The Great MJ vs. Lebron Debate

עד עכשיו בקריירת הכתיבה שלי ניסיתי להתעלם מהדיון שחולש על עולם האינטרנט שלנו בשנה האחרונה – האם לברון ג'יימס עבר את מייקל ג'ורדן?

התעלמתי משום שהדיון הזה הוא טחינת מים שנעשית בצורה מקצועית ומבדרת הרבה יותר על ידי אנשים אחרים. הסטפן איי סמית'ים של העולם יודעים למצוא זוויות הרבה יותר מעניינות ממני על הדיון הזה ואין שום ערך מוסף בעוד 1000 מילים של איזה כתב חובב מישראל על הנושא המדליק והמקליק הזה.

אבל הייתה עוד סיבה שהתעלמתי. התעלמתי משום שלא האמנתי באמת שיש פה דיון. לאורך כל הדרך האמנתי שג'ורדן הוא העז. הוא פסגת האוורסט. הוא השחקן הכי גדול בהיסטוריה של המשחק. ולא משנה מה לברון עשה, עושה או יעשה, זה לא ישתנה.

יכול להיות שעצם העובדה שג'ורדן היה חלק מהילדות שלי, שהוא זה שהצית בי את האהבה ל-NBA, היא שגרמה לי לקהות חושים ולדעה קדומה. יכול להיות. מצד שני, יכול להיות שהעובדה שאנחנו חווים את לברון עכשיו, בזמן אמת, יוצרת אצלנו אפלית זמן, Recency Bias, לטובת לברון. יכול להיות.

אבל הדרך בה לברון ג'יימס משחק בשנים האחרונות, ובמיוחד בשנה האחרונה, גרמה גם לי להפסיק את ההתעלמות. דוק ריברס תיאר את זה בצורה הטובה ביותר כאשר בראיון העונה לפני משחק מול הקאבס אמר את המילים הבאות. "לקווין מקהייל היה משפט שהוא תמיד היה אומר 'אם היה לי את הידע שיש לי עכשיו ואת הגוף שהיה לי בגיל 22, הייתי השחקן הכי טוב בכל הזמנים'. ללברון יש את הידע המצטבר הזה והוא עדיין אחד מ-2-3 האתלטים הגדולים בליגה. הוא מחזיק את המקל משני הצדדים. הוא יכול לנצח אותך עם המח שלו, והוא יכול לנצח אותך עם הכח שלו".

ריברס צודק. לברון העלה רמה בשנים האחרונות ונראה שהוא הגיע לאיזושה רמת הכרה עליונה שאף אחד אחר על הפרקט לא מתקרב אליה. הוא בודהיסט של כדורסל. הוא הולך כנראה לסיים את הקריירה שלו בטופ 3 בנקודות, טופ 10 באסיסטים, טופ 15בחטיפות וטופ 50 בריבאונדים והמהלך הכי מזוהה עימו הוא בכלל חסימה. יש פה כבר הצטברות של ראיות שמכריחות אותנו ללכלך את הידיים ולהיכנס לדיון הזה. וכך, הנה אני מוצא את עצמי נגרר אל שדה הקרב, בין החיילים הצעירים של צבא לברון לבין הוטרנים המנוסים בצבא מייקל, מנסה להכריע את המלחמה לאיזשהו צד, למרות שאני יודע שהמלחמה לא תיגמר לעולם.

 

הבעיה עם הדיון הזה היא שיש לו כמה פגמים לוגיים קשים.

הראשון הוא בעצם השאלה שלו. מה זאת אומרת עבר את מייקל ג'ורדן? בכמות אליפויות? בנקודות? ברגעים מונומנטליים בפלייאוף? במדד יעילות (PER)? בסלי קלאץ'? בתארי MVP? בכמות הופעות בגמר? במאזן פלייאוף?

יש המון דרכים למדוד הישגיות ועולם הספורט מעולם לא התקבע על מדד אחד שיתן את התשובה המוחצת, בין היתר כדי לתדלק עוד ועוד דיונים מהסוג הזה (זו הסיבה שאין הגדרה מדויקת למה הוא MVP, כך כל אחד יכול להפעיל את הלוגיקה שמתאימה לו). כל עוד אין לנו מדד כזה, הדיון בעצם לא יגמר. תמיד יהיה עוד חכמולוג שיביא נתון כלשהו שיגיד ששחקן איקס טוב יותר משחקן וואי כי זד בריבוע. זה מבוך שאי אפשר לצאת ממנו. אבל אנחנו גם לא רוצים, כי כל כך כיף בתוך המבוך האינסופי הזה.

הבעיה השנייה בדיון הזה היא שאי אפשר להשוות בין לברון ג'יימס למייקל ג'ורדן. זה כמו להשוות תפוחים למרציפן. יש כל כך הרבה דברים שונים בקריירה של ג'ורדן לעומת הקריירה של לברון שאי אפשר באמת לנטרל אותם ולכן אי אפשר באמת להשוות ולנתח בצורה אמיתית את ההבדלים ביניהם.

השוני בקריירה של השניים מתחיל ברמת הציפיות. לברון הגיע לליגה על תקן "הנבחר", מעין ישו של עולם הכדורסל. בגיל 16 הוא כבר כיכב בשער של ספורטס אילוסטרייטד והמשחקים שלו בתיכון שודרו מחוף לחוף. הוא נבחר ראשון בדראפט בגיל 18 ולכל אורך חייו הבוגרים הוא חי מול מאות מצלמות שמלוות אותו. אי אפשר להשוות את רמת החשיפה של לברון, בטח בעידן הרשתות החברתיות, לזו שג'ורדן התמודד איתה. מה גם שג'ורדן נהנה מציפיות נמוכות יותר. עצם העובדה שג'ורדן נבחר רק במקום השלישי בדראפט 1984 אפשרה לו לפתח איזשהו קוף על הגב, מוטיבציה להוכיח לכל אלו שלא האמינו בו וליצור משהו מיוחד משל עצמו.

לברון, לעומת זאת, לוהק למלא תפקיד ספציפי. הוא היה יורש העצר של הליגה והבחירה הראשונה של הדראפט, וזה מגיע עם רף ציפיות עצום. יש בזה משהו מגביל מאוד בצורת המחשבה. לברון היה צריך תמיד לרדוף אחרי אידיאל מסוים בעוד ג'ורדן היה חופשי ליצור את האידיאל שלו. הוא היה חופשי ללהק את עצמו לאיזה תפקיד שהוא רצה משום שהוא הגיע עם רף ציפיות נמוך יותר.

תחשבו על מרקל פולץ ודונובן מיטשל, שני רוקיז מהמחזור הנוכחי. פולץ שנבחר ראשון בדראפט והיה הקונצנזוס לבחירה הראשונה היה צריך לעמוד ברף ציפיות מסוים, בסטנדרט אחר של מצוינות, וזה שיתק אותו עד לרמה שהוא הצליח להיפצע בצורה שאף אחד לא נפצע בה אי פעם. לעומת זאת, מיטשל, שנהנה מאור זרקורים חלש יותר מהבחירה ה-13 בדראפט, היה יכול לעבוד בשקט ולפתח את המשחק שלו עד שלאט לאט הוא הפך לכוכב שהוא היום.

יש המון הבדלים בין שתי ההשוואות הללו, אבל ההבדל המעניין ביותר הוא שלמרות שלברון הוא תואם פולץ באנלוגיה הזו, הוא ממש לא נחנק כמו פולץ. הוא לגמרי עמד בציפיות, ואפילו התעלה עליהן. תחשבו מתי בפעם האחרונה שמעתם על ילד פלא בגיל 16 שהולך להדהים את העולם, ואז הוא באמת עשה את זה, מבלי להסתבך בבעיות מחוץ למגרש. לברון ג'יימס נמצא כבר כמעט 20 שנים מול חשיפה היסטורית והדבר הכי גרוע שהוא עשה בקריירה שלו זה "ההחלטה". איפה לברון ואיפה פרדי אדו.

ההבדלים בין הקריירה של לברון לג'ורדן ממשיכים גם בדרך בה הקריירה שלהם נבנתה. בעוד ג'ורדן זכה להתאמן תחת פיל ג'קסון, אחד המאמנים הגדולים בכל הזמנים, לברון מעולם לא התאמן אצל מאמן אגדי, ואפשר להניח שזה השפיע על המשחק שלו. יכול להיות שמאמן שהוא לא פול סילאס או מייק בראון היה מצליח להוציא ממנו יותר מוקדם יותר בקריירה ויכול מאוד להיות שלברון גם אהב לא להתאמן תחת מאמן סמכותי יותר, משום שזה אפשר לו לבסס את מעמדו כדמות החזקה בפרנצ'ייז. קשה מאוד לדעת איך הקריירה של לברון הייתה מתפתחת אם הוא היה משחק תחת גרג פופוביץ' או סטיב קר.

אפשר להגיד שאריק ספולסטרה הוא מאמן מצוין ובאמת תחתיו לברון הוביל את מיאמי לאחת העונות הכי טובות של איזושהי קבוצה אי פעם, עונת 2012/13 עם רצף 27 הניצחונות, אבל הקשר הזה החזיק מעמד 4 שנים בלבד כאשר המעמד של ספולסטרה כמאמן איכותי הגיע רק לקראת סוף התקופה הזו. בתחילת הדרך של לברון הוא נתפס כמי שהולך לחמם את כס המאמן עד שפט ריילי יואיל בטיבו לרדת מהיציע, וזה מקשה על היכולת להשוות האם מייקל עדיין היה מייקל אם היו לו מאמנים מהקליבר של בראון וסילאס לאורך הקריירה? האם היה לו מאזן הפסדי בגמרים כמו ללברון?

ההבדלים הללו, רמת הציפיות ההתחלתית והמאמנים שליוו את מייקל ולברון, מקשים מאוד על היכולת לעשות השוואה איכותית בין שני הפנומנים הללו. תוסיפו לזה את העובדה שסגנון המשחק של שניהם שונה, את שינויי החוקה, את קצב המשחק ההולך ועולה, את השינויים שהביאה השלשה לעולם הכדורסל בשנים האחרונות ואת הפערים בכח של השחקנים מול הפרנצ'ייזים בין התקופה של ג'ורדן לתקופה של לברון והמשימה הזו הופכת להיות בלתי אפשרית. במצב הזה, לאור קורות החיים שלהם, כל אחד רשאי ויכול להחליט מה שהוא רוצה.

ועדיין, למרות ההבדלים ולמרות שכל אחד יכול לחשוב מה שהוא רוצה, יש טיעון אחד לצבא המייקלים שלמחנה הלברונים פשוט אין תשובה אליו. זה לא כמות האליפויות ולא המאזן בגמרים ולא כמות תארי ה-MVP. אלא זה גמר 2011. באותו גמר מול דאלאס לברון לא היה לברון, הוא היה צל דהוי של עצמו שהתקשה להתמודד עם ההגנה של ג'ייסון קיד וג'יי ג'יי בראה. זו הייתה התפרקות. התפרקות יחידה בקריירה מפוארת והיסטורית, אבל זו עדיין התפרקות. למייקל היו הפסדים צורמים בקריירה. הוא כשל מול הפיסטונס בסוף שנות התשעים והתקופה שלו בוושינגטון היא בעיקר תקופה שעולם הכדורסל מנסה למחוק מהזכרון הקולקטיבי שלו, אבל מעולם לא הייתה לו מפלה כזו. מעולם הוא לא התבזה.

אחרי שדאלאס השלימו את הסנסציה וניצחו את ההיט באותו גמר, היה ברור שזה יהיה כתם שחור על הקריירה שלו ושמאותו רגע, המרדף של לברון אחרי ג'ורדן יהיה קרב אדיר במעלה הגבעה. לברון נלחם בצורה מופלאה במעלה הגבעה הזו. הוא נלחם כל כך בגבורה עד שהכתם השחור הזה הצטמק למימדים שכבר חלקנו לא מרגישים אותו, אבל הוא עדיין שם.

עם זאת, זה עדיין לא קובר את הדיון שלנו. משום שהדיון שלנו מעולם לא הגדיר את עצמו ולכן אנחנו יכולים להגדיר אותו. אז בואו נעשה זאת ונפרק את הדיון לשתי שאלות שונות. מי השחקן הטוב יותר? ומי השחקן הגדול יותר?

התשובה לשאלה הראשונה, לטעמי, היא לברון. זו התשובה כבר כמה שנים. לברון, בזכות האתלטיות שלו, ראיית המשחק, קבלת ההחלטות, חכמת הרחוב והעוצמה שלו, הוא השחקן הטוב ביותר שדרך על מגרש כדורסל מאז ומעולם. תשימו אותו באחד על אחד מול כל שחקן אחר בהיסטוריה של הליגה וסביר להניח שהוא ינצח. יש לו את המח ואת הכח, כפי שריברס אמר. אין אף שחקן בהיסטוריה שהיה לו שילוב כל כך איכותי של כשרון ביחד עם איי.קיו כדורסל.

התשובה לשאלה השנייה, לעומת זאת, היא ג'ורדן. משום שטוב וגדול זה לא אותו דבר. טוב יותר הוא משהו שכלתני יותר, משהו מוחשי יותר, בעוד גדול יותר הוא משהו רגשי, משהו שקשה להסביר, משהו שצריך לראות כדי להבין.

אני מניח שרוב האנשים בעולם יסכימו שכריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי הם כנראה שחקני הכדורגל הטובים ביותר אי פעם. עם זאת, האם הם גדולים יותר מדייגו מראדונה? או פלה? מארק צוקרברג כנראה אדם חכם יותר מהדלאי למה, האם זה הופך אותו לאדם גדול יותר?

למייקל ג'ורדן היה כשרון כדורסל מפלצתי והיו לו הופעות כדורסל אייקוניות. משחק המחלה ב-1997, משחק 4 מול פיניקס ב-1993, 42 השניות האחרונות, המושלמות, במשחק 6 מול יוטה ב-1998. אבל מעבר לכדורסל הדומיננטי, היה בו משהו מעבר, משהו שקשה להסביר, משהו בכריזמה, בעוצמה, בווינריות, במילם האבסטרקטיות האלו שקשה לכמת אותן למספרים ולנתונים קוהרנטיים. זה משהו שיש לשחקנים אחרים. גם ללברון יש את זה במידה מסוימת, אבל לא כמו ג'ורדן. לאף אחד לא היה את זה כמו לג'ורדן.

 

 

לפרל ג'אם יש שיר נהדר בשם "Given to Fly" שתמיד כשאני שומע אותו אני חושב על ההשוואה הזו. לברון הוא נהדר, ומג'יק היה פנטסטי, ובירד היה אגדה, אבל יש תמיד אחד, תמיד מישהו אחד שניתנת לו הרשות להיות גדול יותר מכולם. ובעולם הכדורסל, זה מייקל ג'ורדן.

“And sometimes is seen a strange spot in the sky / A human being that was given to fly”

 

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על The Great MJ vs. Lebron Debate

  1. גדי הגיב:

    מושלם.
    ניסחת במילים את מה שהרבה זמן עבר אצלי בראש.
    דרך אגב, מנימוקים דומים בחמישיה הפותחת שלי לארי מופיע לפני לברון למרות שאין ספק שלברון הוא שחקן עילאי הרבה יותר מבחינת המדדים.

  2. אסף הגיב:

    אני לא אוהב את לברון, אבל יש רגעים על המגרש שבהם הוא נראה כמו ניאו בסצינת הסיום של המטריקס.
    ואני מסכים איתך, לברון הוא ככל הנראה שחקן הכדורסל הטוב ביותר אי פעם.

  3. יהודה הגיב:

    עוד לא קראתי
    התשובה הנכונה שאין אפשרות להשוות
    כל אחד הטוב לדורו
    אתה הרי יודע בכל משוואה יש להוסיף + תנאי התחלה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s