מה שעומד על הכף

מחר מתחיל הגמר. הדבר הזה שמכריע מי תזכה באליפות ותיכנס לדפי ההיסטוריה ומי תיזכר כסגן של בר כוכבא. בדרך כלל הימים האלה, פרה-הפיינלס, מלאים בתוכן וניתוחים וסטטיסטיקות ותחזיות, וזה מה שקורה גם הפעם, אבל יש תחושה שמשהו שונה באוויר.

פלייאוף 2017 היה איכותי ברמתו אולי, אבל חלש מאוד מבחינת הדרמה שהוא ייצר, וזה כיבה משהו אצל אוהדי ה-NBA. הפלייאוף הזה, גם במזרח וגם במערב, עשה איזושהי דמורליזציה לחובבי ה-NBA והשאלה שצריכה להישאל היא למה.

למה אנחנו לא מתלהבים מהכדורסל המהפנט של גולדן סטייט? למה אנחנו לא מעריכים את הגדולה של לברון ג'יימס? למה אנחנו מתבכיינים כשאין לנו מספיק משחקים צמודים? למה אנחנו לא מקבלים את זה שדוראנט רק רצה להיות מאושר באזור המפרץ (כפי שאלעד זאבי מ"הארץ" כתב)? למה אנחנו לא משבחים את הניהול של גולדן סטייט ואת הדרך בה כל הארגון הזה ויתר על האגו שלו כדי להכיל את דוראנט וליצור את אחת הקבוצות המרשימות בכל הזמנים (כפי שאוריאל דסקל מ"כלכליסט" כתב)?

יכול להיות שהסיבה היא שאוהדי הכדורסל הם מפונקים ולא בוגרים ולא רציונליים, אבל לטעמי, הסיבה האמיתית היא שונה לגמרי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ספורט זה לא אמנות.

אתה יכול להסתובב במוזיאון הלובר ולהסתכל על המונה ליזה ולהתפעל מהיופי שלה. היא עומדת בפני עצמה. היא לא צריכה שום פיסת אמנות בתור רפרנס כדי להבין את היופי שלה. אתה לא צריך להשוות אותה לציור אחר כדי להעריך את משיכות המכחול והגאונות שעומדים מאחוריה. אתה יכול פשוט להסתכל ולהתפעל. אתה יכול להגיע לקתרזיס נטו מהתבוננות בציור בודד.

בכדורסל, בספורט, הסיפור הוא שונה. הקתרזיס מגיע רק כאשר ישנה תחרות. אין ערך לקבוצה שמשחקת מדהים כאשר ממול ניצבת קבוצה חסרת אונים שלא מסוגלת להערים עליה קשיים. אין ערך למשחק מסירות מרהיב כאשר כולם יודעים שליריבה אין סיכוי לנצח.

ואתם יודעים מה, גם אם ספורט הוא כן אמנות, ואתם חושבים שאפשר להנות מקבוצה אחת שמשחקת נהדר ושהיא עומדת בפני עצמה ושאין בכלל צורך ביריבות ובתחרות, אני זורם אתכם. כמה זמן אתם מסוגלים להסתכל על המונה ליזה בלי להשתעמם? 10 דקות? 15? חצי שעה?!

באיזשהו שלב אתם כבר תמצו את היופי הזה, הקתרזיס הוא רגעי וחולף ומפנה את מקומו לריגוש הבא. במילים אחרות, הוא לא מספיק כדי לרגש אתכם למשך 82 משחקים + חודשיים של פלייאוף.

זו הסיבה שאני לא מבין למה הרבה מאוד אנשים וכתבים ופובליציסטיים מבקשים ממני להנות מגולדן סטייט וקליבלנד, למה מבקשים ממני להעריך את ההחלטה של קווין דוראנט לעזוב את אוקלהומה סיטי ולחבור לווריורס, למה דורשים ממני לברך על הגדולה של לברון ג'יימס, למה מבקשים ממני לאהוב כל דבר שיוצא מאזור המפרץ כי ככה מתנהלים נכון וככה אמורים לשחק כדורסל.

(דרך אגב, כן, אני יודע שזה צבוע מצדי, בטח לאור העובדה שאני כתבתי בעצמי כתבת אוננות שלמה על לברון אך לפני שבוע ושאני אוננתי בעצמי על הווריורס עוד לפני שזה נהיה מאוס.)

אני מבין את ההחלטה של קווין דוראנט. כבר כתבתי בעבר שאני חושב שזו ההחלטה הנכונה עבורו, בטח לאור העובדה שהוא חיסל את היריבה הישירה של גולדן סטייט במערב במהלך הזה, אבל אני גם מבין את האוהדים שבעקבות ההחלטה הזו נגזלה מהם יריבות עם פוטנציאל היסטורי. באחד הראיונות בשבועות האחרונים דוראנט אמר כי זו לא אשמתו שברוקלין נתנה את כל הבחירות שלה לבוסטון, או שאורלנדו לא הגיעה לפלייאוף 5 עונות ברצף. והוא צודק, זו לא אשמתו. אבל זו כן אשמתו שהקבוצה שהיוותה את האיום הגדול ביותר על הקבוצה הטובה במערב התאיידתה לה. היריבות הזו הייתה יכולה להרים את הליגה לגבהים חדשים, כמו שהיריבות בין הלייקרס לקינגס עשתה בתחילת שנות ה-2000 או כמו שהיריבות בין הפיסטונס לבולס עשתה בסוף שנות ה-80 או כמו שהיריבות בין הלייקרס לסלטיקס עשתה בתחילת שנות ה-80. והיא נעלמה.

המצקצקים יכולים להגיד שדוראנט לא חיסל את היריבות בין הקאבס לווריורס, שיש לה פוטנציאל להתעלות על כל הקודמות ברשימה, וזה מה שמביא אותי לנקודה החשובה ביותר.

אם סדרת הגמר הזו לא תגיע לשבעה משחקים ולא תהיה צמודה, זה יזכר כאחד הפלייאופים הגרועים בהיסטוריה. רמת הכדורסל אולי תהיה הכי גבוהה, אבל הדרמה? המתח? כל הדברים האלה שבלעדיהם ספורט הוא סתם חבורה של אנשים שמשחקים בכדור? הם יהיו נמוכים יותר מים המלח.

לסדרת הגמר הזו, כפי שאני רואה אותה, יש 3 נרטיבים אפשריים:

  1. גולדן סטייט מפרקת את הקאבס ב-4 או 5 בסדרה חד צדדית – הווריורס מפצים על האליפות האבודה מהעונה שעברה, דוראנט מקבל את הטבעת שלו, אבל עולם הכדורסל מפסיד והפלייאוף הזה, כנראה, יזכר כמו העונה בה ברצלונה זכתה בצ'מפיונס אחרי שפירקה את מנצ'סטר יונייטד בגמר (אני אפילו לא זוכר איזו עונה זה קרה מרוב שזה לא נחרט לי בזכרון)
  2. קליבלנד מנצחת בסדרה צמודה – דוראנט והווריורס הופכים להיות הבדיחה של האינטרנט, לברון ג'יימס מתקרב עוד כמה צעדים אל מייקל ג'ורדן.
  3. הווריורס מנצחים בסדרה צמודה ב-6 או 7 משחקים – זה התסריט היחיד בו דוראנט יוצא מנצח מבחינת התדמית שלו. זה התסריט היחיד בו האליפות של הווריורס תקבל תוקף רשמי כאחת האליפויות הגדולות.

 

כאשר לברון ג'יימס עבר למיאמי הקוף התחיל לרדת ממנו רק כאשר ניצבה מולו תחרות. רק כאשר הבנו שאינדיאנה ואוקלהומה סיטי והספרס הן קבוצות שוות ערך למיאמי. רק כאשר לברון התעלה מול הקבוצות הללו ובעזרתו האדיבה של ריי אלן גם גבר עליהן, הקוף התחיל לרדת לו מהגב.

אני יודע שלדוראנט לא אכפת מהדברים הללו ושהוא רק רוצה להיות מאושר ושבגולדן סטייט אפשר לבוא עם סנדלים לעבודה ויש כריות נוגט במטבחון, אבל הסדרה הזו היא חשובה מאוד לדרך בה נזכור אותו. כל סדרת גמר בעצם היא חשובה לדרך בה זוכרים את הכוכבים והיא משפיעה על המשך דרכם, לא משנה מה הם יעשו אחר כך (תמיד יזכרו ללברון את ההיחנקות בגמר 2011), אבל הסדרה הזו היא חשובה מתמיד עבור דוראנט.

היא חשובה גם עבור לברון, שכאמור רוצה לסגור עוד קצת את הפער ממג'יק ומייקל ברשימת הגדולים אי פעם. היא חשובה גם לסטף, שחייב להוכיח שהוא מסוגל להביא את הגדולה שלו גם לפיינלס. היא חשובה גם לקיירי, שיכול להמשיך למצב את עצמו כנסיך של ה-NBA. היא חשובה גם עבור דריימונד, שירצה לגאול את עצמו אחרי ששליחת היד שלו לאשכים של לברון נתפסת כאבן הראשונה באפקט הדומינו שהובילה לאיבוד האליפות בעונה שעברה.

אבל הסדרה הזו הכי חשובה עבור דוראנט. היא תעצב את הנרטיב של הקריירה שלו הרבה יותר מכל מה שהוא עשה עם ראסל ווסטברוק באוקלהומה סיטי, וזה, יותר מכל פיק-אנד-רול קטלני או תנועה מופלאה ללא כדור, מה שיגרום לי לקום בבוקר לראות את המשחקים בסדרה הזו.

 

חג שמח:)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על מה שעומד על הכף

  1. INTJ הגיב:

    דוראנט כן הרס את אוקלהומה והפך אותה ממועמדת לעוד קבוצה אבל מי שהניע את התהליך היה פרסטי והבעלים של הת'אנדר שהיה להם 3 פרנצ'ייז פליירס (מה הסיכוי לפגוע שנה אחרי שנה ברמה של שחקנים כאלה-שיכולים לסחוב כ"א מועדון לבד) ופשוט הראו חוסר נכונות להצליח. זה משדר בסופו של דבר לשחקנים על הגבול אותו הקבוצה מוכנה לעבור כדי להגיע ליעד. לא משנה כמה סבל דוראנט בOKC הוא בוודאות לא היה עובר אם הארדן היה ממשיך והם היו מתמודדים שנה אחרי שנה. שחקנים בסופו של דבר רוצים להיות במקום שמוכן לשבור את השוק כדי להביא להם את האליפות. לא בטוח שהסיטואציה שונה עבור מילווקי והגריק פריק

  2. דרור הגיב:

    את אשר יגורנו בא…

    שמישהו ימצא את טריסטן ויודיע לו שהגמר התחיל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s