נוקאאוט מהדהד

בדרך כלל איך שנגמרת העונה אני מוצא זמן לשבת עם עצמי ולתהות על קנקנה של הליגה הטובה בעולם. אני מנסה לסכם את שמונת החודשים האחרונים בכל מיני זוויות מעניינות/עילגות עם רפרנסים לשובר שורות ולרוב זה מגיע עם איזושהי התייחסות לשינויים הטקטוניים בליגה, בהשפעות של העונה שעברה עלינו על דפי ההיסטוריה, איזה שם נחקק שם לצמיתות ואיזה שם הולך לדהות בקרוב.

השנה לא מצאתי לעצמי זמן לעשות את זה. התירוץ הקבוע של עבודה של גדולים ולו"ז עמוס ובלה בלה בלה לא תופס כאן. ה-NBA היה פה לפני שהייתי עובד ולפני שהייתי גדול ותמיד אני מוצא זמן לתשוקה הזו. אלא שמשהו השנה היה שונה. לא הרגשתי שאני יכול להביא זווית חדשה. כל דבר שחשבתי עליו הרגיש כמו שכפול של מה שכתבתי בשנה שעברה באותו מעמד בדיוק.

יש בזה הגיון משום שהגמר עצמו היה שכפול כמעט מושלם של הסדרה מהעונה שעברה, מינוס ההתפוצצות של קיירי ארווינג במשחק הרביעי ובתוספת הפלוץ המוחי של ג'יי.אר סמית' במשחק הראשון. אפילו השלשה הגדולה של דוראנט הייתה כמעט אותו דבר כמו השלשה הגדולה שלו שנה לפני. הנרטיבים היו פחות או יותר אותם נרטיבים, המסקנות אותן מסקנות. מה כבר אפשר לחדש?

עם זאת, יש הבדל אחד גדול בין התחושה שלי בעונה שעברה לתחושה שמלווה אותי מאז שקווין דוראנט זכה בפעם השנייה בתואר הפיינלס MVP (ובכך הכניס את עצמו לרשימה אקסלוסיבית מאוד שמשנות ה-80 כוללת רק את מייקל ג'ורדן, לברון ג'יימס, האקים אולג'וואן, שאקיל אוניל, קובי ברייאנט, טים דאנקן, לארי בירד  ומג'יק ג'ונסון). התחושה בעונה שעברה הייתה שהאיזון בליגה הופר עם המעבר של דוראנט לווריורס, שיש איזשהו צ'יפ לידר מוגזם שיש לו מרווח עצום לטעות, אבל הייתה תחושה שזה ימשך שנתיים-שלוש ואז זה יחזור להיות כמו שהיה. הליגה תסיק מסקנות, תתאים את המנגנונים ותדאג לכך שהכשרון יתחלק יותר בשוויוניות בין קבוצות הליגה.

העונה, התחושה היא שמה שאנחנו חווים עכשיו הוא האיזון החדש. העולם שהיה לפני שקווין דוראנט התחיל את הפרק החדש בחייו נעלם לבלי לשוב. הסיבה לכך היא ששאר קבוצות הליגה הן תחרותיות, ואף אחת לא מתכוונת להיכנע מראש למפלצת הארבע-ראשית מגולדן סטייט. כתוצאה מכך, שאר הקבוצות מנסות להתחזק כמה שיותר, מה שמוביל למירוץ חימוש מפואר שמנקז את הכשרון בליגה לכמות קבוצות מצומצמת מאוד. אפקט הפרפר של מירוץ החימוש הזה הוא ששחקנים כשרוניים שלא נמצאים באחת מהקבוצות הללו רוצים להצטרף לאחת מהקבוצות הללו ובעידן הנוכחי, בו כל שחקן עם 2 הופעות אולסטאר יכול להכתיב איפה הוא ישחק, זה מוביל לכך שחוסר האיזון מתחזק עוד יותר.

בקיץ שעבר ראינו את קיירי ארווינג מכתיב לקאבס שהוא לא מתכוון להישאר שם. בקיץ הנוכחי אנחנו רואים את קוואי לאונרד עושה את אותו דבר לספרס ואפילו בדראפט החביב שעבר עלינו הלילה ראינו את התופעה הזו ברזולוציה קצת יותר נמוכה כאשר השחקנים הבכירים נמנעו מלהתאמן ולתת את הגליונות הרפואיים שלהם לקבוצות שהם לא רצו להגיע אליהן. הקינגס בחרו את מרווין בגלי לא רק בגלל היכולת שלו להעמיד 20-10 תוך כדי שינה, אלא בעיקר כי הוא היה היחיד מבין הטופ 5 שהראה איזושהי נכונות להגיע לסקרמנטו.

חייבים קצת להכניס פה קונטקסט היסטורי. תמיד היו שחקנים שקבעו את מעמדם ומקומם בליגה. קובי ברייאנט הצליח להפחיד 12 קבוצות בדראפט 1996 שלא בחרו בו כי הוא הודיע שהוא רוצה להגיע ללייקרס. וינס קרטר דחף את עצמו מחוץ לטורונטו אחרי שנמאס לו לשחק בקנדה. כרמלו אנתוני חצב את דרכו לניו יורק עוד לפני שהסתיים לו החוזה ב-2011. זו בעיה שתמיד הייתה קיימת. אלא שיש שתי שאלות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו לגבי הנושא הזה.

הראשונה היא האם הבעיה הזו התגברה בשנים האחרונות?

התשובה היא לחלוטין כן. "ההחלטה" של לברון ג'יימס הייתה כמובן קו פרשת המים בנושא הזה, ומאז אנחנו נמצאים במורד חלקלק. המורד הזה חלקלק בעיקר בגלל לברון עצמו שמטפח את הכח שלו בעזרת חוזים קצרים שמחזיקים את הקבוצה שלו בביצים (ופוגעים ביכולת שלה להתחזק, ובכך פוגעים ביכולת שלו לרדוף אחרי אליפויות, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר), בעקבות המעבר של דוראנט ובעקבות השתרשות המושג Pre-Agency (אני מתעב את עצמי שאני משתמש במונחים של ג'יילן רוז, אבל זה בהחלט מדויק, ומתאר את התקופה לפני ששחקן הופך להיות שחקן חופשי שבה הוא מתחיל להכתיב את רצונו. בדיוק מה שקיירי עשה לפני שנה ומה שקוואי מנסה לעשות השנה).

התוצאה של המדרון החלקלק הזה היא התחושה שבזירת האגרוף הוירטואלית שבה ניצבים בפינה הימנית השחקנים ובפינה השמאלית הקבוצות, אחרי שבמשך שנים השחקנים הובילו בנקודות, בשנים האחרונות הם כבר נותנים נוקאאוט מהדהד לקבוצות.

התחושה הזו מתחזקת כאשר הפעולות שהליגה נקטה כדי להתמודד עם הבעיה הזו רק גרמו לה להיות בעייתית יותר. הסופר-מקס שהליגה הטמיעה ב-CBA החדש שנחתם לפני שנה וחצי בערך היה אמור להחזיר חלק מהכח לקבוצות ולתת להן ארגז כלים שיאפשר להן לשמור על הכוכבים הגדולים שלהן. בפועל המהלך הזה הביא לתוצאות הפוכות. חלק מהקבוצות שיכלו לתת את החוזה האסטרונומי הזה לכוכבים שלהן העבירו אותם בטרייד כדי לא לכבול כל כך הרבה כסף לשחקן אחד (סקרמנטו עם קאזינס) והקבוצות שכן נתנו את הארכת החוזה המטורפת הזו כנראה יתחרטו על זה בעתיד כי זה יסתום להם את תקרת השכר וימנע מהן לצרף כוכבים אחרים לצד הכוכב הראשי (אוקלהומה סיטי עם ווסטברוק או וושינגטון עם ג'ון וול). הקבוצות היחידות שנהנות מזה הן קבוצות שגם ככה כבר היו קונטנדריות ויכלו להרשות לעצמן להיכנס עמוק אל תוך מעמקי מס המותרות (גולדן סטייט עם סטף או יוסטון עם הארדן). בינתיים הסופר-מקס נראה כמו ארגז כלים ריק מתוכן.

השאלה השנייה שאנחנו צריכים לשאול היא האם הכח המופרז של השחקנים הוא בעיה בכלל?

זו שאלה שהליברטריאן שבתוכי לא מפסיק לשאול. למה אנחנו מתייחסים לזה כבעיה כאשר בן אדם בוחר לקחת את כישוריו למקום שהוא רוצה והכי מתאים לו? למה בכל מקצוע אחר זה נראה לנו טריוויאלי לגמרי וב-NBA אנחנו קוטלים את קווין דוראנט ומקטלגים אותו כפחדן או נחש? הרי אם מנכ"ל גוגל יקום מחר בבוקר ויחליט להתפטר ולעבור לחברה אחרת זה לא יפריע כמעט לאף אחד, בטח לא נקרא לו נחש או פחדן ובטח הוא לא יתחזק חשבון טוויטר מדומה כדי להתמודד עם המבקרים שלו (זו לא הייתה ממש שעתו היפה של דוראנט). למה ב-NBA זה אחרת?

זה אחרת משום שהעולם שבו חי מנכ"ל גוגל הוא עולם חופשי לגמרי, עם תחרות פתוחה לחלוטין. עולם שבו החזק, או העשיר, מנצח.

העולם שבו חי קווין דוראנט הוא לא כזה. הוא מתיימר להיות עולם אחר, עולם בו לכל פרט יש הזדמנות לנצח. גם אם השוויון הוא לא מלא, הרעיון הוא שעדיין יהיה יותר שוויון מאשר בעולם האמיתי או העולם העסקי. זו הסיבה שיש דראפט, תקרת שכר, חוזי מקסימום רק לשחקנים מסוימים ועוד ועוד המצאות שרק הבובי מארקסים של העולם מכירים.

אלא שקווין דוראנט, לברון ג'יימס וכל שאר כוכבי ה-NBA משתמשים בכח שלהם כדי לשנות את העולם המדומה הזה של ה-NBA. אם הם היו עושים את זה בעולם העסקי, אף אחד לא היה מרים גבה, אבל מכיוון שהם עושים את זה בעולם שמתיימר להיות שוויוני ועושה הכל כדי לממש את היומרה שלו, הפעולות שלהם נתפסות כלא מוסריות או פחדניות, כשבפועל אין איתן שום בעיה מוסרית בכלל. להפך, ב-2018, לטעמי, אין משהו יותר מוסרי מלעשות מה שטוב לך, כל עוד אין פגיעה באנשים אחרים.

למעשה, הליגה נמצאת באיזושהי צומת דרכים כרגע. אדם סילבר מנסה לשדר עסקים כרגיל, הוא מחייך בדראפט כשהוא מבשר שדאנדרה אייטון נבחר על ידי פיניקס עם הצלצול המטופש הזה ברקע, אבל הליגה השתנתה לגמרי. החוקים שאמורים לשמור עליה תחרותית הופכים להיות לא רלוונטיים כאשר מאחורי הקלעים כל קבוצות הליגה כבר פועלות לפי חוקים אחרים, חוקים שהשחקנים קובעים עבור עצמם.

היו העונה כמה רגעי כדורסל מדהימים. ההתפרצות של בן סימונס, דונובן מיטשל וג'ייסון טייטום. העלייה לגדולה של ג'ואל אמביד ופילדלפיה. רצף 16 הניצחונות של בוסטון בתחילת העונה. הקרטועים של אוקלהומה סיטי. הבידודים המופלאים של יוסטון. המהפך שקליבלנד עשתה במהלך העונה. ה-0 מ-27 של יוסטון במשחק 7 בגמר המערב. השלשה של קווין דוראנט במשחק 3 בגמר.

אבל אם אני צריך לסכם את העונה הזו, לנתח מה היה שונה בה ביחס לשנים קודמות ומה ההיסטוריה תגיד על 2018 ב-NBA, אף אחד מהרגעים המופלאים הללו על הפרקט לא עולה לי לראש. אני חושב שזוהי העונה בה השחקנים נתנו את הנוקאאוט הסופי. העונה בה חוסר האיזון התחרותי הפך להיות האיזון החדש. העונה בה הליגה, על אף הרייטינג הגבוה והעניין האדיר והעובדה שהיא הפכה להיות ספורט של 11 חודשים עם הדראפט והפרי אייג'נסי, צריכה לדאוג מכך שהרגולציה שלה, שהייתה חלק מהקסם שלה כל השנים, הפכה להיות מיושנת.

ולפני שניפרד לעת עתה, הנה הרפרנס המובטח לשובר שורות. גאס פרינג היה כנראה הנבל האולטימטיבי. הוא ידע איך למשוך בחוטים של וולטר ווייט כדי לשמור את היתרון אצלו, אבל גם לגאס היו חוקים, חלקם מיושנים, והייזנברג ניצל זאת לטובתו. הוא מצא את הפרצה באחד החוקים של גאס, הרצון שלו להיות זה שהורג את הקטור סלמנקה, ובכך הוביל אותו אל מותו. גאס הוא לא ממש אדם סילבר, והליגה לא תמות אם השחקנים ישתלטו עליה לגמרי, אבל היא תשנה את האופי שלה (לאו דווקא לרעה) וחוויית הצפייה בה תהיה שונה לגמרי. בינתיים, בואו נהנה קצת מהחופש ומאחת הסצנות הכי טובות בהיסטוריה של הטלוויזיה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על נוקאאוט מהדהד

  1. יואל הגיב:

    מעניין מאוד. משום מה זה נושא שאני לא שומע את סוקרי הנ.ב.א השונים מדברים עליו.
    אבל לא לגמרי הבנתי את העמדה שלך. אתה חושב שהליגה צריכה לייצר רגולציה משוכללת יותר? לוותר עליה? או שאתה בכלל אומר שהיא איבדה יכולת לשלוט?
    בעיני המצב הנוכחי מוציא את העוקץ מהספורט. והיא יכולה וצריכה לחזק את השליטה. אבל זה עלול לבוא על חשבון מישהו. תקרת שכר קשיחה אולי?

  2. yuvaloz הגיב:

    תודה.
    לגבי העמדה שלי, אני חושב שהליגה לא הבינה עדיין שחוקי המשחק השתנו ולכן המנגנונים שהיא מנסה ליישם כדי לשמור על התחרות לא אפקטיביים. הסופר מקס היה אמור להיות הכלי שיאזן את התחרותיות אבל הוא נכנס בתזמון גרוע. הסופר מקס הוא כלי שהיה יכול להיות אפקטיבי אם לכל הקבוצות היה כוכב אחד והליגה לא הייתה רוצה שהכוכבים יתרכזו במקום אחד ואז לקבוצה המקורית היה את הקלף של הסופר מקס שהיא הייתה יכולה להשתמש בו.
    אלא שהסופר מקס נכנס כאשר לכמה קבוצות כבר היו 2-3 כוכבים והן הטים טו ביט ולכן מצב המוצא הוא שאתה חייב 2-3 כוכבים כדי להתמודד על האליפות. במצב הזה לקבוצות שיש כוכב אחד אין אינטרס לשלם כל כך הרבה לכוכב הזה (ע"ע דמארקוס קאזינס) אלא אם כן אין להם אלטרנטיבה אחרת (ע"ע ראסל ווסטברוק) או שהן פשוט מעריכות ביתר את הכוכב שלהן (ע"ע ג'ון וול). הקבוצות היחידות שמשתלם להן לשלם את הסופר מקס הן הקבוצות שגם ככה יש להם יותר מכוכב אחד והן קונטנדריות (ע"ע ג'יימס הארדן וסטף קרי), משום שלהן אין בעיה לשלם את מס המותרות כי הן כבר קונטנדריות. למעשה, הסופר מקס יצר את האפקט ההפוך. עבור קבוצה כמו אוקלהומה סיטי (נשים בצד רגע את הדיון האם ווסטברוק הוא שחקן שכוכבים אחרים רוצים לשחק לצידו) הסופר מקס הוא מכשול מפני שהוא תופס להם כמעט 40% מתקרת השכר ופוגע להם בגמישות להביא כוכבים אחרים, שהם חייבים כדי להתמודד עם הווריורס, שכבר היו להם 4 כוכבים כשהחוק הזה נכנס לתוקף. אותו כנ"ל לגבי וושינגטון.
    תחשוב על מילווקי עוד שלוש שנים בהנחה שהם לא מצליחים להיות קונטנדרית ויאניס מתקרב לסיום החוזה שלו. הם אמנם יוכלו להציע לו את הסופר מקס, אבל זה מלכוד 22. אם הוא חותם על הסופר מקס, זה כל כך בעייתי עבור תקרת השכר שלהם שלא תהיה להם אופציה להתחזק מסביבו, והם חייבים להתחזק מסביבו כדי באמת לאיים על התואר כי היום כוכב אחד פשוט לא מספיק. מצד שני, אם הם לא מציעים לו את הסופר מקס הוא יעזוב ואז הם בכלל אבודים.
    בפועל, הסופר מקס, לטעמי, מרחיב את אי השוויון בליגה כי הוא מונע מהקבוצות שמשתמשות בו לקבץ יותר מכוכב אחד (או גג שניים) תחת תקרת שכר אחת, בעוד קבוצות שהיו להם כבר 2-3 כוכבים לפני כן לא נאלצות לוותר עליהם, הן רק צריכות להיות מוכנות לשלם מס מותרות. ולווריורס, שמדפיסים כסף באורקל ארינה, אין בעיה לעשות את זה.

    מה הפתרון? או התערבות אקטיבית של הליגה בפיזור הכשרון (שזה פתרון שגורם לי להקיא קצת בפה) שזה פחות או יותר תקרת שכר קשיחה. אולי פשוט לוותר לגמרי על נסיונות הרגולציה המאומצים ולהישאר כרגולטור רך, לבטל את חוקי הטמפרינג ואת חוזי המקסימום ולתת לשוק החופשי לעשות את שלו. לדוגמא, אם לא הייתה תקרה לחוזי מקסימום, הלייקרס היו יכולים להציע לדוראנט, לכאורה, 50 מיליון לעונה בעוד הווריורס היו מוגבלים ל-30 מיליון כי הם כבר מעל התקרה. זה היה הופך את הקיץ להרבה יותר מעניין.
    עדיין אין לי פתרונות, אולי בפוסט הבא יהיו לי.

    • אור הגיב:

      הפתרון השני שלך (לבטל את התקרה לשחקן) מצוין. פתרון טוב נוסף ששמעתי זה שהסופר-מקס לא ייחשב ב-cap (כלומר ייחשב כמקסימום רגיל) והשחקן יוכל להנות ממנו ללא פגיעה נוספת בקבוצה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s