

  1. לי הגיב:

    מאכזב. פאצוליה נפצע אחרי 7 דקות במחצית הראשונה, כלומר כנראה שלא ראית את ההקלטה, בספק אם ראית תקציר. ממשיך לקרוא ומגיע לחלק בו אתה אומר שצריך לקוות ששחקן ייפצע… כאן הפסקתי לקרוא. חוסר מקצועיות יחד עם גישה של אוהד מצוי. מצטער אבל פה אין לי מה לחפש

    • yuvaloz הגיב:

      זאזה לא נפצע תוך כדי המשחק והוא ישב על הספסל כל החצי הראשון (מוזמן לבדוק בהקלטה). הדיווח על הפציעה שלו הגיעה רק באמצע הרבע השלישי אחרי שהוא לא חזר לספסל למחצית השנייה, אז אם כבר מישהו מאיתנו בדק רק את ה-Box score ולא ראה את המשחק, זה לא אני.
      אני יודע טוב מאוד מה רמת הכתיבה שלי, נראה לי שאני גם יודע מה רמת ההגינות שלך. לכתוב דברים כאלה מבלי לבדוק את הנסיבות – זה קצת מביך.
      לסיכום, לא מכריח אף אחד לקרוא פה, תעשה מה שבראש שלך, אבל אם יש לך כאלה סטנדרטים גבוהים לכתבות שאתה קורא, המינימום שאתה צריך לעשות זה לעמוד בהם בעצמך.

      • יואל הגיב:

        יובל אין לך מה לקחת תגובות כאלה ברצינות. אתה ללא ספק אחד משני כתבי ה nba הטובים בארץ. וספציפית לגבי הטור הזה, הוא ארוך, מעמיק ומעניין. דוגרי, מחכה ליום שייכנסו עוד קבוצות לתחרות על הגביע..

  2. טלילו הגיב:

    לא שכחת את הפליקנס?

  3. דרור הגיב:

    הי יובל,
    נוכח מופע הדומיננטיות ההזוי של לברון והקאבס (אני תחת ההשפעה של משחק 2 ב"גמר" המזרח) – האם המהלך של KD לא נראה לך הגיוני יותר?
    לעזאזל, הסיבה שהוורירס לקחו אליפות היתה שלברון היה רק עם דלי ומוזגוב. וגם זה לא היה קל…

    נ.ב. – מאמר מרתק. תכתוב לעיתים קרובות יותר.
    נ.ב.2 – מה עם פודקאסט?

    • yuvaloz הגיב:

      היי דרור,
      אני חושב שההסתכלות היא לא נכונה. אפשר לנסות להגן על לברון וקליבלנד, אבל זו משימה כמעט בלתי אפשרית. הדרך, לטעמי, לפגוע בזרימה של הקאבס היא דרך ההגנה שלהם. ככל שאתה חושף אותם בהגנה יותר ומנצל את הקשיים שלהם בהגנה, הם פחות דומיננטיים. לאף קבוצה במזרח, חוץ מוושינגטון אולי, אין את היכולת ההתקפית הקונסיסטנטית הדרושה כדי לאיים על הקאבס.
      לגולדן סטייט (בלי KD) ואוקלהומה סיטי (עם KD) הייתה התקפה אדירה שהייתה יכולה לאיים על הקאבס. בנוסף, לשתיהן הייתה הגנה מהטובות בליגה ושומרים אינדיווידואלים (איגודלה/גרין בווריורס, רוברסון/דוראנט ב-OKC) שיכלו להפריע קצת ללברון כך שאני לא חושב שלברון היה מטייל לאליפות העונה.

      ועל אותו משקל של "הסיבה שהווריורס לקחו אליפות הייתה שלברון היה רק עם דלי ומוזגוב" אני יכול להגיד שהסיבה היחידה שהקאבס לקחו אליפות בעונה שעברה זה שדריימונד שלח יד לביצים של לברון ובוגוט נפצע. אף פעם לא נדע.

      נ.ב. – תודה
      נ.ב. 2 – אולי בפיינלס, אני עכשיו בתנוחת עובר לאור הפלייאוף המזעזע הזה

      • דרור הגיב:

        ותודה על הכתבה המרתקת בוואלה מהיום על לברון.

        נתפלל לסידרת גמר צמודה, ומשחק 7

  4. יוסי הגיב:

    ולו בגלל שהכרת לי את ביל בר וג'ים ג'פריס – תודה!!!

  5. brownstone666 הגיב:

    כתבה מעולה ומעמיקה! כל הכבוד.
    אבל אני באמת חושב שהווריורס והקאבס לא עד כדי כך טובים ורחוקים משאר קבוצות הליגה כמו שהפלייאוף הזה מראה לנו, ובצירוף מקרים מסויים כבר בשנה הבאה הסיפור יכול להיות שונה. גם על הלייקרס של שאקובי אמרו שהם ישלטו בליגה למשך שנים, גם לסלטיקס בשנת 1986 היתה את החמישיה שמוגדרת עד היום הטובה ביותר בהיסטוריה של הליגה, גם ללייקרס באייטיז היתה התקפה בלתי ניתנת לעצירה ואז הגיעו הפיסטונס והתחילו להרביץ להם. בכל מקרה מה שאני רוצה להגיד הוא שהמשחק כל הזמן באבולוציה- היום הווריורס-בול הוא התפריט המנצח, מחר שיטה אחרת יכולה לעלות למעלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s