פוסטים אחרים

—————————————————————————————————————–

מאה ימים של כלום (24/8/2015)

השבוע חלפו 100 ימים מאז כינונה של הממשלה הרביעית של בנימין נתניהו. מצד אחד, צריך לתת לממשלה הזו את מאה ימי החסד שלה, אבל מצד שני, יש מין אקסיומה שאומרת שמה שהממשלה לא עשתה במאה הימים הראשונים שלה, היא כבר לא תעשה.

איך שאני רואה את זה, הממשלה הזו מפרשת את האקסיומה הזו קצת לא נכון, כי נראה שהיא עסוקה בעיקר בלא לעשות, כאילו אם היא לא תעשה כמה שיותר במאה ימיה הראשונים, המצב פה יהיה טוב יותר. הממשלה הזו עסוקה בלא לעשות כלום בנושא המדיני, לא לעשות כלום בנושא הביטחוני, לא לעשות כלום בנושא הכלכלי ולא לעשות כלום בנושא החברתי. עם זאת, היא כן עסוקה בקיצוץ ראשיהם של רגולטורים מקצועיים (רשות החשמל, הממונה על ההגבלים העסקיים), היא כן עסוקה בהעברת מתווה גז שגם בעין בלתי מזוינת ניתן לראות שהוא עמוס בחורים ובעיות (למה תאריך היעד לפיתוח מאגר לוויתן, שהוא המאגר הכי גדול, נדחה? למה המחיר של הגז מוצמד למדד שלאו דווקא קשור לשוק הגז?) והיא עסוקה בלהחזיר את הגלגל לאחור בכל הקשור להשתלבות החרדים במשק.

לפני שאני ממש נכנס בכל הכח בממשלת נתניהו הרביעית (אפשר כבר לקרוא לו נתניהו הרביעי ולגמור עם זה?) בואו נעצור רגע ונריח את הוורדים. בואו ננשום עמוק, ונסתכל ימינה ושמאלה. בואו נסתכל על הטרור היהודי שצמח פה, בואו נסתכל על המחאה של העדה האתיופית בקיץ האחרון, בואו נסתכל על הנתונים הכלכליים המדאיגים שצצו כאן בשבועות האחרונים (עוד לפני שהשווקים העולמיים החלו לרעוד), בואו נסתכל על הדרך בה אנו מתמודדים עם בעיית המסתננים מאפריקה (שפה ליאור שליין מגחיך אותה בצורה שאני לא יודע אם לצחוק או לבכות), בואו נסתכל על בעיית הדיור שהופכת להיות בעיה שמאפיינת דור שלם. אני יודע שיש גם המון דברים חיוביים במדינה שלנו, אבל בחייאת, בואו לא נעמיד פנים שאין פה שום דבר שצריך לתקן. בואו לא נעמיד פנים שסטטוס קוו זה סבבה.

הבעיה היא שהממשלה הזו מציעה לנו רק סטטוס קוו. השבוע ראיתי ראיון עם שר הבטחון, אדם העונה לשם בוגי. בראיון בוגי הציע מעין גישה פרגמטיסטית לכל הבעיה הישראלית-פלסטינית כשאמר שאין כרגע פתרון. הוא אמר שמצד אחד, אנחנו לא רוצים לשלוט עליהם (שזה המצב כרגע), אבל מצד שני, שהם תלויים בנו מבחינה כלכלית ומבחינת תשתיות ושאין ישות פלסטינית ברת קיימא שנמצאת באופק שתוכל לדאוג לפרמטרים הללו.

אני לא מתיימר להיות חכם יותר מהאנשים שמנהלים את המדינה הזו, אבל המשפט הזה של בוגי קצת לוקה בחוסר הגיון. אם אתה לא רוצה לשלוט בפלסטינים, אבל אתה חייב להמשיך לשלוט בהם כי הם תלויים בך כלכלית ותשתיתית, למה אתה לא עוזר להם לפתח עצמאות כלכלית ותשתיתית? למה אתה לא מתחיל לתת להם את הכלים כדי שיום אחד הם יוכלו להפסיק להיות תלויים בך כלכלית ותשתיתית? האם זה כי אתה לא באמת רוצה לתת להם את הכלים או שפשוט נח לך הסטטוס קוו?

יכול להיות שהתשובה היא שאנחנו לא רוצים שהפלסטינאים יהיו עצמאיים מבחינה כלכלית ותשתיתית, כי זה יוביל בסופו של תהליך למדינה פלסטינית, ויכול להיות שאנחנו לא רוצים שתהיה להם מדינה. תכלס, אני מבין את הטיעונים. מדינה פלסטינית תקלוט לתוכה את כל הפליטים הפלסטינים מכל קצוות תבל, היא תחבור לאיראן, היא תהווה איום קיומי על מדינת ישראל בשלל דרכים מגוונות ויאדה יאדה יאדה.

הבעיה שלי עם הטיעון האחרון הוא שאין לו קשר למציאות. למי שלא שם לב, מדינת ישראל מוקפת בעשרות מדינות ערב שמאיימות להשמיד אותה כבר קרוב ל-70 שנה, היא אפילו נלחמה עם חלק מהן מספר פעמים, וסך הכל עמדנו בזה בצורה סבירה. למה עוד מדינה כל כך מפחידה אותנו? למה מדינה שתהיה בתחילת דרכה ותהיה עסוקה בעיקר בעצמה אמורה להוות איזשהו איום על המדינה עם אחד הצבאות החזקים בעולם?

הבעיה השנייה שלי עם הטיעונים נגד מדינה פלסטינית היא שהאלטרנטיבה היא גרועה יותר. ככל שאנחנו ממשיכים עם המצב הנוכחי, בו אנחנו ממשיכים לשלוט על השטחים, המצב רק ילך ויחמיר. בזמן שאנחנו ממשיכים לא לעשות כלום, הערבים עושים ילדים ומנצחים אותנו במלחמה הדמוגרפית (מלחמה הרבה יותר חשובה מכל מלחמות ישראל עד כה). זה יוביל לכך שבעתיד אנחנו נקצה יותר משאבים לשטחים, בין אם למערכת הביטחון כדי שתמשיך להגן עלינו מפני הפלסטינים המתרבים ובין אם למפעל ההתנחלויות (שגם הוא מתרבה במהירות של אוסיין בולט). את המשאבים הללו אנחנו יכולים להקצות לדברים פרודוקטיביים יותר, כמו חינוך, נגיד. אומרים שזה גם חשוב.

מבחינתי, המסקנה מהדיון הזה היא די ברורה. מדינה דו-לאומית תהיה הרסנית לא פחות ממדינה פלסטינית.

קל מאוד לסמן את הפוסט הזה בצד השמאלי של המפה, ואכן הדעות שלי הן יותר קרובות לאלו של תמר זנדברג מאשר לאלו של מוטי יוגב, אבל זה לא הדיון פה. יש לנו, כעם, נטייה בעייתית להתעלם מטיעון אם הוא קשור לאיזושהי אג'נדה פוליטית. אני מניח שחלק מהקוראים יתייגו אותי כשמאלן הזוי וימשיכו בחייהם, כי הטיעונים שהצגתי פה לא תואמים את המציאות הסובייקטיבית שלהם, אבל לפני שתעשו את זה, אני רוצה שתעצרו רגע ותחשבו האם המציאות האובייקטיבית שאליה אנחנו הולכים היא מציאות חיובית.

האם הממשלה הזו עושה מספיק בנושאי ביטחון? האם היא עושה צעדים כלשהם כדי שהמציאות בשטחים תהיה יותר נסבלת? האם היא עושה משהו כדי שהמציאות בעוטף עזה תהיה נורמלית?

האם הממשלה הזו עושה מספיק בנושאי כלכלה? האם היא עושה צעדים כלשהם להורדת יוקר המחיה? האם היא מתקרבת לאיזשהו פתרון לבעיית הדיור? האם היא בכלל מסוגלת לכך?

האם הממשלה הזו עושה מספיק בנושאי חינוך? האם היא מודאגת מכך שקרוב ל-50% מהילדים במערכת החינוך בבתי הספר היסודיים כיום (חרדים וערבים) מקבלים חינוך ברמה של מדינות עולם שלישי (הערבים) או לא מקבלים חינוך מודרני כלשהו (החרדים)? האם היא עושה צעדים כלשהם כדי שהילדים הללו, לכשיגדלו, יוכלו לתפקד במדינה מערבית מודרנית?

כמעט כל התשובות שלי לשאלות הללו הן שליליות (הערת אגב #1: בכלכלה אפשר להגיד שנעשים צעדים כדי להוריד את יוקר המחיה, כמו רפורמת הקורנפלקס, אבל זה ממש לא מספיק ולא נראה שזה מעניין עוד מישהו חוץ מאת שר האוצר. הערת אגב #2: שר החינוך, נפתלי בנט נראה כרגע כמו השר היחיד שבאמת פועל. אולי לא מספיק ולא כפי שחלקנו היינו רוצים, אבל לפחות הוא פועל. זה יותר ממה שאפשר להגיד על שאר חבריו לממשלה), וזה מה שמדאיג אותי. זה לא משנה אם אני שמאלן הזוי או נער גבעות. מבחינה אובייקטיבית, המסלול שעליו אנחנו נמצאים מוביל למקומות שאני רוצה להאמין שכולנו לא רוצים להגיע אליהם. אלו מקומות של התפוררות חברתית, כלכלית וביטחונית.

אבל יש גם חלק אופטימי, והוא שאנחנו בחרנו את הממשלה הזו. אנחנו קלקלנו, ולכן אנחנו גם יכולים לתקן. זה קל להגיד שאין אלטרנטיבה לביבי ולהמשיך לשלשל מחל בקלפי, אבל צריך להפסיק לעשות את מה שקל לנו, ולהתחיל לדאוג לגבי איך המדינה הזו הולכת להיראות בעוד 20-30 שנה. בואו נוציא את הראש מהתחת ונריח את הוורדים. הריח שלהם ממש לא משהו.

—————————————————————————————————————–

בואו לא ניתן למספרים לסדר לנו את החיים (18/2/2015)

תקופת מבחנים, החברה בפאקינג לאוס, וחורף בחוץ. זה בדיוק הזמן בשביל קצת בהייה אסקפיסטית מול הטלוויזיה, אבל רצה הגורל ודווקא השבוע אין NBA. הליגה הטובה בעולם בהפסקה השבוע ולי נותר לבהות בשרה נתניהו לועגת לאינטילגנציה של כל הציבור הישראלי.

הבהייה הזו התחלפה לאט לאט בזעם מוכר על כך שהתקשורת בארץ מאפשרת לשיח להדרדר לגובה של שטיח עם חור. בדרך כלל הזעם הזה מומר בקריאת Fuck It, העברה לערוץ הספורט כדי לראות צ'לסי – פ.ס.ז'. ופגישה נוספת עם מנגנון ההדחקה, אלא שכבר מאסתי בתהליך הזה, והפעם אני רוצה קצת תוכן. לא רוצה יותר לראות את מושיק גלאמין וכל מיני יצורים משתלטים על השיח הציבורי. אני רוצה שהציבור יקבע את השיח הציבורי. כן, אני יודע, זה רעיון קצת מהפכני, אבל זרמו איתי.

הזעם והתסכול הללו הופנו למקום שבו אני מתבטא הכי טוב, הבלוג. אמנם זה בלוג על NBA ולא על פוליטיקה, אבל וואללה, זה אחד היתרונות בבלוג שהוא שלי. מותר לי לכתוב על מה שאני רוצה, כמה שאני רוצה ומתי שאני רוצה. אז הפוסט הזה מופיע בעמוד אחר מהעמוד הראשי, כדי לא לפגוע בחוויית הקריאה של האוהד הרגיל, אבל אני ממליץ לכולם לקרוא אותו, כי למרות שניתוח של ההתקפה של קליבלנד במשחק העומד זה חשוב, יש גם דברים יותר חשובים בעולם.

לוואללה ספורט יש פינה של מספרים, שבה אחד מכתבי ה-NBA מביא נתונים סטטיסטיים ומסביר אותם לקהל ההדיוט, כדי לתווך את המציאות של ה-NBA לאוהד הממוצע. זה הניסוי שאני רוצה להעביר כאן היום. לזרוק נתון שקשור לחברה הישראלית, להסביר אותו בשפה של בני אדם, ולתווך לכם את המציאות בצורה כזו או אחרת. אני מקווה שתקראו. במקרה הכי גרוע, תלמדו משהו חדש.

*מרבית הנתונים מסתמכים על דו"ח מצב המדינה של מרכז טאוב ועל נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

*45.6% – זה האחוז של התלמידים מהמגזר הערבי והמגזר החרדי בכיתות א'-ו', נכון ל-2013. התלמידים מהמגזר הערבי (27%) משיגים ציונים במבחנים הבינלאומיים שהם שווי ערך למדינות עולם שלישי (מתחת לטוניסיה, אינדונזיה וכל מיני בוקו חראם למיניהם), ואילו התלמידים מהמגזר החרדי (18.6%) בכלל לא לומדים את החומר. מדאיג? חכו לנתון הבא.

* 78% – זה האחוז הצפוי של שתי האוכלוסיות הללו במערכת החינוך בעוד 30 שנה, אם קצב הריבוי הטבעי שלהן ושל האוכלוסיות האחרות במערכת החינוך (ממלכתי-דתי וממלכתי) ישמר. מה זה אומר על החברה הישראלית העתידית? האם אנחנו נוכל בכלל להתמודד עם מדינות מפותחות כשרוב האוכלוסיה שלנו לא מפותחת? מה התמריץ של ה-22% האחרים להישאר פה?

* 500% – תשלומי ההעברה בארץ (מסים שמועברים לאוכלוסיות חלשות, כמו ביטוח לאומי לדוגמא) הכפילו את עצמם פי 5 ב-40 השנה האחרונות, בעוד התוצר המקומי הגולמי (הרפרנס לרמת חיים) הכפיל את עצמו פי 2 בלבד בתקופה הזו, כמו שאפשר לראות פה בגרף למטה.

הנתון הזה ממחיש כמה חלק מסוים מהאוכלוסיה פשוט מממן את החלק השני. החלק שלומד ומשכיל ומרוויח ומשלם מסים פשוט מסבסד את החלק שלא לומד ולא עובד ולא ולא ולא. מהנתונים הראשונים אני חושב שאתם מבינים לבד איזה אוכלוסיה שייכת לאיזה חלק, אבל למקרה שאתם מתקשים, בשביל זה אני פה. נכון ל-2011, 50% מהמשפחות הערביות(!) ו-57% מהמשפחות החרדיות(!!) נמצאות מתחת לקו העוני, וזה אחרי תשלומי ההעברה(!!!).

* 2.8 – ההכנסה של משפחה באחוזון ה-75% גדולה פי 2.8 מהכנסה של משפחה באחוזון ה-25%. כלומר, הפערים הם ממש לא רק בין העשירון העליון לעשירון התחתון, אלא גם בתוך "מעמד הביניים", הפערים עצומים (הכי גדולים מבין 22 מדינות שנמדדו ב-OECD). באנלוגיה ל-NBA, זה כאילו הקבוצה שבמקום ה-8 בליגה תנצח 30 משחקים יותר מהקבוצה שבמקום ה-22 בליגה. אה, זה לא ממש הייתה דוגמא טובה, אבל הבנתם את הרעיון.

* 4 – זו הכמות של בוגרי הרפואה לכל אלף איש בישראל. בארה"ב הנתון גבוה יותר (בערך 6) וב-OECD המצב בכלל סבבה (יותר מ-10). האם זה בגלל הדרישות הגבוהות של מוסדי הלימוד שמובילות לכך שפחות אנשים פונים ללמוד רפואה? האם זה סתם ירידה באיכות של החומר האנושי? אני לא יודע את התשובות, אני רק יודע שהנתון הזה קיים, ושהוא לא ממש אופטימי.

* 1900 – קצת יותר מ-1900 שעות בממוצע בשנה. זה מה שהעובד הישראלי עובד. לעומת זאת, במדינות ה-OECD הממוצע עומד על פחות מ-1700 שעות בשנה. הבעיה עם המספר הזה הוא לא בגובה שלו, אלא בכך שהוא לא בא לידי ביטוי בתפוקה. הפריון (התוצר פר שעת עבודה) של ישראל נמצא בחצי התחתון של ה-OECD, מה שאומר שאנחנו יעילים בערך כמו ג'וש סמית' בדטרויט.

* 11 – זה מספר השנים הנדרשות בממוצע כדי לקבל אישורים לבנייה בישראל. רציתי להביא פה נתון על עליית מחירי הדיור, אבל בכל מקום יש מספר אחר (שנע בין 50% ל-70% בערך), ובכל מקרה, לדעתי זה מספר לא פחות חשוב. יש תוכניות נחמדות שהכוונה שלהן היא להוריד את מחירי הדיור (מע"מ אפס, מחיר מטרה וכו'), אבל אי אפשר להוריד מחירים בלי להגדיל את היצע הדירות. וכשלוקח 11 שנים (כלומר, דירה שהתחילה בתהליך קבלת האישורים כשלברון ג'יימס היה רוקי התחילה להיבנות השנה) לקבל אישור לבניית דירה, אנחנו לא בכיוון.

יש גם נתונים חיוביים כמו הירידה באבטלה והגידול בשיעור התעסוקה אצל נשים ואצל חרדים, אבל אני לא רוצה להעמיס נתונים. מי שרוצה להתעמק במספרים יכול ללכת לדו"חות על מצב המדינה של מרכז טאוב, או לראות הרצאות של דן בן דוד (פה למטה שמתי אחת ידידותית למשתמש), או סתם, אם יש לכם נטיות אובדניות, להיכנס לאתר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

המסר פה הוא די חד ודי ברור מבחינתי. בואו נפסיק לתת לפוליטיקאים לתקשורת להוליך אותנו באף למקומות לא פרודוקטיביים ולא רלוונטיים, ובואו ניקח את עצמנו ברצינות. יש לנו עיניים, יש לנו אוזניים, יש לנו שכל. בואו נשתמש בו ונבין באמת מה קורה סביבנו. לטעמי, הנתונים הללו הם הרעש המוזר הזה שאנחנו שומעים מהמנוע בזמן נסיעה, וכרגע אנחנו פשוט מגבירים את המוזיקה או נותנים לפוליטיקאים ולתקשורת להסיח את דעתנו עם איזה בור בצורת דאע"ש שנמצא בהמשך הדרך או עם איזה נאום על איראן. הגיע הזמן שנתחיל לטפל במנוע הזה, כי אחר כך, החשבון יהיה יקר מאוד.