מגמה או פוקס – 2017/18

#התחלנו

 

שבוע וחצי עבר מאז שהעונה החלה ויש תחושה של זוגיות חדשה. הכל מרגש, הכל חדש, הכל מרענן. יש כל כך הרבה דמויות מעניינות במדים חדשים וכל כך הרבה נרטיבים לעקוב אחריהם בכל לילה נתון, וכשכל זה בא עם רמת כדורסל גבוהה יחסית לתחילת העונה, פשוט אי אפשר שלא להתאהב מחדש בליגה הזו.

שבוע וחצי זה אומר שקבוצות שיחקו בערך 4-5 משחקים. זה עדיין גודל מדגם קטן מדי בשביל להסיק מסקנות, זה עדיין לא מספיק מידע כדי שנוכל להצביע על מגמות, אבל זה כל הכיף. כל הכיף הוא לשוט בנהרות המידע השוצפים של הימים הראשונים של הליגה ולהבין מה אמיתי ומה לא. האם ההגנה של מינסוטה באמת הכי גרועה בליגה? האם דאנג'לו ראסל ימשיך לקלוע 23 נק' בממוצע בפחות מ-30 דק'? האם יאניס ימשיך להתעלל בכל הליגה?

יש הרבה סימני שאלה שצפו אחרי 10 הימים הראשונים, בואו נראה אם אפשר להתחיל לראות את סימני הקריאה.

 

1. למרקוס אולדריג' מככב במדי הספרס

אחד הסיפורים הגדולים אך שקטים של השנתיים האחרונות היה האכזבה היחסית של למרקוס אולדריג' במדי הספרס, במיוחד בעונה האחרונה. ב-2016/17, אולדריג' העמיד את המספרים הכי חלשים שלו מאז עונת הרוקי שלו בפורטלנד מבחינת נקודות וריבאונדים וגם האחוזים שלו מהשדה היו נמוכים מממוצע הקריירה שלו (47.7% בעונה שעברה, 48.6% ממוצע קריירה). הוא למעשה היה הקורבן של עלייתו לגדולה של קוואי לאונרד.

כאשר אולדריג' חתם בספרס קוואי עדיין לא היה הסופרסטאר שהוא היום. אמנם היה לו כבר בארון את ה-MVP של הפיינלס, אבל זה היה יותר בזכות ההגנה המופלאה שלו על לברון ג'יימס באותו גמר מאשר העליונות ההתקפית שלו. זו התגלתה לעינינו רק בשנתיים האחרונות, ואולדריג', שהגיע על תקן ממשיך דרכו של טים דאנקן, הפך להיות פיל לבן. בעונה שעברה היה לאולדריג' Usage של 24.9%, האחוז הכי נמוך שהיה לו מאז עונת 2009/10, בזמן שקוואי שלט בהתקפה עם Usage  של 31.2% (8 בליגה והכי הרבה של שחקן ספרס בעשור האחרון).

אולדריג' הגיע לספרס וחשב שהוא הולך להיות מסמר הערב, אלא שקוואי לחלוטין גנב לו את ההצגה. הוא כל כך גנב לו את ההצגה, עד שגם כשקוואי נפצע בגמר המערב והבמה הייתה מוכנה לאולדריג' להוכיח שהוא עדיין יכול להיות מסמר הערב, זה כבר היה מאוחר מדי. בין היתר זה קרה כי דריימונד גרין הוא תפלץ הגנתי, אבל התצוגה החלשה של LMA בגמר המערב הייתה לא פחות באשמתו שלו עצמו.

בקיץ היו שמועות שהספרס גיששו אחרי טריידים עבורו (בעיקר בערב הדראפט) ולפני תחילת העונה הייתה שיחה בינו לבין גרג פופוביץ', כאשר זמן קצר אחריה הגיעה הארכת החוזה של אולדריג', מהלך מפתיע מאוד בהתחשב בכך שזה די סוגר את האופציות של הספרס להשיג כוכב בקיץ הבא.

ואז התחילה העונה. קוואי לאונרד עדיין לא ראה פרקט העונה בגלל פציעה מסתורית ואף אחד עדיין לא יודע מתי ישוב, ובזמן הזה למרקוס מעמיד את המספרים הכי טובים בקריירה שלו בנקודות (26.0), אסיסטים (2.8), זריקות מהעונשין (6.3), שלשות (1.5), אחוזים מהעונשין (88%), Usage (30.0%) ו-True Shooting % (56.5%). הספרס הם קבוצה שקשה לשמור עליה כי כל השחקנים שלה זזים וגורמים להגנה לקבל כמה החלטות כל פוזשן, אבל אין להם מספיק כשרון כדי להיות התקפת טופ 5 בליגה (כרגע הם 10 ביעילות התקפית עם 105.7 נק' ל-100 פוזשנים). הם מנצחים משחקים יותר בעזרת הגנת ברזל ואורך בכל עמדה (הכניסה של דז'ונטה מורי לחמישייה חיזקה עוד יותר את ההגנה בזכות האורך שלו) ובהתקפה הם צריכים איזשהו עוגן. בעונה שעברה זה היה קוואי, העונה בינתיים זה אולדריג'. הוא עושה זאת לא רק דרך הפוסט אפ המוכר והטוב שלו, אלא גם בפיק-אנד-רול. בעונה שעברה אולדריג' קיבל בסך הכל 3.4 פוזשנים במשחק של פיק-אנד-רול. העונה הוא מקבל 6.0 כאלו למשחק ויש רגעים שגורמים לך לתהות למה הוא לא מקבל יותר כאלו.

היעילות שלו במהלכים הללו היא עדיין מפוקפקת והפוסט-אפים שלו הם עדיין הגו-טו-מוב (8.3 פוזשנים למשחק, 1.27 נק' פר פוזשן), אבל אולדריג' נראה נהדר עד כה ואחרי קיץ שקט מאוד בסן אנטוניו ונגד כל מה שאנחנו חושבים שהוא נכון (הספרס אחרונים בליגה בנסיונות מהשלוש בקילומטרים עם 17.5 זר' בלבד והם קולעים אותן רק ב-34.3%), הוא מוביל את הפופוביצ'ים למאזן מושלם בינתיים.

ועכשיו, אחרי שגמרנו לאונן על למרקוס, הגיע הזמן לשאלת השאלות. מה יקרה כשקוואי יחזור?

יש משהו קצת אירוני בזה שאנחנו תוהים על קנקנה של הכימיה בספרס. לכאורה זו הקבוצה שמסמלת את האנטיתזה לקבוצות הכוכבים ותמיד מייצרת קבוצות שהשלם שלהן גדול מסכום חלקיהן. ההתפוצצות הזו של אולדריג' בתחילת העונה קצת סודקת את האידיליה הזו. האם יכול להיות שהעליונות של קוואי באה על חשבון למרקוס? האם הם יכולים לחיות בדו-קיום? האם כשקוואי יחזור למרקוס ימשיך להעמיד מספרי קריירה?

פופוביץ' התראיין לפני כשבוע ואמר שהוא טעה בכך שניסה לשנות את המשחק של למרקוס. "הוא פשוט לא הרגיש בנח וזה 98.75% באשמתי" אמר פופ. אפשר להתווכח על האחוז המדויק, אבל יש תחושה שבעונתו השלישית בטקסס, למרקוס והספרס נראים יותר מסונכרנים. סביר להניח שהמספרים של אולדריג' ירדו קצת כשקוואי ישוב לפרקט, אבל הם לא יהיו נמוכים כפי שהם היו בעונה שעברה.

גזר דין: מגמה

 

2. תיאוריית פטריק יואינג פועלת בקליפרס

למי שלא מכיר את תיאוריית יואינג, זו תיאוריה שביל סימונס פרסם אי שם כשעוד מגדלי התאומים היו קיימים. כדי לאמלק לכם את החפירה הזו, התיאוריה הזו גורסת שכאשר כוכב מסוים עוזב קבוצה מסוימת, הקבוצה דווקא תשחק טוב יותר. יש שני קריטריונים שהם קריטיים להיווצרותה של התיאוריה הפופולרית הזו:

• הכוכב המסוים הזה מקבל הערכה רבה מהתקשורת והאוהדים למרות שהקבוצות שלו לא משיגות ניצחונות משמעותיים לאורך זמן
• אותו כוכב עוזב את הקבוצה דרך טרייד/פרישה/פרי אייג'נסי והתקשורת מיד חותכת את הקבוצה ולא נותנת לה סיכוי

קווי המתאר של התיאוריה הזו מתאימים כמובן לכריס פול. פול הוא אחד השחקנים המוערכים ביותר בליגה למרות שמעולם לא הוביל אף קבוצה לגמר האזורי ואפילו קרס באופן מטריד כמה פעמים בפלייאוף (מול אוקלהומה סיטי ב-2014 ומול יוסטון ב-2015), וכאשר הוא עזב בקיץ ליוסטון כולנו ציפינו שהקליפרס ידרדרו לאזור מקומות 6-9 ויתחרו על הכרטיסים האחרונים לפלייאוף.

בינתיים, התיאוריה פועלת במלוא הכח. הקליפרס הם הקבוצה השנייה בליגה (חוץ מהספרס) שיש לה עדיין מאזן מושלם ובלייק גריפין נראה כמו MVP בפוטנציה. אחרי ארבעה משחקים יש לו את 26.3 נק' ב-53.6% מהשדה, 9.3 ריב', 4.5 אס' וגולת הכותרת – 2.5 שלשות למשחק ב-43.5%. כבר כמה שנים שאני מתחנן בפני האינטרנט שבלייק גריפין יתחיל לזרוק שלשות והנה העונה, בערך שליש מהזריקות שלו מגיעות מעבר לקו השלוש.

זה שינוי מבורך וכיף לראות את בלייק מנהל את המשחק של הקליפרס והופך להיות הגרסה המערבית של יאניס אנטטוקונמפו. תוסיפו לזה את היעילות של פטריק בברלי (שממשיך להוכיח את הערך של פוינט גארד נומינלי שלא צריך את הכדור בהתקפה ומגן כמו חיה בהגנה), את דאנדרה ג'ורדן ואת העובדה שפתאום נראה שיש לקליפרס ספסל, ויש בהחלט סיבות לתקווה.

אבל צריך לצנן את ההתלהבות. שני משחקים של הקליפרס היו מול הלייקרס ומול פיניקס, אחד היה מול יוטה בבית ואתמול בלילה הגיע ניצחון מרהיב על פורטלנד עם שלשת קלאץ' של בלייק. זה נחמד, אבל יש סימני אזהרה לגבי הקבוצה הזו. דנילו גאלינרי נראה לא טוב בינתיים בעמדה מס' 3 (13.3 נק' ב-31.4% מהשדה ו-23.8% מטרידים מהשלוש), הקבוצה לא זורקת יותר מהשלוש ביחס לעונה שעברה, לא משחקת יותר מהר ולא משיגה יותר נקודות במתפרצות. ההגנה כרגע טובה יותר (הכי טובה בליגה למעשה), אבל זה כנראה תוצר של המפגשים מול הג'אז, הסאנס והלייקרס יותר מאשר איזשהו שינוי הגנתי שדוק ריברס הטמיע. וכמובן תמיד יש את עננת הפציעות שמרחפת מעל בלייק וגאלינרי.

בשבוע הבא הקליפרס פוגשים את הווריורס. הווריורס הם מן הסתם הקבוצה הטובה ביותר בליגה בשנים האחרונות, אבל הם גם הקריפטונייט הפרטי של הקליפרס. המפרשיות לא ניצחו את הלוחמים מאז דצמבר 2014 ורשמו מולם 10 הפסדים רצופים. חלק מהם היו שוברי לב ואחד מהם, בתחילת עונת 2015/16, היה המשחק שבעקבותיו דריימונד גרין החל לטפטף לקבוצתו שהם יכולים לשבור את שיא הניצחונות של הבולס. יהיה מרתק לראות האם משהו השתנה במשוואה הזו עכשיו כשפול לא חלק ממנה. התחושה שלי היא שבאיזשהו שלב הקליפרס יחזרו לקרקע.

גזר דין: פוקס

 

3. אורלנדו במקום הראשון במזרח

אתם יושבים?

אורלנדו כרגע מובילה את הקונפרנס החלש עם מאזן 1-3, היא מובילה את הליגה באחוזים מהשלוש עם 45.5%, יש להם את ההתקפה השנייה בטיבה בליגה אחרי גולדן סטייט עם 113.4 נק' ל-100 פוזשנים, יש להם את ה-Net Rating השליש בטיבו בליגה (יותר טוב מהספרס והווריורס), היו להם שני שחקנים שונים שקלעו 41 נק' בשני משחקים שונים העונה, הם ניצחו את קליבלנד בחוץ וארון גורדון קולע בינתיים 3 שלשות למשחק בפאקינג 85.7%.

כשראיתי את הנתונים האלה, התגובה שלי הייתה בערך כזאת.

עם כל האהבה שלי לאורלנדו ופרנק ווגל וארון גורדון (זוכרים שהייתי נועז ובחרתי בו לשחקן המשתפר של העונה?) מה שקורה בפלורידה עכשיו זו ההגדרה ל-Unsustainable. חוץ מטרנס רוס וביסמאק ביומבו, אין שם שחקן רוטציה אחד שקולע פחות מ-36.8% מהשלוש. זו ככל הנראה סטיית התקן הגדולה בהיסטוריה.

המג'יק יהיו טובים יותר העונה כי, ובכן, קשה מאוד להיות גרועים יותר ממה שהם היו בעונה שעברה והשחקנים המובילים שלהם התבגרו בשנה, אבל אין בינתיים שינוי מהותי בחלוקת הזריקות שלהם. העונה בינתיים 31.8% מהזריקות שלהם מגיעות משלוש (18 בליגה) לעומת 30% בעונה שעברה (17 בליגה). אין שינוי דרמטי בכמות הנקודות שלהם מהצבע (39.1% מהנקודות שלהם העונה לעומת 41.8% בעונה שעברה) והסטטוס קוו גם נשמר בנקודות שמגיעות מאסיסטים (59.2% לעומת 58%).

לא נראה עד כה שהשתנה משהו מבני בהתקפה של המג'יק שמצדיק את היותם ההתקפה השנייה בטיבה בליגה ואין באמת סיכוי שהם ימשיכו לקלוע ככה מהשלוש. זו עדיין אותה קבוצה שבעונה שעברה דורגה 29 בליגה באחוזים מהשלוש.

גזר דין: פוקס

 

4. ההתקפה של OKC מדשדשת

כשאוקלהומה סיטי הביאה את פול ג'ורג' וכרמלו אנתוני בקיץ הציפייה הייתה שההתקפה של הת'אנדר, זו שהייתה מדורגת במקום ה-17 בליגה בעונה שעברה, תעשה קפיצת מדרגה רצינית ותגיע לאזור הטופ 5. בינתיים זה לא ממש קורה וההתקפה של הת'אנדר נדשדשת אי שם במקום ה-18, באזור של שארלוט ודאלאס.

בניגוד למה שקורה באורלנדו, אצל OKC דווקא אפשר להרגיש באיזשהו שינוי בפואנטות ההתקפיות של בילי דונובן. בעונה שעברה זה היה המופע של ראסל ווסטברוק + התאבדות על ריבאונד התקפה. זה הוביל להמון נקודות וירטואוזיות מהצבע (46.8% מהנקודות של הקבוצה, 2 בליגה אחרי הבאקס), המון בידודים (46.8% מהנקודות של הת'אנדר לא הגיעו מאסיסטים, רק 3 קבוצות היו עם אחוז גבוה יותר) ואיום מינימלי משלוש (29.5% בלבד מהזריקות של הת'אנדר הגיעו משלוש, בין היתר כי הם היו קבוצת השלשות הגרועה בליגה עם 32.7%). עצם העובדה שהת'אנדר הצליחו להשיג כל כך הרבה נקודות בצבע עם ריווח כל כך בעייתי היא די מדהימה.

העונה יש שינוי בתמהיל של ההתקפה. 36.5% מהזריקות של הקבוצה מגיעות מהשלוש (8 בליגה), פחות נקודות מגיעות מהצבע (43%, 12 בליגה) ורק 41.9% מהסלים שלהם לא מגיעים מאסיסטים (רק 9 קבוצות מדורגות גבוה מהם בקטגוריה הזו). יש עדיין רגעים של My Turn, Your Turn בין ווסטברוק לכרמלו לג'ורג', וזה ייקח עוד הרבה זמן עד שהם ילמדו לשחק ביחד (יכול להיות שעד שהם ילמדו באמת להסתנכרן הם כבר לא ישחקו ביחד, זה כבר דיון אחר), אבל הבסיס לקבוצת התקפה איכותית נמצא שם.

בעונה שעברה למעלה מ-20% מהזריקות של הת'אנדר הגיעו עם שומר צמוד. עד כה העונה המספר הזה ירד ל-10.5%. בעונה שעברה רק 17.3% מהזריקות של הקבוצה היו "חופשיות לגמרי" (לפי ההגדרה של NBA.COM). העונה המספר הזה כבר החל לטפס ל-21.9%. האחוזים מהשדה עדיין לא מרשימים (45.3% מהשדה, 33.3% מהשלוש) אבל התחושה שלי היא שהמספרים הללו יהיו גבוהים יותר בסיום העונה. כרמלו (31.3% מהשלוש בינתיים) וג'ורג' (30.3%) לא יכולים לקלוע גרוע יותר.

התוספת של כרמלו וג'ורג' מאפשרת לת'אנדר גם להפעיל טוב יותר את סטיבן אדאמס בפיק-אנד-רול. גם כאשר ג'ורג' לא על הפרקט, בילי דונובן הכניס כמה שטיקים מגניבים להתקפה שעוזרים לה להיות אפקטיבית יותר. תראו פה איך ג'וש יוסטיס זז לפינה בדיוק כשאדאמס מקבל את הכדור כך שהשחקן שלו נאלץ לקבל החלטה קשה. האם אני הולך עם האינסטינקט שלי ושומר על השחקן שלי או שאני נשאר עם האיום של אדאמס? השחקן של כרמלו בינתיים מגיע מאוחר מדי כי אי אפשר לרמות מכרמלו יותר מדי. זה נגמר בדאנק טיפוסי של אדאמס.

ההימור שלי הוא שנראה יותר מהלכים מהסוג הזה ככל שהעונה תתקדם ושהדירוג ההתקפי של הת'אנדר ישתפר. יש שם עוד הרבה מאוד סימני שאלה שנשארו פתוחים כמו האם ווסטברוק ימשיך לזרוק פחות מכרמלו ומג'ורג'? האם ג'ורג' יצליח למצוא את מקומו בין ווסטברוק לכרמלו? האם ג'וש יוסטיס יתגלה כשחקן שאפשר לשחק איתו ברגעים חשובים?

לגבי אלו נצטרך להמתין ולראות איך העונה תתפתח, לגבי טיב ההתקפה אני חושב שיש מספיק ניצוצות כדי להבין שמדובר בקבוצה טובה יותר ממה שראינו עד כה.

גזר דין: פוקס

 

 

5. ההגנה של גולדן סטייט כבר לא הכי מפחידה שיש

ההתקפה של הווריורס היא הכי טובה בעולם. אף אחד לא מתווכח ואף אחד אפילו לא מעז להתווכח עם הטענה הזו. יש להם כל כך הרבה Go-To-Moves יעילים (הפיק-אנד-רול של סטף ודריימונד, הפיק-אנד-רול של סטף ודוראנט, הפוסט-אפים של דוראנט, היציאה של קליי תומפסון מחסימות) שאין באמת דרך לעצור את המכונה המשומנת של סטיב קר.

זו הסיבה שכאשר האוורד בק יצא למסע להבין איך אפשר לנצח את הקבוצה הזו, מה שהוא שמע מהרבה מנהלים בליגה זה שאולי צריך לנסות לקלוע יותר מהם. הרי בלתי אפשרי כמעט למנוע מהחבורה הזו להגיע ל-110 נק' בכל ערב נתון, אז אולי הפתרון הוא ללכת All In על ההתקפה?

בתיאוריה זה נשמע נכון, אלא שיש שתי בעיות מרכזיות עם התזה הזו. הראשונה היא שיש מעט מאוד קבוצות שיש להן כח אש התקפי שמתקרב לרמה של הווריורס. הבעיה השנייה, והיא המשמעותית יותר, היא שהווריורס הם קבוצת הגנה מפחידה.

בארבע העונות האחרונות הווריורס דורגו 3, 1, 4 ו-2 ביעילות הגנתית. למעשה, הם היו קבוצת הגנה נהדרת עוד לפני שהם הפכו להיות קבוצת התקפה נהדרת. חלק גדול מהזהות של הקבוצה הזו נשען על ההגנה שלה, על האורך של הסגל שלה, על הייחודיות של דריימונד גרין והיכולת שלו לשמור על 5 עמדות. אתה יכול לנסות לקלוע יותר מקבוצת ההתקפה הטובה ביותר, אבל יהיה לך קשה לעשות זאת מול קבוצת ההגנה הטובה ביותר. זו המהות של הווריורס. הם לא Dream Theater שיש להם גיטריסט מדהים ומתופף אלוהי וסולן סביר. הם לד זפלין. יש להם גם סולן אגדי, גם גיטריסט היסטורי וגם מתופף פנטסטי. יש להם גם וגם וגם וגם.

על אף כל זאת, מתחילת העונה אנחנו רואים קצת סדקים בהגנה של הווריורס. הם מדורגים במקום ה-20 בליגה עם 107.0 נק' ל-100 פוזשנים, אבל זו סטיית תקן שנובעת מכך שהם שיחקו מול הרוקטס, הראפטורס והפליקנס. מה שיותר מדאיג הוא המספרים שלא תלויים ביריבה.

בעונה שעברה הווריורס היו קבוצת ההאסל הטובה בליגה. הם היו שניים בליגה ב-Contested Shots (68.4), 2 בהצלת כדורים אבודים (7.7) וראשונים ב-Deflections (18.7). המספרים הללו הם סימפטומים של הגנה ניידת ועירנית שלא משאירה חורים ליריבות.

ב-5 המשחקים הראשונים של העונה הווריורס לא מתקרבים למספרים הללו. הם ירדו ב-Contested Shots (61.2) למרות שזורקים מולם יותר זריקות (92.4 זר' העונה לעומת 89.2 בעונה שעברה). הם מצילים פחות כדורים (6.2) ופחות חזקים ב-Deflections (13.6). יכול להיות שזה עדיין הג'ט לג מהמסע שלהם בסין, אבל יש פה גם אפקטים אחרים שצריך להתייחס אליהם.

הווריורס יודעים שהם יכולים לקלוע בערך מתי שמתחשק להם, כך שהגיוני לחלוטין שהם יורידו את הרגל מדוושת האגרסיביות בהגנה. אמנם דריימונד גרין הוא משוגע וקליי תומפסון הוא פנומן הגנתי, אבל קשה לדרוש מהם להיות כל כך חדים הגנתית כשההתקפה שלהם יכולה לנצח להם משחקים וכשלכל הקבוצה אין כבר את הקוף על הגב שהיה להם בעונה שעברה.

בעונה שעברה הווריורס יצאו לכפר על ההפסד ההוא בגמר 206. קווין דוראנט יצא להוכיח שהוא לא טרמפיסט. זה הוביל לעונה סופר דומיננטית בשני צידי המגרש ולאליפות הכי חד צדדית שאני זוכר בשנים האחרונות. ה-Edge הזה נעלם. הווריורס לקחו אליפות. הם הכניסו את עצמם כבר לספרי ההיסטוריה. זה רק טבעי שהם לא יהיו פנאטיים בהגנה כמו שהם היו בשנים קודמות.

בפלייאוף סביר להניח שנראה את האגרסיביות בהגנה חוזרת לרמות שאנחנו מכירים, אבל יש לי הרגשה שבעונה הרגילה נראה את הווריורס משקיעים פחות אנרגיות בהגנה, ושהם לא יהיו בטופ 5, כפי שהם היו בארבע השנים האחרונות.

גזר דין: מגמה