מקצה הדירוג 2018 – מקומות 21-30

The time has come. הזמן למצעד הגדול של העונה שבה לא משחקים כדורסל (שבהרבה מובנים הפכה להיות מעניינת יותר מהעונה שבה כן משחקים כדורסל) הגיע.

למי שלא מכיר או שכח או סתם בא לו לקרוא עוד פסקה לפני שנכנסים לעובי הקורה, הרעיון של מקצה הדירוג נולד מדייוויד אולדריג', הכתב של TNT שנוהג לעשות דירוג דומה. הדירוג לא בא לנחש מי תגזור רשתות ביוני 2019, אלא מי הייתה הכי מוצלחת ביולי-אוגוסט 2018. מי מיקסמה את הנכסים שלה, ומי שרפה את האסימונים. מי שיפרה את המצב שלה ביחס לתחילת הקיץ ומי לא עשתה לימונדה מהלימונים שלה.

הדירוג הזה מתייחס למספר משתנים:

  • מה התכנית לטווח ארוך של הקבוצה ואיך היא מתכתבת עם הפעולות שהיא עשתה בקיץ?
  • אילו החתמות נעשו בפרי אייג'נסי ואיך הן מקדמות את הקבוצה?
  • אילו טריידים נעשו ואיך הם מתקשרים לתמונה הגדולה?
  • מה מצב תקרת השכר של הקבוצה? האם היא תקעה את עצמה עם חוזי עתק או שיש לה גמישות פיננסית לטווח הארוך?
  • האם היו עוד פעולות מאחורי הקלעים שמשנות את התמונה (חילופי מאמן, ג'נרל מנג'ר וכו')
  • הדראפט מקבל משקל נמוך יותר מכיוון שקשה לדעת איך השחקנים הללו יראו באמת, מה שיכול להיות עקב האכילס של הדירוג הזה (לצורך העניין, בעונה שעברה דירגתי את יוטה במקום ה-25. אם הייתי יודע שדונובן מיטשל יהיה דונובן מיטשל, כנראה הם היו מדורגים גבוה יותר).

 

למרות הכל, בתכלס, יש הרבה מדע שבעל פה בדירוג הזה. הוא מתיימר להתבסס על סטטיסטיקות ואקסיומות וחצאי אמיתות. בסופו של דבר הוא סובייקטיבי לגמרי, ואתם מוזמנים להגיב, לבקר, לקלל, להסכים ולעשות את כל מה שהאינטרנט מאפשר לנו. בשביל זה המציאו אותו. אז בלי יותר מדי חפירות, בואו נתחיל עם עשר הקבוצות עם האוף-סיזון הגרוע ביותר.

 

*יש פה את הרוב הגדול של ההעברות וההחתמות של הקיץ. אם אתם מזהים טעות או שמשהו חסר, תעדכנו בבקשה.

 

מקצה הדירוג של 2017 – מקומות 30-21

מקצה הדירוג של 2017 – מקומות 20-11

מקצה הדירוג של 2017 – מקומות 10-1

מקצה הדירוג 2018 – מקומות 11-20

מקצה הדירוג 2018 – מקומות 1-10

 

מקום 30 – קליבלנד קאבלירס

באו: קולין סקסטון (דראפט), דייוויד נואבה (שחקן חופשי, שיקאגו)

הלכו: לברון ג'יימס (שחקן חופשי, לייקרס), ג'ף גרין (שחקן חופשי, וושינגטון), חוזה קלדרון (שחקן חופשי, דטרויט), קנדריק פרקינס (לאנשהו)

הוחתמו מחדש: קווין לאב (120 מיליון דולר ל-4 עונות, מתחיל להיספר מהעונה הבאה)

מתנדנדים: רודני הוד

בגדול: זו הפעם השנייה ברציפות שהקאבס מוצאים את עצמם בתחתית הדירוג. ככה זה כשתוך שנה אתה מאבד את קיירי ארווינג ולברון ג'יימס וכל מה שהשגת בתמורה זה את קולין סקסטון ולארי נאנס.

אבל המקום האחרון הוא לא רק בגלל עזיבה של שחקן כזה או אחר. זה יכול לקרות ולא תמיד אפשר להאשים את הקבוצה בעזיבה של כוכב כלשהו (יוטה, למשל, עשתה את כל הדברים הנכונים כדי להשאיר את גורדון הייוורד בקיץ שעבר, והוא עדיין עזב). המקום האחרון שמור לקבוצה שאין לה זהות.

הקאבס איפשרו ללברון לנהל את הפרנצ'ייז מהרגע שהגיע ויכול להיות שהם חשבו לעצמם שזה מחיר לגיטימי לשלם, הרי בסופו של דבר הם זכו באליפות היסטורית ב-2016. אבל את החשבון על היעדר העצמאות שלהם כפרנצ'ייז הם התחילו להרגיש בקיץ שעבר כשקיירי דרש טרייד והקיץ הוא הגיע במלוא הדרו עם העזיבה של לברון, שהותירה את הקאבס עם חור עצום ברוסטר ובעיקר עם הרבה מאוד סימני שאלה.

בכל רגע שלברון לא היה על הפרקט בשנים האחרונות, הקאבס נראו כמו ילד שאיבד את אמא שלו בג'ימבורי, ועכשיו הם יתומים לגמרי. העונה הזו נגלה אם קווין לאב לא מצא את עצמו ליד לברון או שמא קווין לאב פשוט כבר לא קווין לאב. העונה נגלה האם טיירון לו הוא מאמן לגיטימי ב-NBA או סתם מינוי של קינג ג'יימס. החדשות הטובות מבחינת הקאבס הן שהמזרח הוא פתטי ושקווין לאב מחוזק בכמה וטרנים שיודעים מה הם עושים עוד יכול להספיק להם למקום 7-8, אבל החץ של הקאבס מצביע לכיוון אחד, וזה למטה.

בקטן: אחרי כל פרידה משמעותית יש צורך בריבאונד כדי לחזור לעניינים. אחרי שלברון עזב, לקאבס לא הייתה דרך למלא את החלל כי תקרת השכר סתומה בחוזים שנועדו לספק את לברון (טריסטן תומפסון, ג'יי.אר סמית'). בהיעדר ריבאונד חיצוני, הקאבס חיפשו ריבאונד פנימי, וכך יצא שהם החתימו את קווין לאב להארכת חוזה שתשלם לו 30 מיליון דולר כשהוא יהיה בן 34. אולי בקיץ הבא כשחלק מהחוזים הגרועים בליגה (ביסמאק ביומבו, צ'נדלר פרסונס, ג'ואקים נואה, אוון טרנר, פאק יש מלא) יהפכו להיות חוזים נגמרים החוזה של לאב יהיה סחיר, אבל בינתיים הקאבס די קיבעו את עצמם לבינוניות וכנראה הבטיחו שהפעם לברון כבר באמת לא יחזור.

 

מקום 29 – סקרמנטו קינגס

באו: מרווין בגלי (דראפט), בן מקלמור, דיונטה דייוויס (טרייד, ממפיס), נמניה בייליציה (שחקן חופשי, מינסוטה), יוגי פרל (שחקן חופשי, דאלאס)

הלכו: גארט טמפל (טרייד, ממפיס), וינס קרטר (שחקן חופשי, אטלנטה)

מתנדנדים: ג'קאר סמפסון, ברונו קאבוקלו

בגדול: כתבתי את זה בדירוג של העונה שעברה על ניו אורלינס אבל אין לי שום בעיה למחזר את זה. הפגם האינהרנטי בדירוג שלי הוא שהוא מתייחס רק לאוף סיזון הנוכחי, בעוד הביצועים של כל קבוצה באוף-סיזון Y מושפעים ישירות מהביצועים שלה באוף סיזון X או מהביצועים העתידיים שלה באוף סיזון Z. הניקס והניסיון שלהם לשמור על גמישות מתחת לתקרת השכר כדי לפתות את קווין דוראנט בקיץ הבא הם דוגמא לקבוצה שהאוף-סיזון הנוכחי שלה מושפע מזה העתידי. הקינגס שייכים לקבוצה המדכדכת יותר, שמושפעת מהטעויות שהם עשו בעבר, ועל טעויות משלמים.

לכאורה, הקיץ של הקינגס לא היה רע. הם בחרו פרוספקט מעניין בדראפט (וכנראה היחיד שהראה סימני התלהבות להגיע לשם), הם גנבו את נמנייה בייליצה ויוגי פרל והארי צ'יילס, שנבחר בדראפט 2017 ולא שיחק בכלל בעונה שעברה עקב פציעות, הראה סימני חיים בליגת הקיץ. אבל בפועל, הקיץ של הקינגס היה מחורבן משום שאין להם את הבחירה שלהם בקיץ הבא (זכר לטרייד הנוראי שלהם לפני שנתיים עם סם הינקי בו הם שלחו משכורות ובחירות דראפט לסיקסרס בשביל לפנות מקום מתחת לתקרה לראג'ון רונדו, מרקו בלינלי וקוסטה קופוס) ובמערב אין להם שום סיכוי להיות תחרותיים כך שהבחירה הזו הולכת להיות גבוהה מאוד (אם היא ראשונה היא הולכת לפילי, בכל סיטואציה אחרת היא הולכת לבוסטון).

בקטן: בן מקלמור חזר לקבוצה שבחרה אותו בדראפט, אבל חוץ מפיקנטריה ספק אם יש איזושהי בשורה במהלך הזה. העניין סביב הקינגס העונה יהיה סביב הגרעין הצעיר שלהם. דארון פוקס ובגלי יכולים להיות התחלה של גרעין אטרקטיבי, אבל הם צריכים עוד הרבה עזרה מסביב. העונה הזו צריכה להיות סוג של עונת מבחן לכל שחקן שהוא לא פוקס, בגלי או בוגדן בוגדנוביץ', כאשר בקיץ הבא לקינגס יהיה ארגזים של כסף מתחת לתקרה והם יצטרכו לנצל אותם קצת יותר טוב מלזרוק כסף על קוסטה קופוס.

 

מקום 28 – שארלוט הורנטס

באו: ביסמאק ביומבו (טרייד, אורלנדו), מיילס ברידג'ס, דבונטה גרהאם (דראפט), טוני פארקר (שחקן חופשי, סן אנטוניו)

הלכו: דווייט האוורד (לברוקלין בטרייד ואז לוושינגטון), מייקל קרטר וויליאמס (שחקן חופשי, יוסטון)

בגדול: לפני כמה זמן ראיתי את הסרט "בילוי לילי" עם אמיל הירש. הירש שיחק את כריס מקאנדלס ב-“Into the Wild” ויש לי פינה חמה בלב אליו, אבל באיזשהו שלב בסרט הזה הבנתי שהוא פשוט גרוע. הכל היה שם נורא, התסריט, המשחק, הרעיון הכללי של הסרט, אבל המשכתי לראות. חשבתי לעצמי שלא יכול להיות שהירש כל כך גרוע, שהוא הדרדר כל כך הרבה מאיפה שהוא היה לפני כעשר שנים בסרט המופלא ההוא. היה קונפליקט גדול בין מה שחשבתי על הירש למה שראיתי על המסך.

כשחשבתי על זה בקונוטציה של ה-NBA (כי אני חושב על הכל בקונוטציה של NBA) שארלוט קפצה לי בראש. בשנה שעברה שארלוט הייתה אצלי באנקר בפלייאוף במזרח. אפילו הפציעה של ניק באטום בפתיחת העונה לא פגעה באמון שלי בהורנטס ולא הייתי לבד. גם זאק לואו, הסטיב ג'ובס של עכברי ה-NBA, צייץ אחרי הפציעה של באטום שעדיין שארלוט היא באנקר לפלייאוף כי היא ממש טובה בלשחק במזרח.

אבל מסתבר שמה שחשבנו על שארלוט נגד את מה שקרה על המגרש. למרות שקמבה ווקר ובאטום ודווייט האוורד אמורים להספיק במזרח כדי להוביל קבוצה לפלייאוף, הם אכלו את האבק שהשאירו להם האינדיאנה והמיאמי של העולם  ובכל פעם שקמבה היה יורד לספסל הם היו מתפרקים (ה-Net Rating שלהם היה גרוע ב-11.8- נק' כאשר קמבה היה על הספסל).

אולם הבעיה היא לא רק בדקות שקמבה לא על המגרש. להורנטס יש כבר מסורת מפוקפקת של כמה שנים בהן הם Under Perform ביחס ל-Net Rating שלהם. בשנתיים האחרונות ההורנטס ניצחו 36 משחקים, ובשנתיים הללו הצפי הפיתגוריאני שלהם (צפי שמתבסס על Net Rating וחוזק של הלו"ז) היה 42 ניצחונות. זה יכול להיות שקבוצה תהיה מעל או מתחת לצפי הפיתגוריאני שלה. זה בסופו של דבר ספורט ולא מדע מדויק, אבל במשך שנתיים להיות 15% מתחת לנורמה זו בעיה שכנראה קשורה לביצועים בקלאץ' ולאלמנטים מנטליים נוספים.

האם ג'יימס בורגו, המאמן החדש שהגיע מהחממה של גרג פופוביץ', יעשה את השינוי?

בקטן: דווייט האוורד הועזב בטרייד אחרי עונה של קלוריות ריקות מבחינת סטטיסטיקות. במקומו ההורנטס קיבלו את החוזה של טימופיי מוזגוב (שבצורה די אירונית מיץ' קופצ'אק הוא זה שהציע למוזגוב את החוזה הזה) ומהר מאוד החוזה הזה הפך לחוזה של ביסמאק ביומבו (שבצורה די אירונית נבחר בדראפט על ידי ההורנטס, עזב ב-Restricted Free Agency כי הם לא חשבו שהם שווה את הכסף ועכשיו הם משלמים לו כמעט 20% מתקרת השכר). המהלך הזה אמור לפנות יותר דקות לקוזי זלר ופרנק קמינסקי לשחק בעמדה מס' 5, אבל מה שבאמת מעניין בשארלוט העונה הוא כמה התקדמות מאליק מונק יעשה, איך מיילס ברידג'ס הרוקי יראה והאם קמבה ווקר יעבור בטרייד במהלך העונה (בקיץ הבא הוא יהיה שחקן חופשי).

ההורנטס יכולים לעשות פלייאוף העונה אבל זה שוב יהיה פלייאוף שקרי כי הוא יהיה ממקומות 7-8 במזרח (מקומות שלא הייתה להם זכות קיום אם הפלייאוף היה לפי דירוג של 1-16 בלי חשיבות לקונפרנסים) ואם קמבה לא מתכוון להישאר, זה רק מעכב את הבנייה מחדש של הקבוצה הזו.

 

מקום 27 – סן אנטוניו ספרס

באו: לוני ווקר (דראפט), מרקו בלינלי (שחקן חופשי, פילדלפיה), יעקוב פולטל, דמאר דרוזן (טרייד, טורונטו), דאנטה קאנינגהאם (שחקן חופשי, ברוקלין)

הלכו: קוואי לאונרד, דני גרין (טרייד, טורונטו), טוני פארקר (שחקן חופשי, שארלוט), קייל אנדרסון (שחקן חופשי, ממפיס), ג'ופרי לוברן (שחקן חופשי, בחזרה לאירופה), המיתולוגיה של הספרס

הוחתמו מחדש: דאוויס ברטאנס (14.5 מיליון דולר לשנתיים)

בגדול: כמה פעמים בשנים האחרונות, בעשורים האחרונים, אמרנו לעצמנו לבטוח בספרס? כמה פעמים חשבנו שהם איבדו את זה, שהקסם של גרג פופוביץ' נגמר, רק כדי לגלות שהוא המציא את עצמו מחדש והשאיר את הפרנצ'ייז שלו בקדמת הבמה?

היו לא מעט מקרים כאלו, אולם הפעם יש תחושה שהספרס באמת ניצבים בפני צוק. המשבר עם קוואי לאונרד הוא אירוע שהספרס לא היו רגילים אליו (ככה זה כשבמשך 20 שנה הסופרסטאר שלך הוא האדם הכי נח ביקום) ובסופו של דבר הם מצאו את עצמם נגררים לטרייד בו אין להם יכולת מיקוח. כך הספרס איבדו את אחד מחמשת השחקנים הטובים בליגה (כשהוא בריא) וקיבלו שחקן מצוין לעונה הרגילה שנחנק פעם אחר פעם בפלייאוף.

דמאר דרוזן יהיה אחלה של שחקן עבור הספרס, אבל בקרב היריות שמתחולל כעת בקונפרנס המערבי, דרוזן הוא רובה מים. יכול להיות שפופוביץ' יאמן לקבוצה הזו את הצורה ולמרקוס אולדריג' יתן עוד עונה נהדרת ודז'ונטה מורי יתגלה כרכז העתיד של הקבוצה, אבל בסופו של דבר, מול גולדן סטייט ויוסטון וכנראה גם שמול אוקלהומה סיטי ויוטה, אין לספרס סיכוי.

בקטן: העזיבה של לאונרד הותירה בור בעמדות הכנף של הספרס, בור שהולך וגדל כשמבינים שגם דני גרין וקייל אנדרסון עזבו את טקסס בקיץ. הספרס יאלצו להסתדר הגנתית עם דרוזן ומרקו בלינלי בכנף, וזה הולך להיות אתגר גדול עבור פופוביץ'. לוני ווקר הרוקי ודאנטה קאנינגהאם הג'ורנימן ינסו לעזור בגזרה הזו, אבל זה לא יהיה קל בקונפרנס בו כל ערב הם עלולים להיתקל בלברון ג'יימס או פול ג'ורג' או סי.ג'יי מקולום או דונובן מיטשל או קליי תומפסון או ג'ימי באטלר.

אם אתם בכל זאת מחפשים נקודת אור באוף-סיזון המדכדך הזה של הספרס, זו העובדה שמאנו ג'ינובילי עדיין לא הודיע על פרישה. בהיעדרו של טוני פארקר (פעם ראשונה שפרנצ'ייז כלשהו מאבד שני פיינלס MVP בקיץ אחד) הוא השריד האחרון של הביג-3 מהאליפויות של העשור הקודם ומבלי ששמנו לב, הוא, פאטי מילס ומרקו בלינלי (שעבר בערך חצי ליגה מאז וחזר לספרס בקיץ) הם היחידים ששיחקו בקבוצת האליפות של 2014. הם אולי נראים כמו הספרס ומדברים כמו הספרס, אבל זו הולכת להיות קבוצה שונה לגמרי מזו שהתרגלנו אליה בשנים האחרונות.

 

מקום 26 – דטרויט פיסטונס

באו: גלן רובינסון (שחקן חופשי, פייסרס), חירי תומאס, ברוס בראון (דראפט) חוזה קלדרון (שחקן חופשי, קליבלנד), זאזה פאצ'וליה (שחקן חופשי, גולדן סטייט), דוויין קייסי (מאמן)

הלכו: אנתוני טוליבר (שחקן חופשי, מינסוטה), סטן ואן גאנדי (מאמן), ג'יימס אניס (שחקן חופשי, יוסטון)

בגדול: כשדטרויט עשו את הטרייד על בלייק גריפין בינואר המחשבה שלהם הייתה למלא את האולם הריק בדטרויט (במשך 5 שנים ברציפות הפיסטונס נמצאים בבוטום 5 באחוז צופים במשחקי הבית), אבל לא רק. הפיסטונס חשבו שבלייק יהיה המרכיב הסודי שלהם בדרכם לפלייאוף. כאשר סטן ואן גאנדי שלח את טוביאס האריס ואייברי בראדלי ובובאן מריאנוביץ' לקליפרס הוא האמין בכל ליבו שקו קדמי של גריפין ואנדרה דראמונד יספיק במזרח כדי להבטיח להם מקום בפוסט-סיזון. הוא כל כך האמין שהוא הסכים לתת לקליפרס בחירת סיבוב ראשון מוגנת לוטרי.

עם זאת, היו סימני אזהרה. גליון הפציעות שלו והחוזה הארוך והמפלצתי שלו (חתם על 175 מיליון דולר ל-5 שנים בקיץ שעבר) היו סימני אזהרה די גדולים, אבל סטן ואן גאנדי בטח חשב לעצמו, פאק איט, אני בטח כבר לא אהיה פה כשכל זה יקרה. בינתיים אני אגיע לפלייאוף והדאגות לגבי החוזה הענק של בלייק והפציעות שלו יהיו נחלת העתיד.

זה היה אמור להיות התסריט. הצלחה יחסית בהווה בדמות כמה הופעות פלייאוף נחמדות והתלהבות מצד הקהל, כאשר העתיד הופך להיות מעורפל מאוד בעוד בלייק יתקשה להישאר בריא והחוזה שלו יהפוך לנטל. בפועל, במקום להתפרס על פני שלוש-ארבע שנים התסריט הזה התנקז לשלושה-ארבעה חודשים.

הפיסטונס לא הצליחו להגיע לפלייאוף עם בלייק, בין היתר כי לא היו להם שחקנים בקו האחורי (עם כל הכבוד לרג'י בולוק וסטנלי ג'ונסון), איבדו את בחירת הדראפט שלהם לקליפרס, מה שהוביל לפיטורים של סטן ואן גאנדי ולהמשך הקיץ המשעמם ביותר בהיסטוריה עבור קבוצה שמינתה את המאמן של הקבוצה הטובה ביותר בקונפרנס בעונה שעברה.

כנראה שזה המחיר שאתה משלם על זה שאתה בוחר את לוק קנארד על פני דונובן מיטשל.

בקטן: השינוי הגדול הוא, כאמור, בכס המאמן עם המינוי של דוויין קייסי. קייסי הוכיח את עצמו כמאמן עונה רגילה מבריק ומגיע לו המון קרדיט על ההצלחה של טורונטו, שהגיעה לשיא בעונה שעברה עם 59 ניצחונות, אבל הוא מאמן פלייאוף חלש. בכל עונה הראפטורס היו חלשים יותר משמעותית בפלייאוף לעומת העונה הרגילה, וכמו שהוא קיבל קרדיט בהצלחות, כך גם בכשלונות.

בדטרויט הוא יתבקש להיות רק מאמן עונה רגילה מרשים כי קשה לראות את הפיסטונס עושים משהו מעבר לזה. הקו האחורי שלהם הוא עדיין מהחלשים בליגה (עם כל הכבוד לחוזה קלדרון וגלן רובינסון). יכול להיות שעונה שלמה של בלייק גריפין תעזור או שאולי רג'י ג'קסון יהיה בריא ויעשה קפיצת מדרגה (ספוילר – הוא לא, הוא היה אחד השחקנים הפותחים הגרועים בליגה בעונה שעברה כשהיה בריא), אבל הפיסטונס הם ללא ספק אחת הקבוצות המדכאות בליגה שהעתיד שלה נראה די עגום, בטח כשמסתכלים על תקרת השכר שלהם ומבינים שהם Capped Out עד סוף עונת 2019/20. הסיבה היחידה שהם לא נמוך יותר בדירוג היא כי לא היו מהם ציפיות לקראץ הקיץ. לפחות הם לא אכזבו.

הדבר המעניין היחיד לגבי הבוכנות העונה הוא מתי אנדרה דראמונד ידרוש טרייד (יש לו עוד שנתיים בחוזה עד שיש לו אופציית יציאה) ואיך עולם הכדורסל יעריך אותו בעידן בו סנטרים עם סט הכישורים שלו הם נדירים אבל לא ממש מבוקשים.

 

מקום 25 – וושינגטון וויזארדס

באו: דווייט האוורד (שחקן חופשי, ברוקלין/שארלוט), אוסטין ריברס (טרייד, קליפרס), ג'ף גרין (שחקן חופשי, קליבלנד), טרוי בראון (דראפט), תומאס ברייאנט (שחקן חופשי, לייקרס)

הלכו: מרצין גורטאט (טרייד, קליפרס), מייק סקוט (שחקן חופשי, קליפרס)

מתנדנדים: רמון סשנס, טיי לאוסון, טים פרייז'ר

בגדול: מה עושים כשלקבוצה שלך יש בעיות כימיה קשות? מצרפים שניים מהשחקנים השנואים בליגה, כמובן. להאוורד יש עוד מה לתרום מקצועית (כפי שהמספרים שלו מהעונה שעברה בשארלוט הוכיחו), אבל יש לנו כבר מספיק אינדיקציות ממספיק חדרי הלבשה כדי להבין שהוא בעייתי. כך גם לגבי אוסטין ריברס, שהצליח לגרום לחבורה של שחקני NBA לנסות למצוא מעברים סודיים כאילו הם בהוגוורטס רק כדי להרביץ לו. האם זה מה שהוויזארדס צריכים אחרי עונה בה מאבקי הכימיה והאגו של וול, בראדלי ביל וחבריהם היו ציבוריים?

זו העונה שג'ון וול צריך לחזור ולהוכיח שהוא אחד מחמשת הרכזים הטובים בליגה. הוא צריך לקחת את הקבוצה הזו למקומות שבהם היא הייתה ב-2017. נכון, יש את בוסטון ופילי וטורונטו וגם מילווקי ואינדיאנה נראות קבוצות סולידיות יותר מהוויזארדס, אבל בשביל זה ג'ון וול קיבל את החוזה הענק שהוא קיבל. כדי להיות פרנצ'ייז פלייר של קבוצת צמרת, לא קבוצה שבקושי מגיעה לפלייאוף במזרח ומודחת בקלילות בסיבוב הראשון.

בקטן: הבעיה היא שלא נראה שוול נראה מוכן לאתגר הזה. בינתיים כל מה שראינו ממנו בקיץ זה תמונה לא מחמיאה ממחנה האימון של נבחרת ארה"ב, תמונה שגרמה לטוויטר לרעוש ולגעוש למשך שעתיים שלמות. בעונה שעברה וול אמר על עצמו שהוא הגיע שמן למחנה האימון של הוויזארדס ורק בזמן הפציעה שהשביתה אותו בינואר הוא חזר לכושר משחק. זו פריבילגיה שהוא לא יכול להרשות לעצמו, בטח עכשיו כשיש לו דמויות צבעוניות ומורכבות בחדר ההלבשה שהוא אמור להנהיג.

 

מקום 24 – מינסוטה טימברוולבס

באו: ג'וש אוקוגי, קייטה בייטס-דיופ (דראפט), אנתוני טוליבר (שחקן חופשי, דטרויט)

הלכו: נמניה בייליצה (שחקן חופשי, סקרמנטו), קול אולדריץ' (נחתך)

הוחתמו מחדש: דרק רוז (2.3 מיליון לעונה אחת)

מתנדנדים: ג'מאל קרופורד, ארון ברוקס, מרכוס ג'ורג' האנט

בגדול: טום ת'יבודו צריך לכתוב ספר על איך להרוג פרנצ'ייז עם ווייבים טובים תוך קיץ אחד. בקיץ שעבר ת'יבודו לחץ על כפתור ה-Fast Forward של הריבילד של הטימברוולבס עם הטרייד על ג'ימי באטלר. נכון, כולנו היינו עושים את הטרייד הזה 11 פעמים מתוך 10, אבל כבר ברגע הטרייד היה ברור שהמהלך הזה שם מעין שעון חול מעל הטימברוולבס, שעון חול שלא היה שם עד שבאטלר הגיע. מכיוון שבאטלר נמצא בשיא הקריירה שלו עכשיו, הוא רוצה לנצח עכשיו. מכיוון שכאשר הוא הגיע נותרו לו רק עוד שנתיים לחוזה, הטימברוולבס רוצים לנצח עכשיו. מכיוון שת'יבס הוא פסיכופת, גם הוא רוצה לנצח עכשיו.

אז הטימברוולבס ניצחו והצליחו להגיע לפלייאוף ולשבור את הבצורת הארוכה ביותר בליגה, אבל כל זה לא יהיה שווה כלום אם באטלר יעזוב בקיץ הבא. לפי הדיווחים על חיכוכים בינו לבין קארל אנטוני טאונס, נראה שהאופציה הזו היא סבירה מאוד.

בעיה לא פחות גדולה שנוצרה מההגעה של באטלר היא שהתפקיד של אנדרו וויגינס הצטמק ללעמוד בפינה ולחכות שהכדור יגיע אליו. זה לא התפקיד האידיאלי עבור שחקן עם אחוזים בעייתיים מהשלוש, ובעונה שעברה באמת המספרים של וויגינס ירדו והאחוזים שלו צנחו לאזור ה-44% מהשדה ו-33% מהשלוש (ירידות משמעותיות ביחס ל-2016/17). זו בעיה משום שהטימברוולבס משלמים לוויגינס כמו לפרנצ'ייז פלייר, לא כמו לרודני הוד משופר.

ת'יבס חייב למצוא דרך למקסם את היכולות של וויגינס ולמצוא דרך שטאונס ובאטלר יחיו בדו-קיום (ושטאונס יצליח לעשות פוסט-אפים על שחקנים שנמוכים ממנו בראש, משהו שהוא לא הצליח לעשות מול יוסטון בפלייאוף). כל שאר הדברים שקרו במינסוטה בקיץ הם משניים.

בקטן: הדברים הללו כוללים כל מיני אנתוני טוליברים ונמניה בייליצים. אתם יכולים לעבור לקבוצה הבאה.

 

 

מקום 23 – ממפיס גריזליז

באו: ג'רן ג'קסון, ג'בון קרטר (דראפט), קייל אנדרסון (שחקן חופשי, סן אנטוניו), עומרי כספי (שחקן חופשי, גולדן סטייט), גארט טמפל (טרייד, סקרמנטו), דקארי ג'ונסון (טרייד, אורלנדו)

הלכו: טייריק אוונס (שחקן חופשי, אינדיאנה), בן מקלמור, דיונטה דייוויס (טרייד, סקרמנטו), ג'רל מרטין (טרייד, אורלנדו)

הוחתמו מחדש:

מתנדנדים: מריו צ'אלמרס, בריאנטה וובר

בגדול: הגריזליז הם דוגמא מצוינת לכך שאנחנו נמצאים בעידן מוזר ב-NBA. לכאורה, לגריזליז יש שני שחקנים טופ 30 בליגה כשהם בריאים (מארק גאסול ומייק קונלי) והם צריכים לרצות לנצח ולהיות תחרותיים. אלא שמכיוון שכולנו יודעים שאין לדובים סיכוי לאיים על הגדולות של המערב קצת קשה להבין למה לעזאזל הם מחכים. בקיץ הבא גאסול יכול להפוך לשחקן חופשי והגריזליז עלולים למצוא את עצמם מתמודדים עם המציאות הקרה של תחתית המזרח לאורך שנים, אז למה הם לא עושים כלום? למה הם לא עושים טרייד א-לה ג'ימי באטלר והבולס ומנסים לחשב מסלול מחדש?

כנראה שמשהו ב-DNA של הגריזליז הוא שונה והמועדון הזה לא מוכן לפרק סופית את הגרעין שהוביל את הפרנצ'ייז להישגים הכי גדולים שלו, למרות שברור שהם מסתכלים על הגבעה מהצד הלא נכון שלה. אם השינוי הזה לא הגיע עד עכשיו, אני בספק אם הוא יגיע בעתיד, מה גם שהערך של גאסול וקונלי בטרייד הצטמק כמו ביצים של ילד בן 12 אחרי ביקור בבריכה. עונה רוויית פציעות וסכסוכים מתוקשרים עם דייוויד פיזדייל עשתה את שלה.

בקטן: במקום פיזדייל מונה בי.ג'יי ביקרסטאף, ובקיץ הוא קודם לעמדת המאמן הראשי. לביקרסטאף היו כמה קדנציות רנדומליות בליגה כמאמן ראשי. באף אחת מהן הוא לא נראה כמאמן הגדול הבא של הליגה, אבל אולי הטייטל של מאמן ראשי קבוע יעשה אצלו איזשהו שינוי. מעבר לכך, ג'רן ג'קסון שנבחר בבחירה הרביעית בדראפט נראה כמו הסיבה הכי טובה לראות משחקים של הגריזליז העונה. כלומר, חוץ מעומרי כספי, שהולך חזק על התואר של השחקן עם הכי הרבה משחקים בהיסטוריה של ה-NBA ללא הופעת פלייאוף, תואר שהוא מרשים ומפוקפק בו זמנית.

 

 

מקום 22 – מיאמי היט

באו: אף אחד משמעותי

הלכו: אף אחד משמעותי

הוחתמו מחדש: וויין אלינגטון (6.2 מיליון לעונה אחת)

מתנדנדים: דוויין ווייד, יודוניס האסלם

בגדול: בקיץ שעבר מיאמי דורגו במקום ה-26 בדירוג בעיקר בגלל העובדה שהחוזים שהם העניקו לשחקנים שלהם, שהיו אחראים לאותה ריצת 30-11 מטורפת בחצי השני של העונה. ההיט כנראה התאהבו בריצה הזו והעניקו לדיון ווייטרס ולג'יימס ג'ונסון חוזים ל-4 שנים. בנוסף, הם נתנו לקלי אוליניק חוזה ל-4 שנים (פרמיה על אותו משחק 7 היסטורי מול הוויזארדס בפלייאוף 2017) ובכך כבלו את עצמם לסגל הנוכחי שלהם.

הקיץ החוזה של טיילר ג'ונסון הפך לרעיל כתוצאה מהחוזה שהוא חתם איתו על הנטס ב-Restricted Free Agency בקיץ 2016 וביחד עם החוזים של גוראן דראגיץ' וחסן ווייטסייד תקרת השכר של מיאמי נראית כמו איילון ב-9 בבוקר.

הבעיה היא שגם שאר המשאבים של ההיט אזלו. בחירת הדראפט שלהם הלכה לפיניקס (זכר לטרייד על דראגיץ' ב-2015) ואף אחד מהצעירים שלהם (במיוחד ג'סטיס ווינסלו) לא היה מסקרן מספיק כדי להכניס אותם ברצינות אפילו לשמועות על קוואי לאונרד. ההיט הם קבוצת ה-High Floor, Low Ceiling של הליגה כרגע.

בקטן: וויין אלינגטון חזר לעוד עונה ויקבל רשיון להמשיך להפציץ מאריק ספולסטרה, אבל בכדי שההיט יוכלו להיות משהו שהוא מעבר ל-First Round Exit משהו ייחודי חייב לקרות בגזרת ג'וש ריצ'רדסון/ג'סטיס ווינסלו. מעבר לכך, העניין סביב ההיט הוא בעיקר פיננסי. הם נמצאים הרבה מעבר לתקרת המס ויהיה מעניין לראות אם הם ינסו להיפטר מהחוזה של ווייטסייד. לסנטר של ההיט יש עוד כ-50 מיליון דולר מובטחים לשנתיים הקרובות (יש לו אופציית שחקן ל-2020) ולהיט יש את בם אדבאיו, שכבר בעונה שעברה הראה שהוא יכול לתת בערך 70% ממה שווייטסייד נותן ב-10% מהעלות. האם הם יהיו מוכנים להעביר בחירת דראפט כדי להיפטר ממנו? והאם תהיה קבוצה שתהיה מוכנה לקלוט את הסנטר הייחודי?

 

מקום 21 – מילווקי באקס

באו: ארסן איליאסובה (שחקן חופשי, פילדלפיה), דונטה דיוינצ'נזו (דראפט), ג'יילן מוריס (שחקן חופשי, חוזה 2-Way), ברוק לופז (שחקן חופשי, לייקרס)

הלכו: ג'בארי פארקר (שחקן חופשי, שיקאגו), ברנדון ג'נינגס (נחתך)

מתנדנדים: שבאז מוחמד, מרשל פלאמלי, ג'ייסון טרי

בגדול: היו כל מיני מעברים במילווקי ואני עוד אגע בהם בחלק השני, אבל האמת העצובה לגבי הבאקס היא כזו – כדי לאיים על התואר אתה חייב יותר מכוכב אחד, ולבאקס יש אמנם כוכב אחד ענק, אבל אין להם כוכב שני ולא נראה שיש להם דרך להשיג כוכב שני.

הקיץ הם החליטו לוותר על ג'בארי פארקר, שהיה עתיד להיות הכוכב לצידו של יאניס אנטטוקונמפו, ושעון החול מתחיל לתקתק. אמנם יש ליאניס עוד 3 שנים עד שהחוזה שלו נגמר, אבל זה אומר שנשארו לו רק שנה-שנתיים עד שיתחיל ה-Pre-Agency שלו, ואם מילווקי לא תתחיל להראות התקדמות, הולך להיות מעניין מאוד בוויסקונסין.

כאמור, הבעיה הגדולה היא שלבאקס אין אפיקים להשיג את הכוכב השני הזה. כריס מידלטון הוא שחקן מעולה שיכול לחלוטין להיות שחקן חמישייה בקונטנדרית, אבל הוא לא סקוטי פיפן. אריק בלדסו צריך להתאושש מתצוגת פלייאוף מזעזעת ולבאקס אין מקום מתחת לתקרה אם הם רוצים להשאיר אותו בקיץ הבא. אותו קיץ שבו מידלטון יכול להפוך לשחקן חופשי.

בהיעדר אפיקים כאלו, הבאקס ניסו להביא בקיץ כוכב על הקווים והחתימו את המאמן הכי טוב שהיה בשוק, מייק בודנהולצר. קואץ' באד מגיע אחרי קדנציה מרשימה באטלנטה, שהשיא שלה היה ב-2015 עם עונת 60 הניצחונות, והוא מגיע עכשיו לקבוצה שבהחלט זקוקה ליד של מאמן ולאחד השחקנים הכי מעניינים בשנים האחרונות בליגה. בודנהולצר לבטח ישפר את הבאקס ויקרב אותם לאזור החיוג של 50 ניצחונות נטו בזכות היותו מאמן יסודי וטוב, אבל האם בפלייאוף זה יספיק? זה סימן שאלה גדול מאוד שכדאי לבאקס שהוא יסתיים עם התשובה כן, אחרת אנחנו נשמע הרבה מאוד על קיץ 2021, בו יאניס יהפוך לפרי אייג'נט.

בקטן: יש לבאקס קטע מוזר שהם אוהבים לסגור דברים מהר איך שהפרי אייג'נסי מתחיל. בקיץ שעבר הם החתימו את טוני סנל על 46 מיליון דולר ל-4 עונות עוד לפני שאדריאן ווז'רנובסקי בכלל פתח את הטוויטר שלו והעונה הם היו זריזים לשלוף את פנקס הצ'קים עבור ארסן איליאסובה עם 21 מיליון דולר ל-3 שנים.

מי בדיוק נלחם בבאקס על השחקנים האלה? מי בדיוק חיכה לאיליאסובה עם חוזה רב שנתי? למה לא לחכות כמה ימים כדי לראות לאן השוק הולך? הבאקס בעצמם נהנו מהכמה ימים האלה כשהחתימו את ברוק לופז, סנטר שיהיה מרתק לראות אותו לצד יאניס, בחוזה ידידותי למשתמש. יש הרבה מה לשפר אצל הבאקס, גם בסגל וגם בהנהלה. השאלה היא האם הם יתעוררו בזמן לפני ששעון החול על יאניס יתהפך.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על מקצה הדירוג 2018 – מקומות 21-30

  1. פינגבאק: מקצה הדירוג 2018 – מקומות 11-20 | מרגישים NBA

  2. פינגבאק: מקצה הדירוג 2018 – מקומות 1-10 | מרגישים NBA

  3. "טום ת'יבודו צריך לכתוב ספר על איך להרוג פרנצ'ייז עם ווייבים טובים תוך קיץ אחד"
    לפנתיאון,כמה צחקתי,צריך להוציא חוזה על ת'יבודו

  4. לפי דעתי יובל,ת'בודו ,ושחקן הפורנו מדטרויט,הם שירת הברבור של,מנג'ר/מאמן,רעיון כל כך מפגר,כמה שיותר מהר ,יזרקו את ת'יבודו,ככה מינסוטה תינצל מהרס מוחלט,בעלים של מיני או מוזרים או קמצנים טיפשים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s