לברון ג'יימס יכול להאשים רק את עצמו

סוף יולי זה בדרך כלל הזמן בו ה-NBA נכנסת לתרדמת קיץ. הבאזז של הדראפט נגמר, כל ההעברות החשובות כבר בוצעו, ליגת הקיץ חלפה לה ומה שנשאר זה כל מיני דיווחים שהסוכן של דרק רוז ממציא. אלא שדווקא ברגע הזה, בשישי מנומנם אחר הצהריים, אדריאן ווז'רנובסקי, ביחד עם בריאן ווינדהורסט, הפיל את אחת מה-Woj Bombs המפורסמות שלו והכניס את כל הליגה לטירוף.

לפי הדיווח קיירי ארווינג ישב עם ראשי הקאבס בשבוע שעבר וביקש מהם שיעבירו אותו בטרייד. העילה לבקשה הזו היא שקיירי רוצה להיות The Man ונמאס לו להיות כינור שני ללברון. בפועל, כנראה שמדובר במשהו עמוק הרבה יותר.

על הנייר, הקיץ של קליבלנד לא היה קיץ רע. מלכתחילה כולם ידעו שאין להם כלים של ממש להשתפר, משום שהם נמצאים קילומטרים מעל תקרת המס. באטמוספירה הזו, שאף קבוצה לא הגיעה אליה אף פעם, הכסף דליל והגמישות אפסית. כל מה שהיה לקאבס להציע בשוק השחקנים החופשיים זה חוזי מינימום וזה הספיק כדי למשוך את ג'ף גרין וחוזה קלדרון. על הדרך הם גם החתימו את קייל קורבר לשנה אחת יותר מדי. אלו לא החתמות מבריקות, אבל אלו צעדים סבירים בהתחשב בנסיבות ובתקרת השכר של הקאבס.

עם זאת, בפועל, הקיץ של קליבלנד היה קיץ נוראי. הם היו עמוק בשיחות טרייד על פול ג'ורג' וג'ימי באטלר, שני שחקנים שיכלו לעזור להם מול הווריורס, והפסידו. דייוויד גריפין, הג'נרל מנג'ר של הקבוצה, לא קיבל הארכת חוזה ונטש את הספינה רגע לפני הפרי אייג'נסי. דן גילברט ניסה להנחית את צ'אנסי בילאפס לתפקיד ה-GM אבל לפי דיווחים של ריק ביוקר מבליצ'ר ריפורט הוא הסכים לשלם לו 1.5 מיליון דולר לעונה, סכום נמוך מאוד יחסית למקבילים שלו בליגה. בילאפס סירב בנימוס והקאבס נותרו בלי מקבל החלטות רשמי ברגעים הכי חשובים של הקיץ. אם זה לא מספיק, הם נותרו גם בלי מקבל ההחלטות הלא רשמי שלהם, לברון, שבתוך כל הכאוס הזה החליט שהוא לא עוזר בגיוס שחקנים הקיץ. זו הייתה נורת האזהרה הראשית לקראת קיץ 2018, בו לברון יכול להפוך לשחקן חופשי ולעזוב.

החלק האחרון הוא מה שהפך את הקיץ של הקאבס לאפרורי ועגום. קבוצות יכולות להתנהל בלי ג'נרל מנג'ר לכמה שבועות, הן יכולות להתאכזב מטריידים שלא קרו, אבל כאשר הכוכב הכי גדול של הקבוצה, הכוכב הכי גדול בעולם, לוקח את הקבוצה שלו כבת ערובה, כל האווירה סביב הקבוצה משתנה.

מסלול ההתנגשות של לברון וקליבלנד התחיל כבר בתחילת הקיץ. אחרי העזיבה של גריפין לברון צייץ בטוויטר כמה הוא העריך את העבודה של גריף. לאחר מכן הגיעו הדיווחים על כך שהוא לא יסייע בגיוס שחקנים (למרות שהוא כן קשקש קצת עם ג'ף גרין וגם עם ג'מאל קרופורד, שלבסוף לא הגיע) ובעקבותיהם החלו לזרום שמועות על עזיבה אפשרית בקיץ 2018. הלייקרס כמובן עלו כיעד מועדף בזכות הקשרים העסקיים של לברון ונראה היה שהמחנה של לברון לא ממש נלחם למנוע את הדיווחים הללו. נראה היה שהכל מתוכנן, אולי מתוך כוונה להלחיץ את הקאבס כדי לחזק את הקבוצה ואולי מתוך כוונה אמיתית לעזוב בקיץ הבא.

הבעיה היא שכשאתה מתכנן תוכניות לטווח ארוך שמעורבים בהם כל כך הרבה משתנים, הסבירות שמשהו לא צפוי יקרה היא גבוהה. בעונות הראשונות של "שובר שורות" (ספוילר אלרט) אחד המוטיבים החוזרים של הסדרה הוא הניסיון של וולטר ווייט להנדס את עולם הפשע אליו הוא נכנס, להתייחס אליו כנוסחאות שהוא יכול לפצח, אלא שבכל פעם הוא מגלה שיש משתנה לא צפוי שהוא לא חשב עליו שמשנה את כל התמונה. המוטיב הזה חוזר גם בסוף הסדרה כאשר ג'סי פינקמן, הוא ולא אחר, מצליח לתעתע בדמות האב המתעללת שלו ולהביא אותו למדבר ולמעצרו. וולט לא ציפה לתעוזה הזו מצד ג'סי, הוא לא ציפה שהוא יבגוד בו, בדיוק כמו שלברון לא ציפה שקיירי יבקש טרייד שישנה את כל מאזן הכוחות באוהיו.

כאמור, התירוץ של קיירי לבקשת הטרייד הוא הרצון שלו להיות הכוכב המוביל של הקבוצה שלו. פט ריילי קרא לזה מחלת היותר, The Disease of More, שמתפרצת כאשר קבוצות מנצחות במשך כמה שנים והשחקנים שעזרו להרכיב את הקבוצה המנצחת הזו מתחילים לפתח אגו ודורשים יותר כסף, יותר תהילה, מקום קרוב יותר למרכז הצלחת. טום הברסטרו מ-ESPN זרק אתמול את המונח הזה כסיבה לכך שקיירי ביקש את הטרייד מהקאבס.

אלא שנדמה שהסיבה לאו דווקא קשורה לכמות הזריקות של קיירי או לדומיננטיות שלו בקבוצה. במהלך העונה הרגילה לקיירי היה Usage גבוה יותר משל לברון, הוא זרק יותר זריקות ממנו ובקלאץ' (משחקים שהיו בהפרש של 5 נקודות או פחות בחמש הדקות האחרונות של המשחק) הפערים הללו אפילו גדלו. קיירי היה זה שקלע את השלשה המכריעה על סטף קרי במשחק 7 של גמר 2016, זו שהביאה לקליבלנד את אותה אליפות היסטורית. רק ל-10 שחקנים בליגה היה Usage גבוה יותר משל קיירי בעונה שעברה וחוץ מג'יימס הארדן, ראסל ווסטברוק וכרמלו אנתוני, אף אחד לא קיבל יותר בידודים אחד-על-אחד ממנו. האם כל זה, ביחד עם העובדה שהוא משחק בקבוצה שמתמודדת על האליפות שנה אחר שנה ודורסת את המזרח, לא מספיק עבור קיירי?

מעבר לכך, רשימת הקבוצות שקיירי נתן לקליבלנד כקבוצות שאליהן הוא ירצה לעבור די מסגירה את העובדה שהרצון שלו לעבור לא ממש קשור לאיזושהי מגלומניה שהתפתחה אצלו בחודשי הקיץ. קיירי מנה את הניקס, מיאמי, מינסוטה וסן אנטוניו כיעדים המועדפים עליו. האם בסן אנטוניו, לצד קוואי לאונרד ובמערכת של גרג פופוביץ', הוא יקבל יותר נגיעות בכדור? האם במינסוטה, לצד ג'ימי באטלר וקארל אנטוני טאונס (קשה לי להאמין שת'יבודו יוותר עליהם בשביל קיירי) הוא יראה יותר זריקות? האם אצל מיאמי או אצל הניקס הוא יהיה בכלל באזור החיוג של גמר המזרח?

קיירי מעולם לא הוביל קבוצה לפלייאוף, וגם בעונה שעברה ב-635 הדקות שלו ללא לברון הקאבס הפסידו במצטבר ב-120 נקודות. האם קובי ברייאנט באמת שטף לו את המח כך שהוא חושב שהוא יכול להיות השחקן הכי טוב בקבוצה שרצה לאליפות?

כנראה שלא, אבל קיירי רואה את הכתובת על הקיר. הוא רואה את לברון ג'יימס מתכנן את העזיבה שלו והוא לא רוצה להיות הילד האחרון שנשאר במסיבה לנקות את הלכלוך של כולם. קיירי לא רוצה להיות, שוב, האיש שצריך להושיע את קליבלנד אחרי שלברון נוטש. הוא לא רוצה להיות תלוי בגחמות של לברון. הוא רוצה לשלוט בעתיד שלו, כפי שכוכבים בסדר גודל שלו בשאר הליגה שולטים בגורלם.

אבל השאלה האמיתית היא לא למה קיירי ביקש את הטרייד, אלא מה לעזאזל יקרה עכשיו? אני ממש לא מקנא בקובי אלטמן, הג'נרל מנג'ר החדש של הקאבס, שכבר ביומו הראשון בתפקיד נאלץ להתמודד עם סיטואציה מורכבת שקשה לי למצוא לה איזושהי מקבילה היסטורית. תחשבו על זה שלפני קצת יותר מחודש הקאבס נלחמו עם הווריורס על האליפות, מאז הם הספיקו לפנטז על פול ג'ורג' וג'ימי באטלר וכיום זה לא דמיוני לחשוב שהם הולכים לאבד את שני הכוכבים הגדולים שלהם בשנה הקרובה, זה שחושב שהעולם שטוח וזה שחושב שהוא שולט בו.

ואולי הסיפור פה הוא בכלל הווריורס. בדרך כלל קבוצה שמגיעה לגמר הליגה, גם אם היא מפסידה, לא מתפרקת מבפנים אלא ממשיכה להיות כח מאיים. הקבוצות היחידות שפירקו את החבילה אחרי שהגיעו לגמר הליגה ב-20 השנה האחרונות היו הבולס ב-1998 שהתפרקו מרצון (סוג-של), הלייקרס ב-2004 שהתפרקו בעקבות עייפות החומר וקרבות האגו בין קובי לשאק וההיט ב-2014 שהתפרקו בגלל העזיבה של לברון, שראה הזדמנות טובה יותר לזכות בתארים בקליבלנד.

גם אם קיירי יעזוב בטרייד, הקאבס לא יתפרקו ברמות של הקבוצות הללו. אף אחת מהקבוצות המוזכרות לא הגיעה לפלייאוף בעונה אחרי הפירוק. הקאבס, גם אם קיירי יעזוב ללא תמורה (אל תישנו על פיניקס, דרך אגב, יש להם חבילה הגיונית מאוד לתת לקאבס, אפשר לדון בזה בתגובות), ככל הנראה יהיו עדיין הפייבוריטים להגיע לגמר הליגה מהמזרח. הפירוק הזה לא מגיע בגלל עייפות החומר. הוא מגיע כי לברון שם את העתיד של הקאבס בסימן שאלה, והוא שם אותו בסימן שאלה משום שהוא רואה כמה הם רחוקים מהווריורס.

הדומיננטיות של הווריורס בפלייאוף האחרון הייתה ברורה לכולם, ובעוד שאר הליגה קפצה ראש אל תוך מירוץ חימוש מתוך ניסיון להיאבק בווריורס, הקאבס, הקבוצה שהייתה הכי פחות רחוקה מהווריורס העונה, הביאה את ג'ף גרין וחוזה קלדרון. לברון יודע שזה לא מספיק ולכן הוא ניסה להפעיל את הלחץ שלו בצורה הפאסיב-אגרסיבית המפורסמת שלו, אבל כנראה גם הוא לא חשב על ההשלכות. אם קיירי באמת יעזוב בטרייד, זו תהיה עוד עדות לכמה הווריורס הם קבוצה היסטורית. כל כך היסטורית, שהם הצליחו לעשות דה-מורליזציה ליריבה הכי גדולה שלהם.

עכשיו השאלה היא האם ללברון יש עוד מהלך בשרוול, כמו שלוולטר ווייט היה אחרי שג'סי גרר אותו למדבר.

פוסט זה פורסם בקטגוריה קליבלנד קאבלירס, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s