מי יעצור את הרכבת מפלורידה?

לרכבת ששמה מיאמי היט נראה שכרגע יש תחנת עצירה אחת והיא התחנה הסופית אי שם בסוף יוני 2013, שכוללת טבעת נוספת לרזומה. הרצף האחרון של ההיט עומד על 9 ניצחונות מרשימים (בהפרש ממוצע של 12.5 נק'), כשבין היתר היא משפילה את הקליפרס, הלייקרס, אוקלהומה ושיקאגו. מסתבר שהסתיימו החיפושים של מיאמי אחרי כפתור תחמוצת החנקן, וכמו וין דיזל במהיר ועצבני, היא לוחצת עליו בזמן הנכון ובורחת לשאר היריבות.

יש להם את כל הסיבות בעולם לחייך. ווייד ולברון

אם נסתכל גם על הביצועים בטרייד דד-ליין, נראה שהמומנטום של ההיט נמשך גם כאן. בעוד ההיט באמת ניצלו את תום מועד ההעברות כדי להתחזק איפה שהם היו חלשים (מתחת לסל עם כריס אנדרסן), סן אנטוניו קפאה על השמרים, הקליפרס חלמו בהקיץ על קווין גארנט ואוקלהומה הביאה את רוני ברואר ממרתפי המדיסון סקוור גארדן כדי לתקוע עוד יותר את הרוקיס ג'רמי לאמב ופרי ג'ונס.

כרגע, ההיט נהנים מאפקט ההרתעה שיצר הרצף האחרון. הם הפייבוריטים הברורים לריפיט, במיוחד כשלברון משחק כמו שהוא משחק (30.2 נק' ב-66% מהשדה, 7.6 ריב', 6.7 אס' ו-1.9 חט' ב-10 המשחקים האחרונים). אז השאלה שצריכה להישאל היא האם מישהו יכול לגרום לרכבת הזו לעצור תחנה אחת לפני?

התקוות של כולם תלויות באוקלהומה. הת'אנדר אמורים להוות את התשובה המערבית למיאמי עם דוראנט מול לברון, ווייד מול ווסטברוק, איבקה מול בוש. אלא שמשאלות לחוד ומציאות לחוד, כפי שניתן היה לראות במפגש האחרון, בו פערי הרמות היו עצומים, ורצף הניצחונות של ההיט על הת'אנדר צמח לשישה. מעבר לת'אנדר, ישנם את הקליפרס, שמבחינת כשרון ועומק בהחלט יכולים לטעון לכתר, אבל לא נראים מספיק בשלים כדי להתמודד בהצלחה עם, ככל הנראה, שלוש סדרות רצופות מול אוקלהומה, סן אנטוניו ומיאמי.

זה משאיר אותנו עם סן אנטוניו. הספרס, עם סוללת שחקני הכנף שלהם, יוכלו להציב שומרים איכותיים (סטיבן ג'קסון, קאווי לאונרד, דני גרין) בלי סוף על לברון ופלאש, אבל למרות הסימפטיה העצומה לסגנון המשחק של פופוביץ', זה עדיין לא הוכיח את עצמו בפוסט-סיזון, וכמו שאמרתי בפוסט הקודם, איך בספרס מצפים לצלוח את משוכת גמר המערב, כשהם מבוגרים בשנה והקליפרס ואוקלהומה בשלות בשנה?

עם כמה שהמערב חזק, הוא נותר די חסר אונים מול ההיט (למיאמי רקורד 4-10 מול שמונה הראשונות של המערב), כך שאולי אפשר להגיד שאיחוד הכוכבים בפלורידה השיג את מטרתו להשתלט על העולם. תוך שנתיים וחצי הסופר-פרינדס הגיעו לרמה כזו של עליונות שהופכת יריבות ראויות כמו אוקלהומה וסן אנטוניו, לאנדרדוג מובהק.

אני אוהב לדמות את מיאמי לרשע בג'יימס בונד. הוא חזק, הוא מתוכנן, הוא הרסני, אבל גם לו יש נקודות תורפה. אצל ההיט יש נקודת תורפה אחת מובהקת, שגם הגעתו של כריס אנדרסן לא פתרה במלואה, והיא הריבאונד. ההיט היא קבוצת הריבאונד הגרועה בליגה (38.7 ריב'). אחת הסיבות לכך היא האחוזים המטורפים שבהם היא קולעת (49% מהשדה) שגוררים פחות ריבאונדים, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שיש לקבוצה הזו בעיה מתחת לסל, כתוצאה מהשימוש בשיין באטייה כפאוור פורוורד וכריס בוש כסנטר. הבעיה השנייה של ההיט היא בשמירה על הקשת. מיאמי סופגת 7.7 שלשות בממוצע למשחק (מקום 25 בליגה), בעיקר בגלל שההגנה שלה מורכבת מהמון חילופים ורוטציות שמשאירות שחקנים חצי-פנויים לזריקה. בשני המפגשים מול הניקס העונה זה עלה להם ביוקר (הניקס קלעו 18 שלשות בתבוסה שהנחילו למיאמי באמריקן איירליינס ארינה).

עם זאת, הניקס הם לא הקבוצה שמאיימת על מיאמי. הקבוצה שההיט ירצו להימנע ממפגש איתה בפוסט-סיזון היא אינדיאנה. זה נשמע קצת מצחיק כי אינדיאנה היא לא בחבורת קבוצות העילית של הליגה, היא לא קונטנדרית והיא התחילה את העונה רק באמצע דצמבר, אבל כרגע, היא הג'יימס בונד הכי טוב שיש לליגה להציע.

הסטופר הטוב בליגה? פול ג'ורג

כדאי למי שלא מאמין להתחיל להאמין. הפייסרס ניצחו העונה את מיאמי בשני המפגשים בין הקבוצות עד כה, דבר שמוסיף מאוד לאמונה העצמית של הקבוצה אחרי הקרב הראוי בסדרת חצי הגמר אשתקד. בנוסף, בעוד ההיט הם קבוצת הריבאונד הגרועה בליגה, אינדיאנה מובילה את הקטגוריה הזו בגאון עם 45.9 ריב' בערב, ואם שני המשחקים מאז פגרת האול-סטאר מרמזים על איזושהי מגמה, נראה שאינדיאנה מצאה את הגרוב שלה בהתקפה (119.5 נק' בממוצע מול הניקס ודטרויט, שתי קבוצות שנמצאות בחצי הטוב של ספיגת הנקודות בליגה). אבל מעל הכול ולפני הכול, לאינדיאנה יש הגנה מטורפת בקנה מידה היסטורי.

מה שהקבוצה של פרנק ווגל עושה העונה בצד האפור של המגרש הוא מדהים. הם הקבוצה הראשונה מאז דטרויט של העשור הקודם שמחזיקה את היריבות שלה על פחות מ-90 נק' בממוצע (89.8 נק' ב-41% מהשדה ו-31% מהשלוש, מקום 1 בכל הקטגוריות) ומעבר לההגנה הקבוצתית המרשימה, יש לה את רוי היברט בצבע (2.6 חס' למשחק) ואת פול ג'ורג הנפלא (1.8 חט' ואחד הסטופרים הכי טובים בליגה), שני קנדידטים לתואר שחקן ההגנה של העונה.

ככל שהעונה מתקדמת, הפייסרס משתפרים יותר ויותר (הלילה הם עקפו את הניקס בדרך למקום ה-2 במזרח) ולמרות החסרון של דני גריינג'ר הפצוע, ווגל מגלה עוד ועוד שחקני משנה שיודעים את העבודה. ג'ורג' היל (14.6 נק', 5.0 אס', 4.0 ריב') נותן עונה מרשימה מאוד בעונתו הראשונה כרכז פותח, לאנס סטפנסון (8.5 נק', 3.8 ריב') ממלא את מקומו של גריינג'ר בכבוד רב ופתאום לפייסרס יש חמישייה שנייה לא רעה בכלל עם די.ג'יי. אוגוסטין, ג'ראלד גרין, סטפנסון (כשגריינג'ר יחזור), טיילר האנסבורו ויאן מהינמי.

ב-10 במרץ הפייסרס מגיעים לפלורידה למשחק הצהרה, שאחריו נדע יותר טוב האם מדובר בג'יימס בונד אמיתי או בסתם קבוצת הגנה טובה מאוד שלא בשלה עדיין מספיק לאיים על הקבוצה הטובה בליגה. אני ממליץ לכולם להישאר ערים.