פלייאוף 2013-טייק 17: היישר לגולד

זה היה המשחק הכי טוב של פלייאוף 2013, כי היה בו הכל. היה בו את הדרמה, כמובן. היה בו טעויות של מאמנים, היה בו את ההתעלות של שחקני המשנה ברגע הנכון, היה בו את ההתעלות של אול-סטאר אחד לרמה של סופרסטאר והייתה בו התעלות של סופרסטאר אחד לרמה של מיני-אלוהים.

נתחיל מהמאמנים. קשה להגיד שאריק ספולסטרה טעה במשהו כי הקבוצה שלו ניצחה, אבל ההתעקשות שלו על שיין באטייה נראית קצת מוגזמת. באטייה קפוא בפלייאוף הזה עם 26% מהשלוש ב-5.1 נסיונות (הוא זורק בסך הכול 5.6 פעמים מהשדה). גם אתמול הוא החטיא שלשות פנויות ואלמלא הריבאונד התקפה של כריס בוש (אחד משניים בלבד שלו במשחק) היינו שומעים הרבה יותר קולות היום מדברים על צמצום הדקות של באטייה. אמנם הוא כבר הוכיח שהוא מסוגל להתעורר בדיוק ברגע הנכון בפלייאוף שעבר, אבל גם בהגנה הוא מתקשה מול דייוויד ווסט (26 נק' ב-64% מהשדה), כך ש-31 דקות על הפרקט זה הרבה יותר מדי, במיוחד כשכריס אנדרסן מקבל רק 18.

לעומת ספולסטרה, שזו הייתה בערך הטעות היחידה שלו במשחק וניהל משחק די מושלם חוץ ממנה, פרנק ווגל שילם שכר לימוד יקר מאוד על המשחק הראשון שלו בגמר המזרח. ווגל טען לפני הסדרה שהוא לא מתכוון להתכווץ מול הסמול-בול של מיאמי. ובכן, האמירה שלו לא ממש עמדה במבחן המציאות. בשני רגעי אמת הוא החליט לוותר על רוי היברט, שחקן ההגנה הטוב ביותר שהוא יכול להעמיד בין הטבעת לשחקני מיאמי, לטובת סם יאנג. זה לא רק שווגל ויתר על היברט כעוגן בצבע במהלכים המכריעים, זה גם שהוא הכניס את סם יאנג. מילא היה נכנס מישהו כמו טוני אלן או תותח הגנתי אחר, אבל סם יאנג? ועוד אחרי שהוא אפשר לדוויין ווייד לעבור דרכו במהלך מכריע בסיום הזמן החוקי משל היה מאבטח בקניון?

שילם על חוסר ניסיון. ווגל

ברגעי האמת מול מיאמי כמעט ובלתי אפשרי למנוע את הכדור מלברון, אבל כן אפשרי להוציא לו אותו מהידיים. אם היברט היה על המגרש, לברון היה נאלץ או לזרוק זריקה קשה או למסור כדור לאחד הקלעים. אלו שתי אופציות סבירות עבור מיאמי, במיוחד כשריי אלן, דוויין ווייד, באטייה ובוש ריווחו את המגרש, אבל הן שתי אופציות הרבה פחות טובות מליי-אפ באין מפריע. גם לפול ג'ורג' יש חלק בסל הזה, אבל באמת שקשה לבוא אליו בטענות.

מעבר לטעות שבאי השימוש בהיברט ברגעי הסיום, ווגל לא הרגיש את המשחק. טיילר הנסברו נתן משחק מצוין אתמול (10 נק' ו-6 ריב' ב-12 דק'), במיוחד בסוף הרבע השלישי, אבל הוא לא ראה פרקט ברבע האחרון. חוסר השימוש בהנסברו הביא את דייוויד ווסט גמור לרגעי ההכרעה, בהם הוא החטיא שתי זריקות עונשין וזריקה פנויה לגמרי מתוך הצבע. בדרך כלל הספסל של אינדיאנה לא נותן לווגל יותר מדי דילמות לגבי מתי להחזיר את שחקני החמישייה שלו, דווקא אתמול הוא נתן לו, והוא היה צריך להקשיב לו.

ונעבור לשחקני המשנה. האיש שעליו רשום הניצחון הזה הוא לא רק לברון ג'יימס, אלא כריס אנדרסן. אנדרסן קולע בפלייאוף עד כה ב-78% מפלצתיים מהשדה, כולל 7 מ-7 אתמול. הבירדמן הפך רשמית להחתמת אמצע העונה הכי טובה של העשור האחרון, כאשר איתו ההיט עומדים על רקורד של 4-48. זה לא רק האנרגיות והנוכחות ההגנתית, ולא רק הסיומת המצוינת ליד הסל, זה העובדה שפתאום יש לך עוד שחקן שאתה צריך לשים לב אליו. בניגוד למצב בו יודוניס האסלם (שלא מהווה פקטור בהתקפה) נמצא על הפרקט, אנדרסן גרם לאינדיאנה לשלם בכל פעם שהיברט עזב אותו כדי לעצור חדירה, ויש לו חלק עצום בכך שההיט קלעו 60(!) נק' בצבע.

לאינדיאנה לא היה איזה רול-פלייר שנתן משחק מהאגדות בגיים 1, אבל היה לה את פול ג'ורג' ברבע אחרון והארכה שאומרים שהוא הדבר הגדול הבא. שלשה בתום הזמן החוקי כדי לכפות הארכה, 8 נק' ואסיסט בהארכה עצמה. כשמוסיפים לכך את העובדה שהוא שמר על לברון ג'יימס במשך כל המשחק ואפילו הצליח להכניס אותו לבעיית עבירות בפעם הראשונה מאז שבוש היה בבית הלבן, הכל מתחבר לחתיכת שחקן.

למישהו עוד היה ספק שהוא כוכב? פול ג'ורג'

התצוגה שלו אתמול (25 נק' במחצית השנייה וההארכה, 5 אס' ו-4 ריב') הייתה התגשמות החלום הרטוב של כל עכברי ה-NBA, כל אלו שראו משחקים בחדרים חשוכים בשעות לא-שעות בין אינדיאנה למילווקי וראו את פול ג'ורג' הופך לשחקן המשתפר של הליגה מול עיניהם, פתאום ראו אותו עושה למיאמי בעונתו השלישית בליגה את מה שדרק רוז לא הצליח לעשות, לקלוע עליה סל בקלאץ', אפילו כמה. הבעיה היחידה איתו אתמול הייתה שהוא גם איבד 6 כדורים, ומול מיאמי, בניגוד לניו יורק, איבודי הכדור מתורגמים לסל קל בצד השני, כך שיש לו עוד הרבה לאן להשתפר.

ג'ורג' היה הופך לגיבור הערב אם קצת יותר ריכוז ומזל, אבל הבעיה היא שלברון לוהק לתפקיד הגיבור כבר לפני הרבה זמן, ואתמול הוא הוכיח שמגיע למלהק פרס גדול. היכולת של ג'יימס לא רק לזהות שחקנים פנויים או מצבי קליעה טובים, אלא גם להגיע אליהם היא מעבר ליכולת האנושית. המהירות בה הוא זיהה את הפרצה ברגע שרוי היברט יצא, והקלילות בה הוא ביצע את המהלכים שהכריעו את המשחק הפכו את פרנק ווגל למפסיד הגדול של הערב.

מיני אלוהים. לברון עם הגיים ווינר

לברון סיים את הערב עם מספרים עצומים (30 נק' ב-50% מהשדה, 10 ריב', 10 אס' ו-3 חס'), ומה שיותר חשוב, הוא המשיך לבסס את המורשת שלו, הוא המשיך להגדיל את כמות המשחקים שנזכר בהם בערגה, גם אם אנחנו לא חובבי לברון. לברון הוא ההזדמנות הכמעט יחידה שלנו לצפות במשהו באמת היסטורי בדור הזה של השחקנים ב-NBA, אתמול הוא הוכיח זאת שוב.

אבל בסופו של דבר, זה רק משחק אחד, וזה היה משחק שמיאמי הייתה צריכה לנצח יותר מאינדיאנה. אולם זה יהיה מבחן עבור הפייסרס, מכיוון שזו הפעם הראשונה בפלייאוף בה הם סופגים הפסד קורע לב בשניות האחרונות, ויהיה מעניין לראות איך ווגל מרים את הקבוצה שלו לגיים 2. הוא יצטרך למצוא דרך להכניס את ג'ורג' היל לעניינים (רק 5 נק' ב-45 דק') ולדעת מתי ואיך להשתמש בספסל שלו. רמז: אני לא מתכוון לסם יאנג.

מיאמי, לעומת זאת, לא יכולה לנוח על זרי הדפנה. חוץ מאנדרסן, הספסל של ספולסטרה לא הגיע עדיין לסדרה, ובאיזשהו שלב ריי אלן, נוריס קול או שיין באטייה יצטרכו להתעלות כדי שההיט לא יהיו תלויים בהברקות של לברון כדי לנצח בסדרה הזו. בכל מקרה שלא יהיה, רק תנו לנו עוד משחקים כאלה. אין כמו הפלייאוף במזרח.