פלייאוף 2013-טייק 22: נבואת הזעם

מיאמי היט היא גרסת הפופ של עולם הכדורסל. היא מדליקה, מקפיצה, מלהיבה, או יותר נכון, הייתה כל הדברים האלו. כמו כל תופעת פופ, כמו הבקסטריט בויז או ווסטלייף, היא באה והולכת. בעוד סן אנטוניו מייצגת את הפרל ג'אם של עולם הכדורסל (עוד על ההשוואה הזו בהמשך השבוע), ההיט מגלים שתאריך התפוגה של גרסה פופית שכזו, של קבוצה בלי אג'נדה אמיתית מאחוריה, שמונעת יותר מכסף, חוזי פרסום ותהילה מאשר דרך אמיתית שקשורה לכדורסל, הוא קצר מאוד.

זה קרה הרבה יותר מהר ממה שכולם חשבו. מיאמי הייתה אמורה להיות הפרונט ראנר של הליגה בשש או שבע השנים הקרובות, לפחות עד שלברון יתחיל את דעיכתו אי שם בעשור הרביעי לחייו, בכל מקרה שלא יהיה, זה לא היה אמור לקרות כל כך מהר. אמנם זה גם לא קרה עדיין, אבל עצם העובדה שאנחנו דנים בעתיד של מיאמי, מראה שהבסיס שפט ריילי בנה בפלורידה הוא בעצם משענת קנה רצוץ.

Cleavlend all over again. לברון ג'יימס

הוא משענת קנה רצוץ מכיוון שלמרות שריילי מקוטלג כגאון כדורסל, בסופו של דבר הכח בקבוצה הזו שייך לשחקנים, ובגדול. מיאמי הפכה להיות קליבלנד של לפני שלוש שנים לא רק במובן המקצועי, בו לברון הוא היחיד שמתפקד על המגרש, אלא גם במובן הניהולי, בו הם חיים בפחד ממה שיקרה בראשון ביולי 2014, בו לקינג ג'יימס יש את האופציה להשתחרר מחוזהו ולקחת את כישוריו למקום אחר. אז איך זה קרה בעצם? איך קרה שמקבוצה בלתי מנוצחת, שושלת בהתהוות, יכול מאוד להיות שהעונה הבאה תהיה האחרונה של הפרויקט המגלומני של מיאמי?

קודם כל ולפני הכל, הסיבה המרכזית והעליונה והקרדינלית ביותר הן היריבות. בעוד מיאמי כיום נמצאת, כביכול, בשיאה, אינדיאנה עדיין רחוקה משלה, כשרוי היברט ופול ג'ורג' עדיין לא גירדו את התקרה שלהם. שיקאגו אמורה להשתפר עם חזרתו של דרק רוז בעונה הבאה, אוקלהומה היא עדיין אחת מהקבוצות הצעירות בליגה ואפילו סן אנטוניו נראית כרגע כמו קבוצה שההיט יתקשו מאוד להכניע, בטח ובטח בכושרם הנוכחי. כשהסופר פרינדס התחברו, כולנו חשבנו שיקח הרבה מאוד זמן עד שתגיע קבוצה שתוכל לאתגר אותם לאורך סדרה. מתברר שטעינו, ואינדיאנה, עם אול סטאר וחצי וספסל של שמשון תל אביב, גוררת אותם לגיים 7. ובניגוד לסדרה מול בוסטון בעונה שעברה, שגם הגיעה למשחק שביעי, פה יש תחושה שהצרות רק התחילו מבחינת מיאמי.

הסיבה השנייה היא שהחולשות של ההיט בולטות מדי. עם כל הכשרון שיש להיט, אין להם שום דרך להתמודד עם גבוה הרסני כמו רוי היברט, וסביר להניח שאם דווייט האוורד של 2009 היה מסתובב בפלייאוף הנוכחי, כנראה גם הוא היה מטביע את הקבוצה של ספולסטרה. כרגע, רמת הכשרון הבלתי נגמרת היא הדבר היחיד שנותן למיאמי יתרון בסדרה הזו. ועם כמה שרמת הכשרון הזו היא באמת גדולה בכמה רמות מאלו של היריבות, לאורך זמן זה לא מחזיק מים. לאורך זמן החולשות של מיאמי יכרסמו בה ויהפכו אותה לפגיעה יותר, כמו שראינו בלייקרס של תחילת שנות ה-2000.

כריס בוש לא מצליח להתמודד עם רוי היברט

אפרופו הלייקרס, הסיבה השלישית לכך שמיאמי, בתצורתה הנוכחית, לא תהיה שושלת ארוכת שנים ב-NBA היא אפקט הסחיטה, כמו שסטיב קר אמר לפני כמה ימים. אם מיאמי יעלו לפיינלס העונה, הם יהיו הקבוצה הראשונה מאז הלייקרס של קובי ופאו (בין 2008 ל-2010) שעולה לפיינלס שלוש שנים ברצף. הקבוצה האחרונה שעלתה ארבע שנים ברצף לפיינלס היא הסלטיקס בשנות ה-80. יש סיבה מדוע אנחנו לא רואים קבוצות מצליחות לשמור על הצלחה מתמשכת שכזו מעבר לשלוש שנים, וזה הסחיטה והמחיר הרגשי ששהייה בטופ לוקחת ממך. קשה מאוד לשמור על הדרייב, על המוטיבציה לנצח, ברמה כל כך גבוהה למשך כל כך הרבה זמן, כשכל כך הרבה יריבות רוצות כל כך לנצח אותך. ההיט אולי יקחו עוד תואר העונה, ובטח יהיו פקטור גם בעונה הבאה, אבל יהיה להם כל כך קשה לסחוב עוד עונה עם מטען הציפיות העצום שהם סוחבים על הגב.

הסיבה הרביעית, ואולי המשמעותית מכולן, היא הקיץ הבא. כשכל העיניים יהיו נשואות למונדיאל בברזיל, בפלורידה יתקבלו החלטות הרות גורל לגבי העתיד. לברון, ווייד ובוש יכולים לממש את האופציות על החוזה שלהם, ותיאורטית, קבוצת הכוכבים הזו יכולה להתפרק מנכסיה בעוד קצת יותר מ-12 חודשים. הכל פה בעצם תלוי בלברון. אם הוא ישאר, כח המשיכה שלו מספיק גדול כדי למשוך שחקנים טובים שימשיכו לתחזק את מעמד הקונטנדרית של ההיט, אבל פה בדיוק קבור הכלב, אם לברון היה מאמין שכח המשיכה שלו מספיק גדול, הוא היה נשאר בקליבלנד. למה לו לבזבז את שנותיו הטובות ביותר עם הדעיכה הלא סימפטית של דוויין ווייד, הנשיות של כריס בוש ואולי האופציה שכוכב נוסף יגיע כשהוא יכול ללכת להציל את מולדת הכדורסל בלוס אנג'לס או לחזור לקליבלנד על תקן המושיע עם קבוצה צעירה ואטרקטיבית שתכלול את קיירי ארווינג, דיון ווייטרס, טריסטן תומפסון ועוד חתיכות מעניינות?

מי נראה יותר טוב היום? ווייד וארווינג

כרגע, אין ללברון סיבה אובייקטיבית להישאר במיאמי מעבר לעונה הבאה. לקבוצה אין אפשרות להתחזק בצורה משמעותית מכיוון שהם חרגו הרבה מעבר לתקרת המס ב-CBA החדש (תקרת המס – 70 מיליון, המשכורות של מיאמי לעונת 2013/2014 – 85.6 מיליון), ולא כל יום פוגעים בינגו כמו עם כריס אנדרסן בחוזה מינימום. אין לו איזשהו חיבור מיוחד עם אריק ספולסטרה, בניגוד למצב שהיה בין מייקל ג'ורדן ופיל ג'קסון, ובכל רחבי הליגה צצות אופציות קורצות יותר מאשר לנסות לסחוב את ההיט לתואר על גבו. אבל זה אפילו לא הנושא המרכזי בדיון הזה.

הנקודה המעניינת ביותר, לטעמי, בדיון הזה, היא שגם אם מיאמי תיקח אליפות העונה, לא יהיה בזה מסר לליגה. בניגוד לעונה שעברה, בה נראה היה שקדחת הסמול בול הולכת להשתלט על ה-NBA, העונה זה נראה ממש סגנון מיושן, כמו ברצלונה מול באיירן בחצי הגמר של ליגת האלופות. פתאום מספיק שאתה שם פאוור פורוורד אגרסיבי כמו דייוויד ווסט בצבע והופ, נטרלת למיאמי את כל השיטה, הוצאת את שיין באטייה מהרוטציה, שינית את כל חוקי המשחק.

אם כבר, המסר פה הוא הפוך. שלוש מארבע הקבוצות שהגיעו לגמרים של הקונפרנס הן קבוצות שמונהגות ע"י ביג מנים. לכל הקבוצות הללו יש גם גארדים מובילים (במיוחד לסן אנטוניו), אבל הזהות של הקבוצות מוכתבת ע"י גאסול, רנדולף, דאנקן, ווסט והיברט. מעבר לכך, בחצי הגמר ראינו את אנדרו בוגוט פתאום הופך להיות סופר רלוונטי ואת אוקלהומה נכנעת כאשר הקו הקדמי שלה כולל את קנדריק פרקינס.

כל הדברים הללו מובילים למסקנה אחת, מיאמי הזו, של הסופר פרינדס, לא תהיה שושלת של עשר שנים, זו לא תהיה שיקאגו בולס גרסה 2.0, או משהו שמזכיר את הלייקרס או הסלטיקס של שנות ה-80. כשפט ריילי יושב בכסאו ומסתכל על התמונה הכוללת, מעבר לגיים 7 הממשמש ובא או הפוזשן הקרוב, הוא בוודאי מודאג והחיוך הזחוח שלו בטח נמחק, מכיוון שהוא יודע שהעתיד של הקבוצה החד-פעמית הזו שהוא בנה בזכות ההילה שלו וכח המשיכה של פלורידה לא נתון בידיים שלו, הוא נתון בידי שחקן אחד שלך תדע מה עובר לו בראש אחרי שני המשחקים האחרונים, בהם הוא מסתכל סביב ומגלה שאף אחד לא בא לשחק חוץ מיודוניס האסלם לכמה דקות בגיים 5. אם אני ריילי, בית הפרישה במאליבו מעולם לא נראה טוב יותר.

בוודאות פוסט נבואת הזעם הזה מגיע מוקדם מדי. מיאמי בטח תיתן בראש לאינדיאנה מחר בלילה ותנצח בסוויפ את סן אנטוניו או משהו כזה, אבל זה לא האישו. פלייאוף 2013, גם אם יסתיים כששמה של מיאמי הוא היחיד שנותר בבראקט, יזכר כנקודת המפנה בהיסטוריה של הקבוצה הנוכחית של ההיט.