הפלייאוף מקבל צורה – חלק 1

הדלקת בשן בינה כבר כמעט מאחוריי וכמעט בכל סדרות הפלייאוף כבר שוחקו 2 משחקים. החיים שלי יפים.

אחרי 2 משחקים הסדרה כבר מקבלת איזושהי צורה. עדיין לא היו התאמות נגד ההתאמות אבל זה בהחלט השלב בו אפשר לזהות מיס-מצ'ים ובעיות שגורמות לקבוצה איקס לנצח ולקבוצה וואי להפסיד. מעבר לכך, יש משהו מרתק בפלייאוף הזה משום שיש בו הרבה שחקנים צעירים חדשים שעדיין לא ראינו במעמד הזה (בן סימונס, דונובן מיטשל, ג'ייסון טייטום, ויקטור אולדיפו, גם אנתוני דייוויס במידה מסוימת) ויש הרבה קבוצות חדשות שלא ראינו אף פעם בפלייאוף ולמעשה אנחנו לומדים אותן על הדרך (אוקלהומה סיטי, קליבלנד, פילדלפיה). יש תחושה בתולית כמעט בכל משחק משום שקשה לדעת למה לצפות וזה הופך כל משחק לחוויה.

עכשיו אני משחרר את החלק הראשון על הסדרות שכבר שוחקו בהן שני משחקים. מחר או מחרתיים, אחרי שבשלושת הסדרות הנוספות (אוקלהומה סיטי-יוטה, יוסטון-מינסוטה, קליבלנד-אינדיאנה) ישוחק גיים 2, אני אשחרר את החלק הבא.

תבלו:)

 

סלטיקס – באקס

כשכתבתי את הכותרת האצבע שלי קפצה על המקלדת ויצא לי סלטיקס – סאקס. כמעט התפתתי להשאיר את זה ככה. הבאקס נראים כמו קבוצה שבטעות הגיעה לפלייאוף ובוסטון פשוט כותשת את הוויסקונסינים כמעט בכל קטגוריה שעוזרת להשיג נצחונות. הבאקס איבדו 35 כדורים ב-2 המשחקים הראשונים, הסלטיקס רק 22. הסלטיקס הורידו 20 ריב' התקפה, הבאקס רק 12. בסך הכל, הסלטיקס זרקו 24 פעמים יותר לסל מאשר הבאקס בשני המשחקים הראשונים (רק בין פילי למיאמי יש פער גדול יותר של כמות הזריקות בין היריבות, והבאקס לא קרובים להגיע לקו כמו שההיט מגיעים אליו), וכך, למרות שהבאקס קולעים באחוזים הטובים ביותר בינתיים בפלייאוף (53.8%) בעוד הסלטיקס קולעים בסך הכל 47.3% מהשדה, זה נראה שהבאקס נמצאים בדרך הבלתי נמנעת חזרה הביתה.

זה נראה ככה כי יש פה תחושה של מפגש בין קבוצה חכמה לקבוצה מטומטמת. הסלטיקס, מן הסתם, עושים את החלק שלהם בעסקה. הם מצופפים את הצבע מול יאניס ומבצעים את התרגילים שלהם בהתקפה ביעילות מכנית, עם התעלות מתוזמנת של ג'יילן בראון, שעושה קפיצת מדרגה בינתיים בפלייאוף. מנגד, לבאקס יש רק 3 שחקנים שהגיעו לסדרה הזו (יאניס, מידלטון ומלקולם ברוגדון) ועם כמה שיאניס גדול, אי אפשר לנצח את הסלטיקס, גם אם הם בלי קיירי, כשאתה מקבל אפס תפוקה משחקני 4-11 שלך ומינוס תפוקה מהמאמן שלך.

ג'ו פרונטי המשיך עם ההרכב עם הסנטר הטבעי כאשר ג'ון הנסון שיחק 37 דקות במשחק השני וטיילר זלר קיבל עוד 6 דקות. לא נראה שיש הצדקה להרכב הזה. בהתקפה הנוכחות של הנסון מאפשרת לסלטיקס לצופץ עוד יותר את הצבע ולהקשות את החיים על יאניס. בהגנה בראד סטיבנס מאלץ את הנסון לקבל החלטות ופעם אחר פעם הוא כושל. במצב של 62-68, אחרי שהייתה תחושה שמילווקי נכנסה לאיזשהו מומנטום ודרו בלדסו (סליחה, הייתי חייב) קלע שלשה סוף סוף, הנסון משום מה יצא לבליץ רפוי על רוז'יר כשהוא לא סיכן את הסל ואפשר לארון ביינס את שתי הנקודות הכי קלות בקריירה שלו.

הפרדוקס הוא שלמרות שפרונטי נשאר נאמן לסנטר שלו, הוא לא נשאר נאמן כמעט לאף שחקן אחר וניסה למצוא הרכב יציב דרך כל שחקן ברוסטר. כבר בחצי הראשון הוא שיתף 11 שחקנים, מאורע די חריג בפלייאוף, ונראה שאף אחד חוץ מיאניס, מידלטון והנשיא ברוגדון לא מרגיש בנח כרגע ברוטציה שלו.

הבעיה הכי גדולה היא כמובן בלדסו. עזבו את זה שהוא כביכול לא מכיר את הבחור שמשפיל אותו כבר שני משחקים רצוף, בלדסו קולע ב-36% מסריחים מהשדה, הוא לא מגיע לקו ובהגנה הוא אבוד מול המהירות של רוז'יר. הקליעה שהייתה אמורה להיות סל הניצחון במשחק הראשון הייתה רק דוגמית. כמעט בכל פוזשן בלדסו הולך לאיבוד מול רוז'יר, ואפשר לראות שזה כבר מתחיל להפריע לו. הנה דוגמא לאובר-אגרסיביות של בלדסו שעלתה לו בעבירה מיותרת בסוף שעון הזריקות.

בלדסו נתפס בשנים האחרונות כשחקן איכותי שכלוא בסיטואציה רעה בפיניקס, והמעבר למילווקי היה אמור לתת לו את הבמה להפוך לכוכב אמיתי ולקבל את החשיפה שהוא לא קיבל במשך שנים כששיחק מאחורי כריס פול בקליפרס והוחבא בעקבות שאיפות הלוטרי של הסאנס. אבל יכול להיות שכמה שנים בקבוצת לוטרי מבולגנת יכולות לייצר לך הרגלים רעים שקשה מאוד להשתחרר מהם. עד כה, בלדסו הוא המפסיד הגדול של הפלייאוף הזה. בעצם, אולי ג'בארי פארקר הוא הזוכה בתואר המפוקפק הזה. איזה באסה עם הבאקס האלה.

אבל בלדסו הוא רק הסימפטום של הבעיה הגדולה יותר. מילווקי פשוט לא הבינה שהיא הגיעה לפלייאוף. עם מאמץ כמו שאפשר לראות בסרטון למטה, הבאקס לא ישרדו אותנו עד סוף השבוע הבא. מהלכים כאלו פשוט לא יכולים לקרות בפוסט-סיזון.

במצב הזה, בפיגור 0-2 ועם בעיות בנייה של הרוסטר שהוא כבר לא יפתור בעונה הזו, מה פרונטי יכול לעשות? האם יש פה אופציה לסוויפ?

לפני שנה וחצי מייק מלון היה בבעיה בדנבר. הוא ניסה ללכת על הרכב עם יוסוף נורקיץ' וניקולה יוקיץ' ביחד. זה לא עבד. שני הסנטרים עבי הבשר מהבלקן דרכו אחד לשני על האצבעות והנאגטס סבלו מכך. יוקיץ' בא אל מלון וביקש לרדת לספסל, אבל מלון החליט ללכת עם יוקיץ'. "אם אני נופל, לפחות שזה יהיה עם ההרכב הכי טוב שלי" הוא אמר. פרונטי צריך לאמץ את הגישה הזו. הוא לא משחק עם ההרכב הכי טוב שלו, והוא בכל מקרה מפסיד. אם אתה כבר מפסיד, לפחות תנסה את ההרכב הכי טוב שלך, עם יאניס בסנטר לצד מידלטון, בלדסו, ברוגדון ועוד שולייה (טוני סנל הוא אופציה, בהנחה שבמשחקי הבית הוא יקלע באחוזים טובים יותר).

 

פורטלנד – ניו אורלינס

לסדרות פלייאוף יש דינמיקה מיוחדת. בדרך כלל קבוצה א' מציגה איזושהי בעיה וקבוצה ב' מגיבה וצריכה לייצר פתרון. ברגע שקבוצה ב' מייצרת פתרון חובת ההוכחה חוזרת לקבוצה א'. כך זה חוזר שוב ושוב עד שנגמרים הפתרונות. הדוגמא הקלאסית לדינמיקה הזו היא גמר 2015, הראשון, בין קליבלנד לגולדן סטייט. הקאבס מצאו את עצמם בבעיה כאשר קיירי נפצע במשחק הראשון והם הציבו בפני הווריורס בעיה עם המשחק האיטי שלהם בניהולו של לברון והאשכים הגדולים של מת'יו דלבדובה. הווריורס היו צריכים להגיב וסטיב קר עשה זאת עם ההוצאה של אנדרו בוגוט מהחמישייה וייסוד הרכב המוות ששינה את חיינו.

כשראיתי את זאק קולינס שומר על ג'רו הולידיי באחד הפוזשנים המכריעים בגיים 2, זה היה ברור שהבלייזרס הם קבוצה ב' בתסריט הזה, ושעדיין הם לא מצאו את התגובה שלהם.

פורטלנד היא המגיבה בסדרה הזו, אין ספק בכך. למרות שקצב המשחק בסדרה הזו איטי יותר מהקצב שהפליקנס שיחקו בו בעונה הרגילה הם מגיעים כמעט לאותה כמות זריקות (85.0 לעומת 88.3) ולא פחות חשוב, הם מגיעים ליותר זריקות ב-Restricted Area (29.5 זר' בעונה הרגילה, 32.0 זר' בשני המשחקים הראשונים בסדרה, עלייה של כמעט 5 אחוזים מתוך סך הזריקות שלהם ביחס לעונה הרגילה).

הסדרה הזו, בניגוד לסלטיקס-באקס, היא הוכחה לאקסיומה שאומרת שבסדרה מנצחת הקבוצה שיש לה את השחקן הטוב ביותר. אנתוני דייוויס עושה בינתיים מה שהוא רוצה על הפרקט והנוכחות שלו בהגנה מקשה על צמד הגארדים של הבלייזרס ונכנסה לראש של שאר שחקני הקבוצה. תראו פה איך נורקיץ' מוותר על זריקה בצבע ומאבד את הכדור. דייוויס לא מקבל פה חסימה ולא נרשם לו שום נתון סטטיסטי, אבל הוא לחלוטין מנע פה סל רק בזכות כח ההרתעה שלו.

ובכלל לא דיברתי על הדברים הפסיכיים שהוא עושה בהתקפה, כמו הדאנק פה למטה, או על הולידיי, שראוי לכל המחמאות האפשריות , או על פלייאוף רונדו.

גם בפלייאוף הקודם רונדו הוביל את הקבוצה שלו ל-2 נצחונות חוץ בפתיחת הסדרה, אלא שאז הוא נפצע ובראד סטיבנס עשה שינויים שניצחו לסלטיקס את הסדרה. הפעם רונדו בריא ולא נראה שטרי סטוטס יודע מה השינויים שהוא צריך לעשות כדי לשנות את הסטטוס קוו בסדרה הזו. מו הארקלס חזר במשחק 2 ונראה לא רע ויכול להיות שהוא יפתור חלק מהבעיות ההגנתיות של הבלייזרס, אבל האקסיומה האמיתית שהסדרה הזו מוכיחה היא שסדרות פלייאוף מוכרעות על מצ'-אפים והסדרה הזו היא פשוט לא מצ'-אפ טוב לבלייזרס. אין להם שום פתרון לדייוויס וכל עוד הקו האחורי שלהם ממשיך לגמגם, הם לא יצליחו לנצח 4 מתוך 5. איזה טירוף זה יהיה אם הפליקנס יצליחו לעלות לחצי הגמר האזורי אחרי שאיבדו את קאזינס.

 

גולדן סטייט – סן אנטוניו

מה שעצוב בסדרה הזו הוא שהספרס לכאורה עושים הכל נכון. הם לא מאבדים את הכדור, הם מנסים לעצור את המתפרצות של הווריורס (27 נק' במתפרצות בסך הכל בשני המשחקים הראשונים) והם מונעים מהווריורס להגיע לצבע (רק 17 זריקות בממוצע לווריורס מה-Restricted Area לעומת 24.9 זר' מאותו אזור בעונה הרגילה), אבל זה לא מספיק. מול הווריורס צריך גם לקלוע לסל בצד השני ולהגן על קשת השלוש, ואת זה הספרס פשוט לא יכולים לעשות מול הווריורס. האסטרטגיה שלהם אמנם נכונה,  אבל אין להם את החיילים כדי ליישם אותה. זה כמו שבובי אקסלרוד יחשוב על הפוזיציה הכי בת זונה שאי פעם הומצאה, אבל אז יקרוס לו הבלומברג והוא לא יוכל לבצע אותה.

הספרס זורקים אפילו פחות מהווריורס מהצבע (16 זר' בלבד) משום שאין להם אף שחקן מתחת לגיל 60 שיכול לחדור לטבעת באפקטיביות, הם לא מצליחים לפגוע בווריורס בריבאונד התקפה (כחלק מהאסטרטגיה שלהם למנוע מהם נקודות במתפרצת) ואם הם צריכים לסמוך על הפוסט-אפים של למרקוס אולדריג' כדי לשנורר ניצחון, מצבם בכי רע. אמנם אולדריג' נתן עונה מצוינת והוא לבטח יבחר לאחת מחמישיות העונה בליגה, אבל הפוסט אפים שלו בעונה הרגילה היו שווים 0.99 נק' פר פוזשן, ועכשיו שומרים עליו דריימונד גרין וג'אוול מגי המפתיע, ואין מסביבו כמעט אף קלעי. אם זה הגו-טו-מוב שלך, גרג פופוביץ', אתה בניינטיז. זה פשוט קל מדי עבור הווריורס.

הסדרה הזו הגיעה בהזמנה עבור סטיב קר. הווריורס באמת דשדשו אל קו הסיום של העונה הרגילה אבל הספרס הם יריבה מושלמת עבורם בסיבוב הראשון כדי לקבל את המוג'ו שלהם בחזרה. ההתקפה שלהם חלשה מדי, כך שההגנה של הווריורס יכולה לכייל את עצמה בזמן אמת מבלי להקריב הפסדים ובהתקפה אין אף קבוצה שבאמת מסוגלת לעצור את הווריורס לאורך זמן, בטח כשהם קולעים ב-47% מהשלוש. וסטף קרי עושה קולות של חזרה. אולי הפליקנס לא צריכים כל כך לשמוח לגבי זה שהם בדרך הנכונה לחצי הגמר.

 

טורונטו – וושינגטון

ועכשיו לפינתנו – מצא את ההבדלים

הסרטון הראשון הוא מהסדרה מול מילווקי בעונה שעברה. אפשר לראות איך הראפטורס קפאו כמו צבי מול האורות הגבוהים (באנגלית זה נשמע כל כך הרבה יותר טוב) בכל פעם שמילווקי תקפו את הפיק-אנד-רול שלהם והכריחו את הכדור לצאת מהידיים של לאורי ודרוזן, כך שזה נגמר באיבוד או באיבוד של המומנטום של ההתקפה. חייבים לסייג ולהגיד שעוד באותה סדרה דוויין קייסי עשה את ההתאמות כשהפך את הגבוהים שלו למוסרים ולסוג של דריימונד גרין לעניים, אבל זה הרגיש כמו משהו שהוא היה מוכרח לעשות כשהוא עם הגב לקיר ולא כמו משהו טבעי.

העונה הראפטורס שינו את הסגנון שלהם. כל העונה הם שיחקו בסגנון שיתופי שכלל הרבה יותר מסירות ופחות דומיננטיות מצדם של לאורי ודרוזן בכל הקשור לניהול המשחק. המהלך השני הוא מהמשחק השני מול הוויזארדס, ואפשר לראות איך הראפטורס כבר עושים אותו על אוטומט. ברגע שמגיע הלחץ על לאורי הוא כבר יודע שהוא ימסור לאיבקה וברגע שאיבקה רואה את הכדור בדרך אליו ואת ביל בדרך ללחוץ אותו, הוא יודע שדלון רייט מחכה בפינה לשלשה. זה סימפטום של קבוצה טובה, שחושבת כמה צעדים קדימה ויודעת להזיז את הכלים בלוח השח מט לאן שצריך.

זה עוזר גם שהוויזארדס בכלל לא תוקפים את ריבאונד ההתקפה (12.2% מהריבאונדים הפנויים, ירידה דרמטית מה-23.5% שלהם בעונה הרגילה), בין היתר כתוצאה מהמעבר שלהם להרכבים נמוכים בלי מרצין גורטאט (ששיחק רק 12 דקות בגיים 2) או יאן מהימני. בשביל לחזור מפיגור 0-2 בלי איזושהי תרומה מריבאונד ההתקפה (בסך הכל 17 נק' מהזדמנות שנייה בשני המשחקים הראשונים) הוויזארדס יצטרכו את ג'ון וול ובראדלי ביל בשיאם ביחד עם התעלות של עוד 1-2 שחקני משנה. כלומר, הם צריכים שהסמול-בול שלהם יעבוד. עד עכשיו קיבלנו את ג'ון וול ביכולת סבירה פלוס (הוא אמנם קולע 26 נק' ומוסר 12 אס' בממוצע בינתיים בסדרה, אבל הוא עושה את זה ב-40% מהשדה ועם 4.5 איבודים למשחק), את ביל ביכולת חלשה (14.0 נק' ב-39% מהשדה ו-27% מהשלוש) ושקט יחסי בגזרת הרול-פליירס כשאוטו פורטר בולט בהיעדרו.

רק 19 קבוצות בהיסטוריה חזרו מפיגור 0-2, הוויזארדס לא נותנים תחושה שהם הולכים להיות אחת מהקבוצות הללו. זה חבל, כי היה איזשהו רגע העונה שהוויזארדס מצאו את עצמם כאשר וול היה פצוע וביל נראה כמו האלפא-דוג, אבל הקבוצה הזו נראית במשבר זהות חמור. לפעמים ציוץ אחד שווה אלף תווים.

 

פילדלפיה – מיאמי

הסדרה הזו מרגישה כמו הדילמה הנצחית של הנערה שצריכה לבחור בין שני בחורים. הראשון הוא הבחור המתוקתק והמסודר עם הציונים המעולים שיודע בדיוק איך החיים שלו יראו עוד 10 שנים. השני הוא הבחור החתיך עם הקעקועים שעושה מה בראש שלו ולא יודע איפה הוא יהיה ישן בלילה.

הדיסוננס הזה מורגש היטב כל פעם שמיאמי מבצעת בשלמות את התרגיל ההתקפי כדי להגיע לזריקה, ואז בן סימונס לוקח ריבאונד, יוצא להתקפה של שלושה כדרורים ומוצא את מרקו בלינלי לשלשה תוך כדי נפילה הצידה עם פליק פלאק לאחור שמעיפה את הוולס פארגו לשמיים. יש סכנה מחשמלת בסגנון המשחק של הסיקסרס. זה סגנון שמחפש הום-ראן ולא בסיסים, ובטווח הארוך, בסיסים זה לא אסטרטגיה רעה. מנגד, מיאמי מגיעה לקו העונשין בקצב מסחרר (30.5 זר' בממוצע, הכי הרבה מבין כל קבוצות הפלייאוף עד כה), מדייקת משלוש (41.2%) ומתסכלת לפרקים את בן סימונס עם הגנה שונה ממה שהוא התרגל אליה כל העונה. במקום לתת לו את הספייס הרגיל שכל ההגנות נותנות לו כי אין לו קליעה, מיאמי בירכה אותו כבר בקו מחצית המגרש והכריחה אותו לנצח בכדרור את המגנים שלה. באחד המקרים ג'סטיס ווינסלו התחיל לשמור עליו כבר בחצי של פילי. זה נגמר בעבירת תוקף של סימונס. בסיסים.

זה היה הזרז לרבע המושלם של מיאמי שבו היא ניצחה 13-34. הנטייה ברגע הזה היא לומר שההיט מצאו פתרון לסימונס ושעכשיו הכדור אצל ברט בראון והסיקסרס שצריכים להתאים את עצמם מחדש, אבל כנראה שהאמת היא פחות דיכוטומית. ההיט הפסידו את שני הרבעים הבאים ואלמלא כמה קסמים של דוויין ווייד ברבע האחרון יכול מאוד להיות שהם גם היו מפסידים את המשחק כולו.

יש אמנם אגדות על כמה השחקנים של ההיט בכושר, אבל גם הם כנראה לא יכולים להתמיד עם ההגנה על סימונס לאורך כל המשחק. ג'יימס ג'ונסון, ששמר על סימונס מרבית המשחק (58% מהזמן), שמר עליו בצורה מסורתית ברבע האחרון ונתן לו את השטח שלו. אלו היו הדקות שהסיקסרס כמעט עשו את הקאמבק שלהם. מעבר לכך, הסיקסרס ממשיכים לכתוש אותם בריבאונד התקפה (הכי הרבה נק' מהזדמנות שנייה עד כה בפלייאוף), וזה עוד לפני שאמביד חוזר. אני באמת לא יודע אם להאמין לרבע השני של ההיט, בטח כשהוא מגיע לא מעט בזכות התעלות של ווייד, שאני לא בטוח שהיא ברת שכפול.

החזרה של אמביד משנה את כל הגיאומטריה של הסדרה הזו ותכריח את שני המאמנים לעשות שינויים בסגנון המשחק שלהם וברוטציות שלהם. כנראה שנראה יותר את חסן ווייטסייד ובאם אדביו מהצד של אריק ספולסטרה ונראה סגנון יותר מסורס של בן סימונס שמשחיל כדורים לפוסט עבור אמביד והנזק הכולל שהוא מייצר משם. החזרה של אמביד, ביחד עם הבלבול שיצר הרבע השני של ההיט בגיים 2, גורמים לכך שהסדרה הזו עדיין לא קיבלה צורה כמו שהאחרות קיבלו. אני מאמין שאחרי משחק 3 נהיה יותר חכמים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s