התחושה הכי מרכזית שעטפה את חגיגות האליפות של סן אנטוניו לאחר גיים 5 הייתה הקלה. יותר מהתרגשות, יותר מקטרזיס, יותר מאושר צרוף, זו הייתה הקלה. הקלה על כך שהקבוצה הזו, שכל כך מגיע לה לזכות בתואר, שעברה את הדרך הקשה ביותר, שהפסידה בצורה האכזרית ביותר בעונה שעברה, הצליחה בסופו של דבר להשיג את המטרה. טים דאנקן אמר בחגיגות שהזכייה הזו הופכת את מה שקרה ב-2013 לבסדר, וזה בעצם ממצה את הכל. לסן אנטוניו של העונה הייתה משימה לתקן את העוול שנעשה בפיינלס של העונה שעברה, וכעת, המשימה הושלמה.
היה שם גם משחק, שהיה דומה מאוד לשני המשחקים שקדמו לו, רק בסדר אחר. מיאמי נתנה את הריצה שלה ברבע הראשון ולא ברבע השלישי, ובכך נתנה לנו אשליה למספר דקות שאולי נקבל פה התמודדות צמודה, אלא שהריצה של מיאמי שוב הייתה תלוית לברון יותר מדי (קלע 12 נק' מתוך 22 הנק' הראשונות של ההיט) והיה ברור שהוא לא יוכל לעמוד בקצב הזה לאורך כל המשחק, במיוחד כשמולו ניצב ה-MVP של הפיינלס, קוואי לאונרד.
מסוף הרבע הראשון, כאשר המחליפים החלו לעלות לפרקט, היה ניתן לראות בבירור את פערי הרמות, בעיקר בקבלת ההחלטות. כל החלטה של שחקן ספרס הייתה נכונה, והביצוע היה מושלם, בעוד אצל ההיט הרבה החלטות היו מפוקפקות, והביצוע היה רשלני. כך לדוגמא לאחר שכריס אנדרסן עשה חילוף עם דוויין ווייד בפיק אנד רול הוא השאיר למאנו ג'ינובילי את הנתיב חדירה שמאלה פנוי, וגם כשמאנו ניצל זאת, הבירדמן לא היה מספיק זריז כדי לחסום אותו. בצד השני, הספרס ניצלו כל מיס-מאץ', ידעו בדיוק לאן הרוטציות של מיאמי יגיעו בהגנה וידעו בדיוק מאיפה להביא את העזרה על לברון ג'יימס ודוויין ווייד.
בנוסף, הספרס לא היו צריכים לעבוד קשה מדי במשחק הזה. הנזק המנטלי שהם גרמו להיט בשני המשחקים האחרונים הביא לכך שכל מה שהם היו צריכים זו ריצה אחת רצינית ומשם כבר מיאמי התפרקה. הריצה הזו הגיעה ברבע השלישי עם מטווח השלשות של פאטי מילס ומאנו ג'ינובילי, ולאחר השלשה של הארגנטינאי באמצע הרבע היה ברור שזה גמור. למיאמי פשוט לא היו אנרגיות, גם פיזיות וגם נפשיות, כדי לחזור מפיגור במשחק הדחה בחוץ מול הספרס. אולי להיט של לפני שנתיים או של העונה שעברה היה סיכוי, אבל לא להיט הנוכחיים.
כי ההיט הנוכחיים נחשפו בגמר הזה כקבוצה שתלויה יותר מדי בשחקן אחד, ולא משנה כמה השחקן הזה גדול, ברמות הגבוהות ביותר, והספרס הם ללא ספק הרמה הגבוהה ביותר, שחקן אחד לא מנצח קבוצות. לברון היה הירואי לפרקים בגמר הזה, אבל הוא נאלץ להתמודד עם יכולת נוראית של דוויין ווייד (הגג שהוא חטף מטיאגו ספליטר היה פשוט עצוב), עם אנמיות של כריס בוש (שחוסר הרצון או יכולת שלו לבצע פוסט אפ חזר לנשוך אותו בפיינלס הזה, כאשר פופ לא היסס לבצע עליו חילופים ששמו עליו את טוני פארקר) ועם גמר המלאי של סל הטריקים של אריק ספולסטרה.
כבר התרגלנו לכך שכל פעם שמיאמי בצרה, ספולסטרה מביא איזה שינוי מרענן, כמו ההכנסה של מייק מילר לחמישייה בפיינלס לפני שנה, אלא שהעונה נראה שלמאמן ההיט נגמרה התחמושת. מריו צ'אלמרס היה מזעזע, שיין באטייה כבר עם רגל אחת מחוץ למשחק, כריס אנדרסן היה לא כשיר ב-100% ונוריס קול היה בינוני. עם כל השיפור של ספולסטרה כמאמן, הוא עדיין לא קוסם ואין ביכולתו לקחת את טוני דגלאס או את מייקל ביזלי, לזרוק אותם למים העמוקים של הפיינלס ולגרום להם להצליח לשחות. הניסיון של ספולסטרה במשך כל העונה לשחק עם הרוטציה נראה היום פחות כמו ניסיון לשמור על הבריאות של הסגל המזדקן שלו, אלא יותר כניסיון למצוא שחקנים שהוא יכול לסמוך עליהם כשהסערה תגיע. וכשהיא הגיעה, הוא נאלץ להסתמך הרבה יותר מדי על המטריה של הביג-3 ביחד עם קצת ריי אלן ורשארד לואיס, ובסופו של דבר, המטריה הזו התבררה כקטנה מדי כדי לשרוד.
אבל ההיט נחשפו לא רק בגלל החולשות של הרוסטר שלהם, אלא בעיקר בגלל היתרונות של הקבוצה ששיחקה מולם. העומק של סן אנטוניו (בכל משחק בסדרה הספסל של הספרס קלע יותר מהספסל של ההיט) ביחד עם הקליעה הנהדרת שלהם (קלעו 52.8% מהשדה בסדרת הגמר, הכי הרבה ב-60 השנים האחרונות) וההגנה החכמה שלהם (מיאמי קלעה 101.3 נק' ל-100 פוזשנים בפיינלס, ירידה קיצונית לעומת ה-115.2 נק' שלה ל-100 פוזשנים בסדרות מול ברוקלין ואינדיאנה) היו יותר מדי עבור ההיט, וכשמוסיפים לכך את האובר-מוטיבציה של הספרס בעקבות ההפסד מהעונה שעברה, זה לא מפתיע שהספרס פשוט דרסו את מיאמי (הם ניצחו את הסדרה בהפרש ממוצע של 14 נק', ההפרש הכי גדול בהיסטוריה של הפיינלס).
כבר הרענו בפוסט הקודם לחבורה העליזה מטקסס, אבל זה לא אומר שאי אפשר לעשות זאת שוב. התמונה של טים דאנקן עם ילדיו כאשר הוא על סף דמעות הייתה מרגשת, הרגע בו גרג פופוביץ' תפס את ראשו על הספסל בזמן החגיגות היה קטרזיס מזוקק וההתלהבות של שחקני הספרס כאשר קוואי לאונרד נקרא לקבל את תואר ה-MVP מביל ראסל הייתה נפלאה.
לאחר ההפסד בעונה שעברה כולנו חשבנו שזה יפרק את הספרס, שהם לא יצליחו להתרומם מנפילה שכזו, שהם פספסו את ההזדמנות שלהם, שבעונה הבאה הת'אנדר יבואו בריאים יותר, ששאר הקבוצות במערב יהיו חזקות יותר ושמיאמי שוב תהיה שם כדי לבלום אותם במקרה ויצלחו את שדה המוקשים של הקונפרנס המערבי. אלא שלא רק שהשלשה של ריי אלן לא פירקה אותם, היא מה שחיבר אותם העונה. גרג פופוביץ' נקט בגישה של "לעלות מיד על האופניים לאחר הנפילה", וביום הראשון של מחנה האימונים של הספרס הראה לשחקניו את הקלטת של גיים 6 ההוא. הקבוצה הנוכחית נבנתה על בסיס ההפסד ההוא, זה מה שתדלק אותם, זה מה שהניע אותם, ובסופו של דבר, הם הצליחו לחזור לאותה במה, דרך כל המוקשים, דרך המאבריקס העקשנים והבלייזרס הלא צפויים והת'אנדר, שהיו אמורים להיות הקריפטונייט שלהם. הם עברו את כולם בצורה מרשימה כדי לחזור לפיינלס ולהיפגש שוב עם אותה מיאמי, אותה קבוצה שהייתה אחראית על הטראומה מהשנה שעברה. ולאחר 5 משחקים, אפשר להגיד בבטחה שכעת מיאמי היא הקבוצה שנמצאת בפוסט-טראומה.
כמו כל יריבות גדולה, כמו הארי פוטר ולורד וולדמורט, האחד לא יכול להתקיים כל עוד השני קיים, ושניהם דוחפים אחד את השני לקצה. סן אנטוניו התרוממה כמו עוף החול מהנפילה של שנה שעברה, וכעת זה הזמן של מיאמי להתרומם בעצמה.
כעת זה הזמן בו לא שומעים יותר את חריקות הנעליים של הספרס על המגרש, כסימן לתנועה הבלתי פוסקת שלהם בלי הכדור, זה הזמן בו לא רואים יותר את לברון ג'יימס משתלט על משחקים בנונשלנטיות. כעת זה הזמן לספקולציות, לשמועות, זה זמן האוף-סיזון. זה הזמן בו נתהה האם טים דאנקן יתלה את הנעליים, האם גרג פופוביץ' יחליט לפרוש בשיא, האם הספרס הללו יחזרו באותה מתכונת?
השחקן הכי גדול מאז ג'ורדן? טים דאנקן
אני מאמין שכן. בפופ עדיין יש את התשוקה לאימון, רואים זאת בדרך בה הוא מנהל את המשחקים ובהתלהבות בה הוא מתווכח עם השופטים. אם נשווה זאת לאיך שפיל ג'קסון נראה בעונתו האחרונה בלייקרס, קשה לראות קווי דמיון. ג'קסון כבר רווה מהמשחק באותו שלב, ובניגוד לזן מאסטר, נראה שבפופוביץ' עדיין זורם חיידק הכדורסל. לגבי דאנקן, קשה לראות אותו פורש כאשר הוא עדיין משחק בצורה כל כך טובה. אני מאמין שהוא יממש את אופציית השחקן שלו (10.3 מיליון דולר) ויחתום על חוזה נמוך יותר לשנתיים, גם כי הוא חושב שהוא מסוגל, וגם כדי לפנות מקום בתקרת השכר להחתמות מחדש של בוריס דיאו (הכוכב השקט של הפיינלס) ופאטי מילס ולהארכת החוזה של קוואי לאונרד. בקיצור, תתכוננו, הספרס כנראה לא הולכים לשום מקום.
בצד המפסיד, כעת מגיע הרגע אותו כל עובד בפרנצ'ייז של מיאמי ניסה להדחיק, וזה הרגע בו צריך לקבל החלטות. טכנית, אם מתעלמים מאופציות השחקן של לברון, ווייד, בוש והאסלם, אף שחקן בקבוצה הזו לא חתום לעונה הבאה מלבד כריס אנדרסן ונוריס קול. שיין באטייה יפרוש, ריי אלן מהרהר בפרישה, מריו צ'אלמרס הוא סימן שאלה גדול אחרי התצוגה החלשה שלו בפלייאוף האחרון והוא מסיים חוזה, מייקל ביזלי וגרג אודן התגלו כהימורים שלא הצליחו וכעת כל העיניים נשואות ללברון ג'יימס. 4 שנים אחרי אותה החלטה ששינתה את פני הליגה, ללברון שוב יש את האופציה לשנות את ההיסטוריה, והוא עומד בפני דילמה אמיתית. האם להישאר בפרנצ'ייז שסיפק לו תארים אבל לא בטוח שיוכל לעשות זאת בעתיד, או שהוא ממשיך במסע שלו, כמו פרודו, לקבוצה הבאה שתיתן לו צוות מסייע מספיק טוב כדי להשיג את הטבעת?
ההפסד של מיאמי בפיינלס, ובעיקר הדרך בה הוא הגיע, הופכים את האוף-סיזון הממשמש ובא למרתק. זה לא הולך להיות רק סביב כרמלו אנתוני ויעד הנחיתה הבא שלו ולא רק סביב לאנס סטפנסון והאופן בו הוא יתמודד עם הפרי-אייג'נסי, אלא זה הולך להיות בעיקר סביב מה הביג-3 בפלורידה הולכים לעשות. אבל עד שזה יקרה, בוא נהנה קצת מהקבוצה שהזכירה לנו כמה הספורט הזה יפה, עם אליפות שהופכת אותם לאחד הפרנצ'ייזים הגדולים בהיסטוריה של הליגה ומעמידה אותם שווה בשווה עם הלייקרס על תואר הקבוצה הכי גדולה של המילניום הנוכחי, ונותנת לטים דאנקן Edge קטן מול קובי ברייאנט בתואר הוירטואלי השחקן הכי טוב מאז מייקל ג'ורדן.
מרגישים NBA 
תענוג. פשוט תענוג.
אם לבזבז מילים על ההיט – והיום זה באמת בזבוז – הם באמת עומדים בפני שוקת שבורה. אין סיכוי שיהיה להם את הכוח שהיה לספרס בשנה שעברה. יותר מדי החלפות, יותר מדי שחקנים מיותרים ויותר מדי שחקנים חסרים. התקווה הגדולה ביותר שלהם, לדעתי, זה שכל השלושה יממשו את אופצית היציאה, כשלברון יחתום על חוזה מקסימום, ווייד על חוזה מינימום, וסנופ ילך לחפש מקום אחר. להערכתי הם לא יקבלו אף אחד מהשלושה.
לא מבין את ספולסטרה, שלמדתי מאד להעריך – אם ביסלי נראה כך, למה הוא לא קיבל דקות בכלל ואפילו לא התלבש. למה לסמוך על אפקט באטייה משנה שעברה ולזרוק שחקנים (ביסלי, לואיס, דאגלאס?!?) למים אחרי שכבר היכו שורשים על הספסל. למה לא להריץ רוטציה נורמלית. העייפות היא מה שהפיל אותם – במבט לאחור (גם אם זאת חוכמה קטנה מאד) הוא היה צריך להוציא את לברון לנוח ב-10-15 הפרש, ולהחזיר אותו אחרי דקה-שתיים יחד עם פוינט מוביל כדור, כדי לא להתיש אותו. בדיעבד, נטל הובלת הכדור ובניית המשחק יחד עם הקצב המהיר של הספרס פשוט הרג אותו. הם היו צריכים לעבור לשחק על פוסט אפ שלו, לאט, בקצב נמוך, עם שלשנים מסביב – כמו בשנים הקודמות.
ולגבי הספרס – בא לי לתת לפופ נשיקה ולהגיד לו: was it good for you as it was for me??? 🙂
משחק פשוט 3 שחקנים במיאמי 60 מליון + השאר ב20 מליון מול קבוצה של 63 מליון סאן אנטוניו.
לסאן אנטוניו היה מזל מול דאלאס אבל השאר היה פנומינלי ואם יש מגיע אז הגיע לחבורה הצנועה והמרשימה.
למיאמי אם דוויד ובוש קרסו אפילו מייקל גורדן לא היה מושיע.
לברון הכי טוב בעסק אבל מול קבוצה הוא לא יכול
יש עוד משהו שאני חייב לשאול את דעתך עליו. דיברת פה על כמה שההיט תלויים בלברון, ועל רמת הביצוע הנמוכה שלהם שבאה לידי ביטוי בדברים הקטנים. אני חושב ששני הדברים קשורים מאד. לפני המשחק כששאלו את לברון על העובדה שאף קבוצה לא חזרה מ-1:3, הוא ענה: "אז למה שאני לא יהיה חלק מההיסטוריה?". לא אנחנו – אלא אני. אני חושב שהגישה הזאת שלו (לאו דווקא בהתבטאות הזאת אלא לאורך זמן) מאד השפיעה על שאר השחקנים, שהרגישו שהם ניצבים במופע של לברון, ורמת הביצוע והמחויבות שלהם ירדה בהתאם. דווקא אצל ההיט, שהיו אמורים להיות יחידה מלוכדת ומגובשת, כששיטת ה"אין-עמדות" של ספולסטרה אמורה לחדד יותר את הגיבוש ולבטל הבדלים בין השחקנים, נוצר מצב של שחקן אחד – אחד, ולא טריו מוביל – ששולט בקבוצה, נוגע בכדור בכל התקפה, קובע הכל, זורק כשבא לו – וכל זה יכול לעבוד, אבל לא כשזה בא על חשבון שאר השחקנים והרגשת השיוך שלהם למועדון.
ואם כבר אני שואל לדעתך, יש עוד שתי שאלות טכניות שמציקות לי, בהקשר של הטריו ואופצית השחקן שלהם:
1. כשאין לשחקן אופצית יציאה – עדיין יש לו אפשרות לקצץ בשכרו? שחקנים שהיתה עליהם הרבה ביקורת בגלל
החוזים המופרכים שלהם, כמו רשארד לואיס, שון מריון, אמרה סטודמאייר – יכולים לצבור נקודות זכות ע"י בקשה מהמועדון לקצץ, או שאין אפשרות טכנית וחוזית תחת חוקי האן בי איי לפתוח חוזה, אפילו בהסכמה? (נעזוב את השאלה אם בא להם בכלל לעשות את זה או לא).
2. למה לברון ובוש מקבלים חצי מיליון דולר לעונה יותר מ-ווייד? למה ווייד הסכים לזה, למה הם ביקשו את זה, למה אין חלוקה זהה במשכורות ביניהם?
אני חושב שהתלות בלברון היא בחלקה צרה שהוא הביא על עצמו, כמו שאמרת, אבל לא רק. כנראה שהנוכחות של לברון גורמת לאחרים לסמוך עליו שיוציא אותם מהצרה, יכול להיות שהדמות שלו מביאה עמה הקטנה של האחרים עד לרמה בה הם מרגישים שאין עוד מלבדו. בפלייאוף שעבר, כאשר מיאמי התחילה קצת להראות סימפטומים של תלותיות בקינג ג'יימס והם היו עם הגב לקיר מול הספרס שיין באטייה אמר משהו בסגנון: "כן המצב חרבנה אבל היי, יש לנו את לברון".
ככה שאפשר להסתכל על זה מהצד של לברון, של שחקן שמהתיכון כולם אומרים לו שהוא הכוכב הכי גדול על הפלנטה ושהוא המשיח הבא ושכנראה באיזשהו שלב כל הרטוריקה הזו מתחילה לחלחל והוא באמת מאמין בזה ובכך משפיע על החברים שלו, או שאפשר להסתכל על זה מהצד של השחקנים, שרואים שמשחק איתם הכוכב הכי גדול על הפלנטה ומעבירים את האחריות אליו. זה הביצה והתרנגולת.
בלי קשר, העונה לא הייתה רק ירידה במחויבות וברמת הביצוע של ההיט, אלא הייתה ירידה אובייקטיבית ברמה של הסגל. כריס אנדרסן היה חבול, משהו עבר על מריו צ'אלמרס ובעיקר דוויין ווייד לא היה באמת דוויין ווייד. כשמתייחסים לתלות בלברון חייבים להתייחס לזה, וכשמתייחסים לחוסר אונים של ספולסטרה בסדרה הזו חייבים להתייחס לזה. בכל מקרה בקרוב יגיע פוסט עם כל האופציות שיש למיאמי וללברון בקיץ. יהיה מעניין
לגבי השאלה השנייה, לא חושב שאפשר. וגם לא נראה לי שלאמארה אכפת יותר מדי מנקודות זכות אצל דולאן.
לגבי השאלה השלישית, אני באמת לא יודע, וזה באמת מוזר. הניחוש הפרוע שלי הוא שזה קשור לתקרות המקסימום שלהם, שקשורות איכשהו לבחירות דראפט שלהם (ווייד נחבר אחרי לברון ובוש אז אולי זה איכשהו קשור), אבל בעצם הם לא חתמו על חוזה מקסימום כשהם לקחו את הכישורים שלהם לסאות' ביץ', אז באמת לא יודע. צריך לשאול מישהו שממש מחבב את ענייני תקרת השכר, אני רק מסמפט.
ת׳שמע אתה עשית לי את הפלייאוף(הרגע בו גיליתי אותך), הכתיבה שלך אדירה..
פינגבאק: האבן הראשונה של הדומינו: על אופציית היציאה של הביג-3 במיאמי | מרגישים NBA
באמת כתיבה נהדרת, אשמח לקרוא עוד .