מלך ללא ממלכה

בהיסטוריה של ה-NBA יש ארבעה שחקנים שהגדירו תקופה. ביל ראסל אי שם בשנות השישים היה השחקן הראשון שהדומיננטיות שלו הותירה את חותמה על פני עשור שלם. במשך עשרים שנה לא היה שחקן כל כך דומיננטי והישגי כמו ראסל, עד שבשנות השמונים היו שניים כאלו. מג'יק ג'ונסון ולארי בירד החליפו תורות בדומיננטיות שלהם בליגה, ואפשר להגיד ששנות השמונים היו שייכות להם ולקבוצות שלהם. אחריהם הגיע מייקל ג'ורדן ועיצב את הליגה בדמותו בשנות התשעים.

מן הסתם, היו עוד שחקנים דומיננטיים בהיסטוריה של הליגה. קארים עבדול-ג'באר, ווילט צ'מברליין ואחרים היו משמעותיים בדרכם, אבל ממעוף הציפור אפשר לומר שראסל, מג'יק, בירד וג'ורדן הם השחקנים היחידים שהצליחו להגדיר תקופות ב-NBA. כשאנחנו חושבים על הניינטיז, אנחנו חושבים על ג'ורדן. כשהאייטיז קופצים לראשנו, זה מגיע ביחד עם מג'יק ובירד. כשאנחנו קוראים על הפרה-היסטוריה של הליגה, ביל ראסל הוא הדמות שקופצת מהדף.

לאחר הפרישה של ג'ורדן עולם הכדורסל נכנס לואקום מסוים שהיה לו קשה להכיל אותו. החיפושים אחר מייקל ג'ורדן הבא היו כה קדחתניים שהם נאנסו על שחקנים שבכלל לא היו דומים למייקל בסגנון המשחק שלהם ובאישיות שלהם (כמו גראנט היל) אבל זה משום שזה לא היה רק חיפוש אחר שחקן עם כישורים דומים, אלא שחקן עם יכולת לקחת את המקל ממייקל ולהמשיך לרוץ במירוץ האינסופי של הליגה אחר הרייטינג והפופולריות העולמיים. שחקן שיגדיר את התקופה שאחרי ג'ורדן.

שאקיל אוניל היה יכול להיות כזה, אלן אייברסון היה כזה לאיזה אחר צהריים, קובי ברייאנט היה הדבר הכי קרוב לזה. וינס קארטר, ריי אלן, פול פירס, דירק נוביצקי, קווין גארנט, יאו מינג, טים דאנקן. הרבה כוכבים סומנו כפוטנציאל לרשת את ג'ורדן ולהיות הדבר הגדול הבא. חלקם באמת היו גדולים, אבל קשה להגיד שמישהו מהם התעלה על פני התקופה שבה הוא שיחק. קשה להגיד שמישהו מהם היה דומיננטי עד כדי דיכוי כפי שג'ורדן או ראסל היו.

האם לברון ג'יימס הוא שחקן שמגדיר תקופה? האם הוא ראוי להיכנס לרשימה העצומה הזו של בירד, מג'יק, ג'ורדן וראסל?

בשנים האחרונות, ככל שהמספרים היבשים של לברון ממשיכים להרטיב סטטיסטיקאים בכל רחבי העולם וכאשר הוא ממשיך לצבור הופעות בפיינלס, הדיון הזה הפך להיות דיון אמיתי. אולם זה לא רק המספרים והאליפויות, אלא גם ההשפעה שלו על התרבות בליגה. בין אם זו ההחלטה ב-2010 (שהייתה סימפטום ליכולת שלו לשלוט בעתידו בליגה בצורה חסרת תקדים והמעבר של הכח לידי השחקנים) או ההתבטאויות שלו בנושאים חברתיים ופוליטיים, לברון הוא ספורטאי ייחודי וסביר להניח שאם סטיב קר לא היה מגיע לווריורס ב-2014, ללברון הייתה עוד טבעת אחת לפחות שהייתה סותמת את הגולל על הדיון הזה.

בשבועות האחרונים הדיון הזה כבר ממש השתלט על האינטרנט כש-The Ringer הקדישו שבוע שלם ועשרות מקלדות לטובת השאלה "לברון או MJ?" ובהתחשב בכך שכל מי שנולד אחרי 1990 כנראה לא ראה אפילו משחק אחד של ג'ורדן במדי הבולס זה די הגיוני שהמקום של לברון בהיסטוריה יתפוס נפח יותר ויותר גדול.

מה שהופך את הדיון לגבי לברון למרתק עוד יותר הוא שהסיפור שלו עדיין נכתב. בעוד לגבי ג'ורדן אנחנו יודעים את גבולות הגזרה של הסיפור, אצל לברון אנחנו עדיין לא יודעים לאן נגיע. יכול להיות שהוא יגיע ל-40,000 נקודות ויעקוף את קארים עבדול ג'באר, יכול להיות שהוא יזכה בעוד 2 אליפויות וישנה לחלוטין את הנרטיב של הקריירה שלו, יכול להיות שהוא ישחק עם הבן שלו כאשר זה יגיע לליגה ב-2022 או 2023. הדיו עוד רטוב בסיפור של לברון, והפרק הבא בסיפור הזה הוא הפרי אייג'נסי של 2018.

כמו ב-2010 וכמו ב-2014 לברון שוב מגיע לקיץ של מונדיאל וגורם לכל עולם הכדורסל לעצור את נשימתו בעודנו מחכים למוצא פיו של המלך. הוא שוב מצליח לתעתע בכל העולם ואף אחד לא יודע לאן פניו מועדות. לטעמי, התעתוע הזה, שכאמור נועד לתת לו את האופציה לשלוט בגורלו, היה בעוכריו לאורך הקריירה. בקדנציה הקודמת שלו בקאבס זה הוביל להחלטות פזיזות של ההנהלה (שאקיל אוניל, בן וואלאס ואנטואן ג'יימיסון אחרי השיא), בקדנציה הנוכחית זה הוביל לבריחה של קיירי ארווינג (שלא רצה לנסות להפריח את האדמה החרוכה שלברון אולי ישאיר אחריו) ולחוסר הרצון של הקאבס להיפרד מהבחירה של ברוקלין (שעשויה להיות הדשן היחיד באזור במקרה ולברון באמת ישאיר אדמה חרוכה ויעזוב).

השוויתי בעבר את לברון להייזנברג ב"שובר שורות", שמנסה להנדס את העולם לפי נוסחאות כימיות מושלמות, רק כדי לגלות שבעולם לפעמים 2+2=5. בעוד לברון מנסה לשמור אצלו את השליטה הוא לא מצליח להבין שיש עוד משתנים במשחק שהוא משחק, כמו הרצון של קיירי ארווינג להוביל קבוצה בעצמו ולהשתחרר מהצל של לברון או כמו הרצון של קובי אלטמן לנהל קבוצה תחרותית גם אחרי שלברון יעזוב. נדמה שהאירועים הללו תופסים את לברון לא מוכן. גם הייזנברג היה בהלם כשג'סי כביכול בגד בו.

השליטה הזו היא המאפיין הבולט לאורך כל הקריירה של לברון. הוא תמיד רוצה שהשליטה תהיה אצלו. הוא תמיד רוצה שהפרנצ'ייז שלו יעשה כל מה שצריך כדי לבנות סביבו קבוצה לאליפות. בקליבלנד הנוכחית הצמא הזה לשליטה הביא לתוצאות גרוטסקיות כמו טרייד על חצי קבוצה באמצע העונה (תזכורת: אף פעם אף קבוצה לא התקרבה לאליפות אחרי שעשתה כל כך הרבה שינויים במהלך העונה), עם זאת, קשה להאמין שזה שינה במשהו את הרצון של לברון בשליטה. קשה לי לראות את לברון לוקח צעד אחורה ומאפשר לפרנצ'ייז שלו, לא משנה איזה פרנצ'ייז זה יהיה, להתנהל בשפיות ובלי קרקס תקשורתי מסביב.

אז מי יהיה הפרנצ'ייז הזה? איזו קבוצה תהיה ברת מזל להנחית אצלה את השחקן הכי גדול בצד הזה של המילניום? איזו קבוצה מסוגלת לתחזק את הכוכב הכי High Maintenance בהיסטוריה? האם זה כדאי, בהתחשב בכך שהווריורס הם עדיין הווריורס?

 

לוס אנג'לס לייקרס

כמו נתניהו והחרדים, לברון והלייקרס נראים כמו שותפים טבעיים. הלייקרס רוצים לעשות ספלאש גדול ולשבור בצורת של 5 שנים ללא פלייאוף. ללברון יש עסקים ובתים ב-LA. ללייקרס יש מרחבים כפריים שלמים מתחת לתקרת השכר. בעבר כבר דווח שלברון לא יתפשר על פחות מחוזה מקסימום. ללייקרס לא תהיה בעיה להיכנע לגחמות של לברון ולהביא כוכבים נוספים לידו, גם אם זה יהיה על חשבון אחד הכוכבים הצעירים שלהם, ואם גם פול ג'ורג' יגיע ללייקרס, מדובר בהחלטה אפילו די הגיונית מבחינת לברון.

אבל גם אם הלייקרס יפגעו בפרי אייגנ'סי ויתאימו את הטיימליינס שלהם ללברון, האם חמישייה של לונזו בול, פול ג'ורג', לברון, ברנדון אינגרם וקייל קוזמה או שחקן בכיר אחר שווה אליפות בעולם בו גולדן סטייט ויוסטון קיימות? כנראה שלא.

 

פילדלפיה 76

זו האופציה העסיסית ביותר. גם הסיקסרס יכולים להכיל את דרישות המקסימום של לברון תחת תקרת השכר שלהם ויש להם שני כוכבים צעירים יותר בשלים מאלו של הלייקרס בדמות ג'ואל אמביד ובן סימונס. תוסיפו לזה את הפוטנציאל של מרקל פולץ אחרי קצת טיפול פסיכולוגי, מעט דריו סאריץ' וטיפה רוברט קובינגטון ויש פה תקרה מפחידה. האם לסלטיקס, גם עם גורדון הייוורד, יש תשובה לקבוצה כזו?

עם זאת, השילוב בין לברון לפילי הוא לא כל כך סימטרי כמו במקרה של הלייקרס. יש חפיפה גדולה מאוד בכישורים שלו ושל בן סימונס, מה שיפחית את התפוקה של סימונס דרמטית, משום שבלי הכדור הוא פשוט לא איום בהתקפה. מעבר לכך, מעבר של לברון לפילדלפיה משנה את כל הנרטיב סביב הקבוצה הזו. מווייבים טובים ודיבורים על תהליך הסיקסרס יהפכו להיות הטים-טו-ביט עם כל המשמעויות הנלוות מכך. התקשורת תדווח על כל מרק תועה, ההתפתחות הטבעית של הקבוצה החביבה הזו תוזנח לטובת אספירציות האליפות של לברון ומשהו בקסם של "התהליך" ילך לאיבוד. זה מרגיש קצת כמו ניסיון לחמם קונטנדרית במיקרו במקום לתת לה להתבשל כמו שצריך. האם זה שווה את זה בשביל הסיכוי לקחת אליפות עם לברון? האם יש בכלל סיכוי לקחת אליפות עם לברון וסימונס באותה קבוצה? כנראה שלא.

 

יוסטון רוקטס

מתמטית זה לא יהיה פשוט, וזה יכריח את הבעלים החדש של הרוקטס לשלם הרבה מאוד מס מותרות (בטח אם הרוקטס יחתימו מחדש את קלינט קאפלה, טרבור אריזה וכריס פול במחירי שוק), אבל זה זמן טוב להיזכר שמתמטיקה זה הצד החזק של דריל מורי ושהבעלים החדש של הרוקטס שילם 2.2 מיליארד דולר עבור הקבוצה. מה זה כבר כמה מיליונים במס מותרות?

האם זה היעד הבא? האם בעיית הכפילות התיאורטית עם סימונס בפילדלפיה לא תחזור על עצמה גם ביוסטון עם ג'יימס הארדן וכריס פול? האם לא יווצרו בעיות אגו בין לברון להארדן, שככל הנראה יהיה ה-MVP המכהן בעונה הבאה?

אלו בעיות קטנות. לברון והארדן ופול באותה קבוצה זה חזון אחרית הימים של התחרותיות בליגה ברמה שצריך להקים סניף של הרשות להגבלים עסקיים בסקוקס, ניו ג'רזי. הבעיה הכי גדולה מבחינת לברון היא שמעבר שכזה, מעבר לאנטגוניזם הברור שהוא ייצר בקרב קהילת הכדורסל, ידליק את מדורת המוטיבציה של גולדן סטייט, שנראית כאילו היא זקוקה לזרדים חדשים. האם הרוקטס עם לברון יכולים לנצח את הווריורס בכח מלא ובמוטיבציית שיא? כנראה שלא.

הרבה מאוד דברים יכולים להשתנות מעכשיו ועד יולי, אבל כרגע, אלו שלושת האופציות הרלוונטיות מחוץ לקליבלנד. קשה לראות קבוצה אחרת שיש לה את כח המשיכה הדרוש כדי להביא את לברון ואת המקום מתחת לתקרת השכר (או את הגמישות המחשבתית לייצר אותו), וזו בעיה עבור לברון.

אין פה שום אופציה שמשנה את הנרטיב של הקריירה שלו. אין פה שום אופציה שמציעה משהו חדש ומרענן. עוד קבוצת כוכבים, עוד סיקור תקשורתי מוגזם, עוד לחץ על ההנהלה לייצר מהלכי Win-Now. אלא אם לברון יהיה מוכן לוותר על השליטה שהוא כל כך חושק בה לאורך כל הקריירה שלו, קשה לראות מה מעבר ללייקרס/פילי/יוסטון משנה במפת ה-NBA. הקבוצה של לברון עדיין תהיה קבוצה טובה מאוד, אבל היא כנראה לא תהיה טובה מהווריורס.

וזה מה שהופך את השלב הבא בקריירה שלו לבעייתי יותר. אם לברון יעזוב את קליבלנד ויפגוש את אותו שלב, בו הצעד הראשון שלו איטי יותר ובו האתלטיות שלו מתנדפת לה לאיטה, הוא יהפוך להיות פיל לבן בקבוצה שלא חייבת לו כלום. האם אתם רואים את דריל מורי נותן ללברון חוזה גדול בגיל 35-36 אם הוא כבר יהיה שחקן שברור שלא מסוגל להוביל קבוצה לאליפות? האם אתם רואים את פילי מפקירה את העתיד שלה בשביל להתאים את עצמה לחלון של שחקן בן 35 שלא בטוח יכול לסחוב אותה לתואר?

איך הנרטיב של הקריירה של לברון יראה אז? האם הוא ימשיך לשבור שיאים סטטיסטיים, פשוט כל פעם בגופייה אחרת? האם סוף הקריירה שלו יראה כמו זה של שאקיל אוניל, שניסה לגרד אליפות חמישית עם פיניקס, ואז עם קליבלנד, ואז עם בוסטון? האם לא יהיה משהו פתטי בכך?

לברון הוא המלך של ה-NBA כבר 15 שנה. אין עוררין על כך. אבל אם הוא יעזוב הקיץ את קליבלנד, הוא עלול למצוא את עצמו כמלך ללא ממלכה. לאף קבוצה בליגה חוץ מקליבלנד אין שום סיבה לתת ללברון לתפוס 30% מהתקרה שלה כאשר הוא כבר לא יהיה השחקן הטוב בעולם ורק יפגע בסיכויים שלה לבנות קבוצה לאליפות, בדיוק כמו שלאף קבוצה לא הייתה סיבה לתת לקובי ברייאנט 48 מיליון דולר בשנתיים האחרונות שלו. קשה לנו לדמיין את זה עכשיו אבל לברון לא יהיה השחקן הכי טוב בליגה לנצח. קווין דוראנט כבר עכשיו מאיים על התואר הזה, יאניס אנטטוקונמפו נמצא מרחק של אחוזים בודדים מהשלוש ועוד קצת בגרות מלאתגר אותו גם כן וזה עוד מבלי להזכיר את סטף קרי, ג'יימס הארדן, אנתוני דייוויס וראסל ווסטברוק.

ללברון יש בחירה בקיץ בין להפוך לסופרסטאר נודד עם סכנה אמיתית למורשת שלו במקרה והוא לא זוכה בעוד תואר או להישאר בקליבלנד ולמסמר את מעמדו כאגדה הכי גדולה בתולדות הפרנצ'ייז הזה (ואולי אוהיו כולה), מה שיאפשר לו לפרוש קצת יותר בחן. לא בטוח שהוא יצליח להציל את עצמו ברגע האחרון כמו שהייזנברג הצליח. זה האתגר בלנסות להיות שחקן שמגדיר תקופה בתקופה בה יש קבוצה שמגדירה אותה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על מלך ללא ממלכה

  1. אלדד הגיב:

    וואו, ניתוח נהדר.

  2. יואל הגיב:

    כתבה מעניינת. תודה.
    אחד הדברים שלא מדגישים אותם מספיק לדעתי היא שלברון והגדולה שלו בעצם יצרו את גולדן סטייט. היה צריך משהו כל כך מושלם בשביל להתמודד איתו. וזה בעוד כמה שנים יירשם גם כל שמו במבט לאחור.
    ויש מצב שיש לו עוד כמה שנים טובות בתור השחקן הכי טוב בעולם.

  3. יוני הגיב:

    עצם זה שאתה מעלה הצעות למעבר של לברון, עצם זה שהוא ביצע את המעברים האלו כדי לזכות בטבעות זה העניין, מייקל וקובי (כן… קובי) היו ווינרים ברמה שלברון לא יהיה מעולם, הם לקחו קבוצות לאליפויות עם כוח רצון וכישרון בלי להרכיב כוכבי על ביחד, אתם שוכחים שמלך המזרח הפסיד גמר אחרי גמר, מלך הסטטיסטיקה ימשיך לשחק הכי הרבה בהיסטוריה ולשבור שיאים, אבל מבחינת כישרון נטו למשחק הכדורסל הוא לא מגרד עשיריה ראשונה, תחשבו על זה, מה מיוחד בו? האתלטיות…וזהו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s