זה לא נגמר, זו רק ההתחלה

אחת השורות המפורסמות בהיסטוריה של הקולנוע הגיעה מפיו של קירק גייבל בסרט "חלף עם הרוח". סקרלט אוהרה רודפת אחריו ושואלת אותו מה היא אמורה לעשות עכשיו לאחר שעזב אותה. באטלר מסתכל על עיניה הדומעות של אוהרה ואומר את המשפט שנכנס ישירות לפנתיאון. "Frankly, my dear, I don’t give a damn".

האמת היא שהמילה Damn, זו שהופכת את המשפט הזה לקלאסיקה, כמעט ונשמטה ממנו. כחודשיים לפני שהסרט עלה לאקרנים הצנזורה בהוליווד דרשה להסיר את המילה מהסרט והמפיקים ניסו להחליף אותו. הם ניסו 22 וריאציות שונות של המשפט, כולל דברים כמו "I don’t give a whoop" עד שהצנזורה ירדו מהעץ ואפשרו לעולם הקולנוע לקבל את אחד המשפטים האייקונים שלו שיזכר לדורי דורות.

איך שאני רואה את זה, המעבר של קווין דוראנט לגולדן סטייט הוא דומה מאוד. המעבר הזה גרם לצנזורה ב-NBA (קהל האוהדים שדורש כדורסל תחרותי, בין היתר גם מנהלים בכירים בליגה) לנוע באי נוחות, אבל בפועל הוא יצר קבוצה שנמצאת בדרכה הנכונה להפוך לקלאסיקה, כזו שניזכר בה בערגה בעוד שנים ארוכות, כזו שלקחה את המושג כדורסל ודחפה אותו לקצה.

חשוב לומר את זה כי זה באמת נכון. הווריורס תחת סטיב קר משחקים את הכדורסל הכי יפה והכי יעיל שאני ראיתי בכל 28 שנותיי. הם כל כך טובים שהם ניצחו את לברון ג'יימס בכושר הכי טוב בקריירה שלו ב-5 משחקים יחסית קלילים. הם כל כך חזקים עד שהם יצרו איזושהי דה-מורליזציה לשאר קבוצות הליגה. הם כל כך איכותיים שהם גורמים לסרטים של אלמודובר להיראות כמו ריאליטי זול.

הכדורסל של הווריורס הוא פנטסטי, הוא טיקי-טאקה, הוא אורגזמה. אבל אולי הגענו לשלב שאחרי האורגזמה? אולי הגענו לשלב שבו כל מה שאנחנו רוצים זה להזמין לגולדן סטייט מונית ושתשאיר אותנו לבד? אולי הגענו לשלב שבו כבר לא עומד לנו מעוד שלשה מפלצתית של סטף קרי או מתנועה מרהיבה בלי כדור של קווין דוראנט? אולי כאשר מוציאים מהספורט את מרכיב המתח הוא הופך להיות הצגה, תיאטרון, ויש גבול לכמה אנחנו מסוגלים לראות הצגות בתיאטרון.

השאלה פה בעצם היא האם הדומיננטיות הבלתי מעורערת של גולדן סטייט תורמת לליגה או פוגעת בה? האם היא מביאה אליה קהל חדש שמשתוקק לראות את רמת הכדורסל הכי גבוהה שיש או שאולי היא מרחיקה אוהדים שמחפשים תחרות ודרמה?

אין לשאלה הזו תשובה חד משמעית, משום שהליגה מעולם לא הייתה בסיטואציה הזו. אף פעם לא הייתה קבוצה כל כך דומיננטית שנבנתה לשנים ארוכות, וזה למעשה לא קרה עם אף אחת מקבוצות הכוכבים הקודמות. בוסטון אף פעם לא היו דומינטיים כל כך, והחלון שלהם היה יותר קצר מהחלון הפוטנציאלי של גולדן סטייט. אצל מיאמי של לברון, ווייד ובוש השיא של הכוכבים לא היה מתואם כמו בגולדן סטייט, וגם אצלם, החלון שלהם היה קצר יותר בגלל הברכיים של ווייד ותקרת המס שהשפיעה על קבלת ההחלטות בסאות' ביץ'. אולי הלייקרס של תחילת המילניום הם דוגמא טובה לקבוצה שמשכה את השיא שלה יותר מ-4 שנים, אבל להם היו רק 2 כוכבים שהסתדרו אחד עם השני פחות טוב משלי יחימוביץ' ובוז'י הרצוג. לווריורס יש 4 כוכבים שנראים כמו להקת בנים בשיא כוחה. הם בנויים לדומיננטיות עתידית הרבה יותר טוב מכל דבר אחר שראינו.

הסיבה לכך היא שהמעבר של דוראנט לווריורס הוא משהו שעוד לא ראינו. בהתחלה ניסינו להקביל את זה לאירועים אחרים שאנחנו מכירים, במיוחד "ההחלטה" של לברון לעבור מקליבלנד למיאמי ב-2010. ההחלטה הזו, ביחד עם משחק 41 הנק' של קליי תומפסון בגיים 6 של גמר המערב וחליצת האשכים של דריימונד גרין בגמר הליגה בעונה שעברה, סללה את הדרך עבור דוראנט לעשות את המעבר שלו מהת'אנדר לווריורס. עם זאת, יש כמה ניואנסים ששווה להתעכב עליהם כדי להבין למה המעבר הזה שונה ובעצם יותר משמעותי במונחי תחרותיות בליגה.

תחשבו על שולחן פוקר עם 5 שחקנים, כאשר אין ממש צ'יפ לידר בין כל החמישה. יש שחקן אחד שאתם יודעים שהוא כריש אבל משום מה הוא לא מצליח לתרגם את הידע וההבנה שלו להובלה. באיזשהו שלב השחקן הזה מחליט להעביר את כל הצ'יפים שלו לשחקן חדש ולשחק ביחד איתו. ביחד עם השחקן החדש, כריש בפני עצמו, יש לשחקן המקורי יותר איכות וכתוצאה מכך יותר סיכוי לנצח, אבל כמות השחקנים על השולחן נשארה אותו דבר.

זה בעצם מה שקרה כשלברון עבר למיאמי. מיאמי לא הייתה קונטנדרית לפני שלברון לקח את הכישורים שלו לסאות' ביץ'. למעשה, הם עפו ב-5 משחקים בסיבוב הראשון של הפלייאוף בעונה שלפני הביג-3, אבל הם הפכו לכאלה ברגע שלברון עבר אליהם. עם זאת, קליבלנד איבדה את מעמדה כקונטנדרית ברגע שלברון עזב אותה, כך שכמות הקונטנדריות בליגה לא השתנתה. אמנם הקונטנדרית החדשה של לברון הייתה טובה יותר ומאיימת מזו הקודמת, אבל המתחרות נותרו בעינן ולא נוצר חוסר איזון בכמות השחקנים על השולחן.

המקרה של דוראנט הוא שונה. במקרה של דוראנט הוא לקח את הצ'יפים שלו והצטרף לשחקן הכי חזק על השולחן. כמות השחקנים על השולחן הצטמצמה, ונוצר כעת צ'יפ לידר ברור ומובהק. בניגוד למקרה של לברון שבו הוא עזב קונטנדרית אחת ויצר קונטנדרית אחרת, יש שיגידו יש מאין, במקרה של דוראנט הוא עזב קונטנדרית אחת והצטרף לקונטנדרית קיימת. המקרה של לברון הוא יותר קרוב למשחק סכום אפס מבחינת כמות הקונטנדריות, המקרה של דוראנט הוא פשוט לא אותו דבר.

אז מה אם הוא לא אותו דבר? האם זה אומר שהוא רע? עבור דוראנט, ממש לא. זו ככל הנראה ההחלטה הטובה ביותר שהוא לקח בחייו. היא גם הגדילה את הסיכויים שלו לקחת אליפות (מה שבסופו של דבר קרה) וגם פירקה את היריבה הגדולה ביותר של הווריורס בקונפרנס. גם עבור הליגה יש שיגידו שהמעבר של דוראנט הוא טוב. זה הרים את רמת הכדורסל, זה הביא יותר רייטינג וזה יגרום לשאר הקבוצות לנסות להשוות את הרמה שלהם לזו של הווריורס. שאר קבוצות ה-NBA כנראה לא יכנעו מראש למפלצת הארבע-ראשית מסן פרנסיסקו וינסו להשתפר במטרה לאתגר אותם.

קליבלנד היא אולי הקבוצה שנמצאת הכי קרוב לווריורס וכל מה שחסר להם זה שחקן אחד שמסוגל לשמור על קווין דוראנט מבלי לקרוס ולהיות רלוונטי בהתקפה. הבעיה היא שאין ממש שחקנים כאלה בליגה וגם אלו שיש (פול ג'ורג', תיאורטית) יעלו לקאבס בקווין לאב (לפחות) ולמרות שזה מה שחלק מהאנשים חושבים שהקאבס צריכים לעשות (אני ביניהם) קליבלנד לא הראתה סימנים שהיא מוכנה לוותר על לאב עד כה.

הספרס עוד עלולים להפתיע ולצרף את כריס פול, במהלך שיאזן במעט את התחרות במערב. בוסטון עוד יכולה להתחזק משמעותית ולהוות איום, ואולי עוד שנתיים כבר נראה את מינסוטה ומילווקי ופילדלפיה קוראות תיגר על הווריורס.

לאור כל זאת, יכול להיות שנבואות הזעם לגבי התחרותיות ואי השוויון הן באמת מוקדמות, אבל בכל זאת, יש בעיה עם הדומיננטיות של הווריורס. מאז שהתחלתי לעקוב אחרי הליגה באובססיביות של בן אמיש, תמיד ערב פתיחת העונה היו כמה קונטנדריות שיכולתי לראות תסריט בו הן זוכות באליפות. חלק מהתסריטים היו פשוטים יותר, חלק היו הוליוודים יותר, חלק כללו את וינס מקמהון, אבל בסופו של דבר, בתחילת כל עונה היו משהו כמו 4-5 קבוצות לפחות שבסיטואציה סבירה יחסית יכולתי לדמיין אותן מניפות את גביע לארי אובריאן.

ב-2012/13 אלו היו ההיט, הת'אנדר, הספרס, הקליפרס והניקס. בפועל גם אינדיאנה הפכה לסוג-של קונטנדרית תוך כדי העונה. ב-2013/14 אלו שוב היו ההיט, הת'אנדר, הספרס, הקליפרס, הפייסרס והבולס (לפני שדרק רוז נפצע בשנית). ב-2014/15 אלו היו קליבלנד, גולדן סטייט, הספרס, הת'אנדר (לפני הפציעות של ווסטברוק ודוראנט) והקליפרס. ב-2015/16 אלו היו קליבלנד, אטלנטה (אחרי עונת ה-60 ניצחונות), גולדן סטייט, הספרס, הת'אנדר ושוב הקליפרס.

תמיד היו לפחות 3 קבוצות יותר פייבוריטיות ועוד 2-3 קבוצות שאם הכל היה מסתדר להן א-לה דירק נוביצקי ודאלאס ב-2011 הן יכלו ללכת עד הסוף. העונה הסיפור הזה נגמר. קשה היה לדמיין עוד מישהי חוץ מגולדן סטייט מהרגע שדוראנט הודיע שהוא מצטרף. גם כדי לדמיין את קליבלנד עושה ריפיט היה צורך בדמיון מודרך אינטנסיבי. המעבר של דוראנט שינה את המרקם והמבנה של הליגה וכנראה שבשלוש-ארבע השנים הקרובות המרקם הזה לא יחזור לעצמו.

שוב, האם זה רע? האם העובדה שהליגה משתנה בגלל המעבר של דוראנט היא בהכרח לא טובה? או שאולי פשוט מדובר בשינוי שבסוף הדרך יתברר כמשהו חיובי?

אפשר לטעון שהאיכות של הווריורס תגרום לקבוצות אחרות להעלות את הרמה שלהן (פאק, אני טענתי את זה לפני שתי פסקאות בערך), אבל אני אישית לא רואה את זה קורה. הרמה של הווריורס היא כל כך גבוהה והדינמיקה בין הכוכבים היא כל כך ייחודית וההנהגה של סטיב קר היא כל כך נונשלנטית ומכילה שזה בלתי אפשרי לשכפל את המודל הזה, או לנסות להידמות אליו.

תנסו לחשוב על קבוצה ריאלית של כוכבים שיכולה להתחרות בווריורס הנוכחיים. בואו נחשוב ביחד וניקח ארבעה שחקנים רנדומליים מהטופ 20 בליגה. נתחיל מלברון נניח, נוסיף את דמיאן לילארד, נחזק בפול ג'ורג' ונקנח באנתוני דייוויס. האם הקבוצה הזו, ביחד עם כל מיני זאזות פאצ'וליות ודרון וויליאמסים יותר טובה מהווריורס? אני בכלל לא בטוח. ההצלחה הגדולה ביותר של הווריורס היא במקסום של היכולות של הכוכבים שלהם בו זמנית, וזה משהו שקשה לי לראות קורה בקבוצת כוכבים אחרת. גם בקליבלנד ההתעלויות של לברון וקיירי יכולות להתרחש באותו משחק, אבל זה תמיד מרגיש שהן מתרחשות בשני עולמות מקבילים. הם שני נגנים מעולים שכל אחד מנגן בסולם שלו ולפעמים הם מנגנים על אותו סולם וזה מדהים. לעומת זאת, אצל הווריורס המנגינה היא הרמונית לגמרי והנגנים בסינכרון מוחלט עם המנצח.

מעבר לכך, כל המנגנונים של הליגה בנוגע לתקרת המס נראים לא רלוונטים עבור הווריורס. הם בכלל לא מעל תקרת המס השנה וכנראה יתחילו להסתכל עליה מלמעלה רק בעונה הבאה. יכול להיות שהם יאלצו לוותר על שון ליווינגסטון או אנדרה איגודלה, אבל יצאו כבר שמועות על כך שדוראנט יהיה מוכן לקחת פחות כסף כדי שישאר מספיק לרול-פליירס ובלי קשר, הווריורס מדפיסים כסף באורקל ארינה. לפי אתר Vivid Seats, הווריורס הובילו את הליגה בקילומטרים במחיר כרטיס ממוצע עם 215 דולר פר כרטיס. לשם השוואה, המחיר הממוצע במשחקים של הרוקטס, גם קבוצה מלהיבה משוק גדול עם סופרסטאר מוכר הוא 88 דולר בלבד. זה בערך 40% מהמחיר הממוצע של הווריורס.

הנתונים הללו מלמדים שאין שום סיבה שג'ו לייקוב ילקה במחלת הקמייץ שממנה סובל קליי בנט, הבעלים של אוקלהומה סיטי, כך שסביר להניח שהוא לא ירתע מלהכניס את היד לכיס אם זה אומר עוד אליפויות וריצות ארוכות עד יוני. דן גילברט לא נראה לי מתחרט על זה.

כל התובנות הללו מתחברות בסופו של דבר וגורומות לי להודות שבהיעדר אירוע לא סביר (פציעה או טרייד מפתיע או הסכם שלום במזרח התיכון) קשה לי לראות איזושהי קבוצה מציבה אתגר לווריורס הנוכחיים בשנתיים הקרובות, בהן דוראנט וקרי עדיין יהיו בשיא של השיא. ואת האמת, וזו דעתי האישית הבלעדית והאקסלוסיבית, זה קצת מבאס.

אני יודע שאני אמור להעריך את רמת הכדורסל השמימית שאני נחשף אליה. אני יודע שסטף קרי הוא פיקאסו עם כדור ושדוראנט הוא חד קרן (אפילו יותר מיאניס וטאונס ויוקיץ' ופורזינגיס) ושדריימונד הוא דניס רודמן משופר משופר וקליי תומפסון מסוגל לקלוע 60 נק' עם שני כדרורים וטוסטר. אני יודע. אבל אני לא יכול להתעלם מהתחושה שזה מבאס.

זה מבאס שהרגש הראשוני שאני מחפש בספורט, המתח, נעלם.

זה מבאס שלא מצאתי את עצמי צועק על הליג-פאס בטירוף אפילו פעם אחת בפלייאוף הזה (קצת במשחק הראשון של הספרס-ווריורס בסוף, אבל ממש קצת) כי תמיד ידעתי שזה יגמר בניצחון קליל יחסית בגמר.

זה מבאס שאני באיזשהו מקום מקווה שסטיב קר לא יחזור לאמן את הווריורס בעונה הבאה (מאחל לו בריאות שלמה, כמובן) כדי שהם לא יהיו כל כך הרבה יותר טובים מכל השאר, כדי שיהיה להם קצת פחות מרווח לטעות.

זה מבאס לשחק מול צ'יפ לידר שאתה יודע שבכל רגע נתון יכול לעשות לך All in כמה שהוא רק רוצה ולגמור אותך.

זה מבאס.

יכול להיות שאני קרוב מדי לליגה, שאני לא רואה את התמונה הגדולה ושאני מפספס איך הווריורס משנים את המשחק ומגדירים מחדש את הספורט. יכול להיות שכבר פחות מעניין אותנו דרמה ומתח וכסיסות ציפורניים באמצע הלילה ויותר מעניינים אותנו שיאים סטטיסטיים כמו שיא של טריפל דאבל או Net Rating. יכול להיות שאם ג'ורדן והבולס היו משחקים היום הייתי גם כן מתבאס כי אני סתם בחור שאוהב גיוון ולא אוהב דומיננטיות יתר. יכול להיות. אבל זה לא משנה את השורה התחתונה, שהיא די מבאסת.

הליגה יוצאת עכשיו לחופשת קיץ מעניינת מאוד. סימני השאלה המוזרים סביב דייוויד גריפין, הג'נרל מנג'ר של הקאבס, יקבלו סימני קריאה. נקבל יותר אינדיקציות לגבי עתידו של פול ג'ורג'. בוסטון תוכל לחבר עוד שם לאחת מהבחירות של ברוקלין (פשוט לא יאמן שיש להם עוד אחת בעונה הבאה). מגדל הקלפים של דוק ריברס בקליפרס עשוי לקרוס. פול מילסאפ וגורדון הייוורד עשויים לשנות קצת את מאזן הכוחות בפרי אייג'נסי וג'אוול מגי אולי יקבל חוזה גדול.

אלו סטוריליינים חמודים ומשעשעים שיעבירו לנו את הקיץ בכיף, אבל קצת קשה ליצוק משמעות לסטוריליינים האלה כשאתה יודע איך הסרט הולך להיגמר. האם זה הרגע בו מורידים את הרגל מדוושת הגז שעליה אני לוחץ בעקביות כבר חמש שנים? כנראה שלא, אני עדיין אוהב כדורסל, וה-NBA זו הרמה הגבוהה ביותר, אבל אין ספק שהמעבר של דוראנט לווריורס והדרך בה הכל קרה העונה פגמו קצת בחוויית הצפייה שלי כאוהד NBA נייטרלי. זה היה מדהים. זה היה מרהיב. זה היה יפהפה. אבל בטח ביחס לטירוף שקיבלנו בעונה שעברה, זה גם היה מבאס.

 

יאללה, My Dears, חוזרים לישון כמו בני אדם!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על זה לא נגמר, זו רק ההתחלה

  1. דרור הגיב:

    קלאסיקה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s