הזמן הוא היועץ הכי טוב שיש

כן, הגמרים האזוריים מבאסים, אני יודע. כן, רק קבוצה אחת מבין הארבע היא בכלל Watchable. כן, אפשר כבר לדעת מעכשיו את המצ'-אפים לגמר. אבל בואו לא נתמקד בדברים הבנאליים והטריוויאליים. יש לנו כל כך הרבה דכדוך מסביבנו, כל כך הרבה דרעק כמו מנהיגים גזעניים ושרי חלל מיותרים שאסור לנו לשקוע בדכדוך גם ב-NBA. דווקא שם, במלונת האסקפיזם שלנו, זו שאנו הולכים אליה כשכולם ישנים, דווקא שם אנחנו צריכים לשמור על האש בוערת.

במקום לשקוע בדכדוך, זה הזמן להעלות על נס את שיא השלשות בפלייאוף של סטף קרי, זה הזמן לחגוג את היכולת הנהדרת של גולדן סטייט, זה הזמן להתחיל לפנטז על יריבות ארוכת שנים בין לברון לסטף (המשך יבוא לנושא הזה), וזה הזמן לנסות להבין את התהליכים שהליגה עוברת בשנים האחרונות.

אני אוהב את התקופה הזו של השנה, של הגמרים האזוריים, כי היא נותנת אינדיקציה למה עובד בליגה. כי היא נותנת תשובות לשאלות ששאלנו בינואר-פברואר-מרץ. אמנם ארבע הקבוצות שעלו לגמרים האזוריים הן לאו דווקא ארבע הקבוצות הטובות בליגה, אבל אין ספק שארבע הקבוצות הללו סיגלו לעצמן שיטה שעובדת, בין אם יותר או פחות. לדוגמא, אצל קליבלנד, לפחות מאז הפציעה של קווין לאב, השיטה הזו כוללת הגנת ברזל לצד לברון-בול (זה השם החדש של הירו-בול) קיצוני בהתקפה.

לברון בדרך לעוד פוזשן של 20 שניות.

לעומת זאת, אצל גולדן סטייט, הפייבוריטית הברורה לעלות לפיינלס מהמערב, קשה לסכם את הסגנון המצליח בשורה וחצי. המנה הכמעט מושלמת של הווריורס מורכבת מהמון רכיבים שהתחברו ביחד. היא מורכבת מהגנה שמתבססת על אורך ואתלטיות, שמאפשרת לווריורס להחליף כמעט כל פיק אנד רול מבלי להקריב מיס-מאצ'ים. היא מורכבת מהתקפה שכמעט תמיד יש לה סטרץ' פור איכותי על המגרש (דריימונד גרין/האריסון בארנס), מה שמאפשר לווריורס לרווח את המשחק ולמקסם את יכולות החדירה/קליעה/ניהול משחק של סטף קרי. אבל מעבר לריווח ולחילופים, ההתקפה של הווריורס מבוססת על מהירות, וזהו אלמנט שכדאי מאוד לשים לב אליו.

זה לא אמור להפתיע. גם סטיב קר וגם אלווין ג'נטרי (שדיברתי עליו בפוסט הקודם) היו חלק מאסכולת ה"7 שניות או פחות" של מייק דאנטוני בפיניקס (קר כגנ'רל מנג'ר וג'נטרי כעוזר מאמן), אולם כעת נדמה כי מדובר לא רק בשיטה שנועדה להלהיב ולמקסם את היכולות של סטיב נאש או סטף קרי, אלא שיטה שמנצלת את החסרונות של היריבה והופכת לדומיננטית יותר ויותר בליגה.

לפי NBA.COM, במהלך העונה הרגילה, הווריורס היו הקבוצה שזרקו הכי הרבה זריקות מוקדמות בליגה, כלומר זריקות כאשר נותרו בין 18 ל-22 שניות על שעון ה-24. את 15.3 הזריקות הללו הווריורס קלעו ב-56.7% (3 בליגה), כמעט 10% יותר טוב מהממוצע העונתי שלהם מהשדה. גם בעונה שעברה הווריורס קלעו מצוין מוקדם בשעון הזריקות (54.6%), אבל הם זרקו רק 11.5 זריקות כאלו בממוצע למשחק, כלומר היו להם 4 פוזשנים יותר העונה בהם הם יעילים בטירוף.

למה זה קורה? הטענה הבסיסית היא שלווריורס יש שחקנים שמסוגלים לרוץ ולקלוע במתפרצות, גם בג'אמפ שוט, אבל זהו רק הסבר חלקי. הווריורס הם אמנם חוד החנית של עידן ה-Pace&Space, אבל אפשר לראות את ההשפעה הזו על כל הקבוצות בליגה.

כל הקבוצות ב-NBA העונה קלעו באחוזים טובים יותר מהממוצע העונתי שלהן מוקדם בשעון הזריקות (בין 18 ל-22). אפילו פילדלפיה, קבוצה שיש לה 2.5 שחקני NBA ברוטציה, קלעה בשניות הללו בקרוב ל-50% מהשדה (שיפור של כמעט 10% מהממוצע העונתי שלהם). זה קורה כי ההגנות לא מסודרות מספיק בשניות הללו, כי ברגע שאתה רץ להתקפה נוצר כאוס בהגנה שמוביל למיס-מאצ'ים, שמוביל לאופציה לנקודות קלות. כמו הפתגם שאומר שמה שממשלה חדשה לא עושה ב-100 הימים הראשונים, היא כבר לא תעשה, כך גם לגבי ההתקפות ב-NBA. אם הן לא יקלעו בשניות הראשונות של ההתקפה, יהיה להן קשה יותר לעשות זאת אחר כך.

ברגע שאין משחק ריצה, ההתקפה נותנת זמן לשחקני ההגנה להתמקם, היא נותנת להם לנשום ולהתכונן לתרגיל במשחק העומד, ושם האחוזים מתחילים לרדת.

לא רק כשרון יש במכונה של גולדן סטייט, אלא גם המון חכמה ושיטתיות.

אזהרה: סטטיסטיקות לפניך.

ניתן לראות שככל ששעון ה-24 הולך ואוזל, כך גם האחוזים הולכים ויורדים.

• כאשר הזריקה מגיעה מוקדם (בין 18 ל-22) האחוז של קבוצות הליגה מהשדה הוא בממוצע 53.5%, בקירוב.
• כאשר הזריקה מגיעה יחסית מוקדם (בין 15 ל-18) האחוז הממוצע יורד ל-46%, פחות או יותר.
• כאשר הזריקה מגיעה בזמן הממוצע של הזריקות (בין 7 ל-15), שזה גם טווח הזמן שבו נזרקות רוב הזריקות, האחוז הממוצע יורד עוד טיפה לאזור ה-45%.
• כאשר הזריקה מגיעה מאוחר בשעון הזריקות (בין 4 ל-7) האחוז הממוצע צונח לאזור ה-42%, ואילו בסוף שעון הזריקות הממוצע של הליגה הוא פחות מ-40% מהשדה.

מדובר אמנם רק בנתונים מן העונה האחרונה, אבל קשה שלא לשים לב למגמה פה, שאומרת שלרוץ זה משתלם. פוזשנים קצרים שווים זריקות יעילות יותר באחוזים טובים יותר.

מעבר לכך, מדובר גם בסגנון שמחביא חסרונות התקפיים. אם למילווקי, למשל, אין מי שיכול ליצור בצורה אפקטיבית בהתקפה העומדת, למה שלא יתחילו לרוץ יותר ובכך יהיה להם יותר פוזשנים של התקפות מתפרצות עם אופציה לסלים קלים ופחות פוזשנים שמסתיימים בזריקה מחצי מרחק של מייקל קרטר וויליאמס בסוף שעון?

לא מדובר כאן בתגלית סטייל התפוח של ניוטון. ג'ף הורנסק בעונה שעברה בפיניקס השתמש בשני הפוינט גארדים שלו, אריק בלדסו וגוראן דראגיץ', בדיוק למטרה הזו, וכמעט הגיע עד לפלייאוף עם סגל שהיה שווה הרבה כדורי פינג פונג בלוטרי. פילדלפיה ניסתה לעשות את אותו דבר (זרקה הכי הרבה זריקות מוקדם בשעון הזריקות בעונה שעברה) כדי להסוות את העובדה שאין שם באמת קבוצת כדורסל.

הסגנון המהיר שלו ושל בלדסו כמעט הביא אותם לפלייאוף בשנה שעברה. דראגיץ'

אבל זו לא הסיבה העיקרית להתחיל לרוץ. הסיבה העיקרית לעשות זאת היא כי זה פשוט יותר יעיל. הווריורס והרוקטס הן שתיים משלושת הקבוצות שזורקות הכי הרבה מוקדם בשעון ה-24, ולהזכירכם, מדובר בשתי הפיינליסטיות של המערב. זה לא אומר שזה ד"ר פישר זה בדוק, אבל זה אומר שאולי מדובר באיזשהו כשל שוק שלא כל הליגה הבחינה בו עדיין.

הבעיה עם הסגנון הזה היא שלא כולם יכולים ליישם אותו ב-100%. יש צורך בשחקנים עם קבלת החלטות מעל הממוצע כדי שזה יצליח ולא יהפוך לפסטיבל איבודים, ובנוסף, יש צורך בעומק בסגל. הקליפרס, למשל, לא יכלו לרוץ אפילו לשנייה אחת בפלייאוף הזה כי הם היו חייבים לשמור על האוויר של החמישייה הפותחת שלהם. הווריורס, לעומת זאת, שמעלים את שון ליווינגסטון ואנדרה איגודלה ולאנדרו ברבוסה מהספסל יכולים להרשות לעצמם לפתוח מבערים. זו החשיבות של עומק. זה לא רק הגיבוי למקרה של פציעה, זה היכולת למתוח את היכולת של הרוסטר ולאפשר לקבוצה שלך לשחק בסגנון שקבוצה עם ספסל חלש לא יכולה להרשות לעצמה.

לטעמי, מדובר בסוגיה מרתקת, מכמה סיבות. הראשונה היא בעקבות האקסיומה שאומרת שבפלייאוף קצב המשחק יורד ויש פחות פוזשנים. ובכן, אין סיבה לכך. פוזשנים ארוכים יותר מביאים לאחוזים נמוכים יותר, אז למה לא לנסות לרוץ גם בפוסט סיזון?

השנייה היא בעקבות מה שראינו מלברון ג'יימס ברבע האחרון של גיים 1 מול אטלנטה. קינג ג'יימס פשוט שיחק בונקר ברבע האחרון, כאשר פוזשן אחרי פוזשן הוא חלב את שעון ה-24 ובסופו של דבר הגיע לזריקה קשה, מה שכמעט החזיר את ההוקס לפוזיציה של ניצחון. ובכן, יש מספיק נתונים אמפיריים (בערך) שמראים שזה לא חכם. אמנם כשאתה ביתרון אתה רוצה שלקבוצה היריבה יהיו כמה שפחות פוזשנים, אבל אתה עדיין רוצה לקלוע, וזה יהיה מעניין לראות איך גולדן סטייט למשל תתמודד עם סיטואציה דומה לזו שלברון נתקל בה במשחק הראשון.

הסיבה השלישית והקרדינלית ביותר שבגינה אני חושב שהסוגיה הזו היא מרתקת היא הסיבה הבידורית. פוזשנים קצרים יותר הם מבדרים יותר, יש בהם פחות עבירות וכתוצאה מכך, הם מקצרים את המשחק.

בפלייאוף הנוכחי, הליגה נכנסה לאיזשהו משבר מבחינת היכולת שלה להיות ברת צפייה. ההאק-א-מישהו לצד פסקי הזמן האינסופיים הופכים את הצפייה במשחק כדורסל, משהו שאמור להיות כיף, למטלה מרתונית ומעייפת. בזמן שכל העולם זז בקצב של הפיד של הטוויטר, משחקי NBA אורכים למעלה משעתיים וחצי. במובן הזה, הליגה חייבת שינוי שלא רק יקצר את המשחקים מהאורך האבסורדי שלהם היום, אלא גם יהפוך אותם למבדרים יותר. ביטול ההאק-א-מישהו וקיצור פסקי הזמן יכולים לטפל בבעיה הראשונה, מעבר לסגנון משחק מהיר יותר יכול לטפל בבעיה השנייה.

איזשהו מחזאי יווני שקראו לו מנאנדרוס אמר פעם כי הזמן הוא היועץ הכי טוב שיש. אולי הגיע הזמן שגם הליגה עצמה, בנושא פסקי הזמן, וגם הקבוצות בליגה, בנוגע למתי לזרוק בשעון הזריקות, יתחילו להקשיב לו. בחור חכם המנאנדרוס הזה.