טורונטו ראפטורס: פרצופה של הליגה

הסיפור של טורנטו ראפטורס העונה לא נראה מעניין במבט ראשון. בכל זאת, מדובר בפרנצ'ייז הנידח הזה מקנדה, פרנצ'ייז למוד כשלונות ואכזבות בשנים האחרונות, שמתקשה להתאושש מאז עזיבת וינס קארטר באמצע המילניום הקודם. אבל הסיפור של הראפטורס בעצם מספר את סיפורן של רוב הקבוצות העונה ב-NBA, ומתאר בצורה סכיזופרנית כמעט את ניגוד האינטרסים של הקבוצות הללו, בין לנצח עכשיו כי זה מה שאמורים לעשות ב-NBA, לבין להפסיד ולקוות לטוב בדראפט הקרוב.

ערב פתיחת העונה, טורונטו הייתה סימן שאלה. מבחינת כשרון, עם קייל לאורי, דמאר דרוזן, רודי גיי ויונאס ואלאנצ'יונאס, היה להם את היכולת לתפוס מקום את מקומות 5-8 ולהגיע לפלייאוף לראשונה מאז ימי כריס בוש (שנזכר אתמול מול הבלייזרס שפעם הוא היה סופרסטאר), אולם לא היינו בטוחים מהי האג'נדה של הג'נרל מנג'ר שלהם. מאסאי יוג'ירי, ה-GM המצטיין של השנה שעברה, הגיע מדנבר כדי לתקן את כל הפאשלות שהג'נרל מנג'ר הקודם, בריאן קולאנג'לו עשה בשנים האחרונות בקנדה, והדיבור היה שיוג'ירי רוצה לפוצץ את החבילה ולמצוא לו מקום טוב בלוטרי, ואולי כך להתחיל את הבנייה מחדש של הראפטורס. המחשבה שאנדרו וויגינס, שחקן עם פוטנציאל להפוך לסופרסטאר בליגה שגדל רבע שעה מטורונטו, יבחר ע"י הראפטורס בדראפט הקרוב ויהפוך לסיפור לברון גרסת קנדה הפכה את האופציה הזו לאפילו יותר פיקנטית ואטרקטיבית.

וכך הליגה החלה כשטורונטו לא יודעת מה היא רוצה מהעונה הזו בכלל, עד שלפני שלושה שבועות, זה נראה כאילו גזר הדין נפל על טנקינג. יוג'ירי הוציא לפועל טרייד שבו שלח את גיי, שאיבד מערכו, לסקרמנטו תמורת כל מיני שקר כלשהו, בטרייד שנועד בין היתר להקל את תקרת השכר של יוג'ירי וטורונטו. אבל בעצם הטרייד הזה, שהגיע כאשר הראפטורס במאזן 12-6, היה כמו הודאה בעל פה. למעשה, הטרייד הזה, מעבר לרצון להשיל את החוזה הענק של גיי מהפיירול, היה הרגע בו הראפטורס החליטו על הכיוון שלהם העונה. הצעד הבא היה אמור להיות טרייד על קייל לאורי לניקס תמורת עוד חופן נכסים ולאחר מכן, תפילה של 6 חודשים לאלוהי הלוטרי.

אחד רוצה לנצח, אחד רוצה להפסיד. המאמן דוויין קייסי וה-GM מאסאי יוג'ירי

אלא שהניקס ביטלו את הטרייד ברגע האחרון, ומאז הראפטורס מנצחים בכמויות. לא צריך להגזים, כמובן, הם לא הולכים לדפוק 20 ניצחונות ברצף כמו הקבוצה של בילי בין ב"מאניבול", אבל במזרח של העונה, כאשר קבוצה שהיא לא הפייסרס או מיאמי מנצחת 7 מתוך ה-10 האחרונים שלה, כשאחד מהם הוא מול אוקלהומה בחוץ (שהיה הפסד הבית הראשון העונה של הת'אנדר), זה מרגיש כמו האפוקליפסה.

כעת הראפטורס יושבים להם בראש הבית האטלנטי, על גבול ה-50% הצלחה (מאזן 15-13), קייל לאורי נראה כמעט כמו רכז טופ 10 בליגה (15.8 נק' ו-7.3 אס' למשחק עם 37.3% מהשלוש), דמאר דרוזן צולף ללא הפסקה (21.1 נק' למשחק, מוסר 4.2 אס' בדצמבר) וגם ולאנצ'יונאס נכנס לעניינים (12.2 נק' ב-52% מהשדה עם 9.5 ריב' בדצמבר לעומת 8.7 נק' ב-47% עם 7.2 ריב' בנובמבר). אבל מעל כולם נמצא המאמן, דוויין קייסי, שפשוט מסרב לקבל את הרעיון של להפסיד עכשיו ולחייך אחר כך.

לאורי ודרוזן נראים מצוין ומנצחים. למי זה טוב?

הסירוב הזה נובע מהמון גורמים. הראשון הוא כמובן הרצון הבסיסי לנצח, שלמרות הנוכחות של וויגינס, ג'ואל אמביד וג'אבארי פארקר בעולם, עדיין נמצא בחלק ממאמני ושחקני הליגה. אבל הרצון השני הוא יותר קריטי אפילו, והוא העובדה שקייסי מסיים חוזה בקיץ, ואיתו גם לאורי. כך שהמאמן ואחד השחקנים המובילים בקבוצה נמצאים בעונת חוזה, ובעונת חוזה אתה חייב לעבוד כדי להרוויח את המשכורת הבאה שלך. קייסי יודע שאם הוא יאמן קבוצה שמחפשת מסתור בתחתית הליגה, הוא ימצא את עצמו מחוסר עבודה בקיץ. לעומת זאת, אם הוא יצליח להביא את הראפטורס לפלייאוף, הישג מרשים לכל הדעות, גם אם יוג'ירי יבעט אותו בסוף העונה, יכול מאוד להיות שבקרוסלת המאמנים הבאה השם שלו יצוץ בתדירות גבוהה יותר, אברהם גרנטית אפילו.

אותו דבר אמור ללאורי, שכמו כל שחקני הסגל של טורונטו, נמצא פחות או יותר על המדף לקראת הטרייד דד-ליין בפברואר. לאורי יודע שהוא חייב לתת תפוקה העונה אחרי שנה ראשונה בינונית יחסית בטורונטו. כשלון, והוא מוצא את עצמו מחפש ג'וב כרכז מחליף בשוק הרכזים שמוצף בכשרונות גם ככה. הצלחה, והוא יגיע למו"מ בקיץ מעמדת כח, לא משנה באיזה קבוצה הוא יסיים את העונה.

כל הסיפור הזה של טורנטו הוא בזכוכית המגדלת. אם אנחנו לוקחים שניה זום אאוט, אנחנו מגלים שהדילמה של טורונטו קיימת אצל לא מעט קבוצות העונה בליגה. הלייקרס לא יודעים מה הם עושים עם העונה הזו, קליבלנד עוד לא החליטה אם היא רוצה להתפלש בתחתית עוד עונה או לנסות לרוץ לפלייאוף, ואפילו המתכון הבטוח לטנקינג של פיניקס ובוסטון לא עובד בינתיים, והן יושבות על הגדר. כך נראית עונה שבה מחכים מעבר לפינה סופרסטארים עתידיים, קבוצות נותנות פול גז בניוטרל.

גם הם הכניסו את הפרנצ'ייז שלהם לדילמה. אריק בלדסו וגוראן דראגיץ'

הדילמה הזו, ביחד עם העובדה שלעשות טנקינג העונה במזרח הפכה למשימה יותר קשה מלהגיע לפלייאוף, צריכה להכניס בליגה איזשהו דיבוק לשנות את שיטת הלוטרי. בעוד עם קבוצות כמו יוטה ומילווקי, שפתחו את העונה מזעזע, אפשר להבין את המניעים, במקרה של טורונטו, קבוצה שנמצאת כרגע במקום הרביעי במזרח ולא דמיוני בכלל שהיא תגיע לחצי גמר המזרח, העובדה שהם עדיין מתלבטים האם ללכת ALL IN על העונה הזו ולנסות להגיע כמה שיותר רחוק במזרח או לפוצץ את העסק ולהמתין לדראפט, חייבת להדליק לראשי הליגה נורה אדומה. איך יכול להיות שקבוצה שוקלת, גם בדראפט 2014 העמוס, לוותר על האופציה להופיע בפלייאוף בשביל הסיכוי הקלוש לזכות באחד המקומות הראשונים בדראפט? איך יכול להיות שלקבוצות מחוץ לעשירייה הראשונה בליגה אין מה לעשות חוץ מלהתפלל שיפול להם סופרסטאר מהשמיים?

הסיפור של טורונטו הוא, לכאורה, משעמם להחריד, אבל הוא בעצם מבטא סימפטומים של חוסר ספורטיביות, שנובעים בעיקר מחוסר ברירה, וזה משהו שהליגה צריכה לשאוף לשנות, כי לא רחוק היום בו נראה ג'נרל מנג'ר תופס את הראש אחרי ניצחון כמו ששחקני בית שאן תפסו את הראש אחרי הגול ההוא של אלמוג חזן.