האם הגענו לתקרה של בן סימונס?

כל מי שצפה ב-NBA בשנים האחרונות לבטח שם לב לטרנד השלשות שכבש את הליגה. כמות השלשות עולה מעונה לעונה ויש אינספור נתונים שמצביעים על הזינוק המטורף הזה, בין אם אלו נתונים אנקדוטליים כמו עונת ה-400 שלשות של סטף קרי או העובדה ששלושת הקבוצות שזרקו הכי הרבה שלשות בהיסטוריה של הליגה הן יוסטון רוקטס של העונה (42.3 זר' למשחק), יוסטון רוקטס של העונה שעברה (40.3) וברוקלין נטס של העונה (35.7). סביר להניח שבעונה הבאה הרשימה הזו תתעדכן שוב.

כאמור, הנתונים הללו מוכרים לכולם. לאחר שמהפכת האנליטיקס הכניסה לכולם לראש ששלשה שנקלעת ב-33% זה בדיוק כמו זריקת מיד ריינג' שנקלעת ב-50% השלשה ב-NBA  הפכה להיות יותר פופולרית מעומר אדם בקיסריה. התובנה הזו רקמה עור וגידים על הפרקט עם ביג-מנים שהתחילו לקלוע שלושת, עם עליית קרנם של שחקני ה-3 and D ועם יותר ויותר מהלכים שבעבר היינו מתייחסים אליהם כמופקרים וחסרי אחריות, כאשר שחקנים עולים לשלשות במתפרצת כשיש להם שחקן עם ליי-אפ כמעט בטוח ליד הסל.

עם הזינוק בכמות השלשות בליגה ההשפעה שלהן על תוצאת המשחק הלכה וגברה, והעונה כבר יש תחושה שגורל המשחק יקום ויפול על יום הקליעה של קבוצה X או שחקן Y. אם יוסטון נמצאת ביום קליעה טוב מבחוץ, היא בלתי ניתנת לעצירה. לעומת זאת, אם ג'ו אינגלס מתפוצץ עם 7 מ-9 מחוץ לקשת, הג'אז פתאום מוצאים את עצמם בפול פוזישן. האם לתחושה הזו יש ביסוס במציאות? האם לא תמיד הקבוצה שקלעה טוב יותר משלוש ניצחה?

זה זמן טוב להסתכל על הנתונים. מאז 2006 היו 188 סדרות פלייאוף ב-NBA. את רובן ניצחה באמת הקבוצה שקלעה יותר מבחוץ אבל בשנים האחרונות יש התחזקות משמעותית של המגמה הזו. בגרף למטה אפשר לראות שבין 2006 ל-2014 הקבוצות שקלעו יותר שלשות בדרך כלל ניצחו (בערך ב-65% מהמקרים), אולם ב-4 השנים האחרונות, כאשר כמות השלשות גדלה כמו המשתמשים של נטפליקס, הטענה הזו שקבוצות שקולעות יותר שלשות מנצחות התחזקה מאוד. מאז 2015 הקבוצות שקולעות יותר שלשות בממוצע בסדרה מנצחות בערך ב-85% מהמקרים. בפלייאוף הנוכחי הקבוצה היחידה שניצחה סדרה מבלי לקלוע יותר שלשות מהיריבה שלה היא ניו אורלינס, שגברה על פורטלנד בזכות הגנה עילאית על צמד הגארדים של הבלייזרס ובעיית מצ'-אפ קשה שאנתוני דייוויס יצר לטרי סטוטס. הם גם קלעו בסך הכל 4 שלשות פחות מהבלייזרס.

הסתכלות מעניינת נוספת היא דרך ההשפעה של שלשות על מהפכים. בין 2006 ל-2018 היו 30 מקרים של הפתעות בסדרות פלייאוף, כאשר קבוצה שהייתה אנדרדוגית (מבחינת דירוג או מאזן כוחות. מן הסתם הקאבס לא היו אנדרדוג בגמר המזרח מול הסלטיקס בעונה שעברה) ניצחה קבוצה שעל הנייר הייתה עדיפה עליה. ב-21 מהמקרים הללו, 70%, האנדרדוג קלע טוב יותר משלוש. רק ב-9 מקרים האנדרדוג לא נהנה מיתרון מחוץ לקשת, כאשר ברוב המקרים הללו הפער בקליעה משלוש היה מזערי ואחד המקרים היה הניצחון של קליבלנד על גולדן סטייט בגמר של 2016, שהיה אנומליה מוחלטת.

אז הידד, מצאנו סוג של קורלציה בין עדיפות בקליעה משלוש לניצחונות בפלייאוף. אבל האם זה אומר שמצאנו סיבתיות? האם זה אומר שקבוצות שיזרקו יותר מחוץ לקשת יגיעו רחוק יותר בפוסט-סיזון? האם זה אומר שהמתימטיקה ניצחה?

אם זה נכון, אז אנחנו צריכים לעשות חישוב מסלול מחדש לכל ההערכות שלנו. אם קליעה משלוש היא המפתח להכל אז הסלטיקס, לדוגמא, הם ממש לא אנדרדוג מול הסיקסרס משום שההשפעה של טרי רוז'יר על הסדרה היא גדולה מזו של בן סימונס וזהה לזו של ג'ואל אמביד. בשני המשחקים הראשונים של הסדרה רוז'יר קלע 11 שלשות ב-61%, כחלק מההתפוצצות הגרעינית של הסלטיקס מחוץ לקשת מתחילת הסדרה (32 שלשות מ-71 נסיונות, 45%, נכון לשורות אלו הם מובילים את כל הקבוצות בסיבוב השני בקטגוריות הללו). לעומת זאת, הכוכב הרוקי של הסיקסרס לא מהווה איום מחוץ לצבע ואמביד אמנם מסוגל לקלוע מבחוץ (31% משלוש בעונה הרגילה) אבל זה לא הנשק המרכזי שלו. אם הסדרה הזו תהפוך לתחרות שלשות, זה לטובת הסלטיקס. זה מה שאפשר להם לחזור מפיגור 22 במשחק השני.

מצד שני, התלות הזו בשלשות יוצרת שונות גבוהה במיוחד. אם הסלטיקס והסיקסרס יחזרו לממוצעים העונתיים שלהם מחוץ לקשת עד סוף הסדרה, כנראה שהסיקסרס ינצחו את הסדרה הזו, למרות הפיגור העמוק שהם נמצאים בו עכשיו. ההסתמכות על השלשות יכולה להוביל לקאמבקים מפוארים, ומנגד לקריסות מפוארות לא פחות.

אבי המהפכה. סטף קרי

אבל אם אנחנו לוקחים את האקסיומה של חשיבות השלשות לרמת המיקרו, הסיפור סביב בן סימונס הוא המרתק מכולם. על אף תהליך ההכתרה של השלשה בליגה הטובה בעולם, זה עדיין לא המרכיב היחיד שחשוב במשחק, וכך סימונס, ששולט בכל שאר המרכיבים במשחק חוץ מהקליעה מחוץ לקשת, יכול לאיים הפוך לכוכב הגדול בליגה.

ביל סימונס טען רק לפני כחודש שהוא כבר עכשיו אחד מ-20 השחקנים הטובים בליגה. לברון ג'יימס אמר לו כבר בגיל 17 שיש לו סיכוי להיות טוב יותר ממנו וכל מי שמשחק מולו מבין שמדובר בשחקן מיוחד. "הכח שלו, הקצב, הסבלנות, זה מדהים" אמר ג'סטין אנדרסון, חברו לקבוצה של סימונס, בראיון לספורטס אילוסטרייטד מוקדם יותר העונה, "הוא יכול לעשות עליך פוסט-אפ ולהזיז אותך, אבל הוא יכול גם לקפוץ מעליך, וגם לזרוק לובים מחצי מגרש. אמרתי לו שיש רק עוד שחקן אחד שגורם לי להרגיש קטן, וזה לברון".

סימונס כבר הוכתר כנסיך של הליגה, והעובדה שהוא מיוצג ע"י אותה סוכנות שחקנים כמו זו של המלך, לברון, מן הסתם תרמה בתהליך הזה. במהלך העונה הוא הראה ורסטיליות מפעימה ונתן את אחת מעונות הרוקי הדומיננטיות ביותר בהיסטוריה של הליגה עם ממוצעים של 15.8 נק' ב-54.5%, 8.1 ריב' ו-8.2 אס'. הדומיננטיות הזו, ביחד עם הרוסטר סביבו, הצליחו לחפות על החור הגדול במשחק שלו. אבל כל זה היה לפני שהסדרה עם הסלטיקס התחילה. הסלטיקס עשו תואר ראשון בהגנה על חדי קרן בלי קליעה מול יאניס אנטטוקונמפו בסיבוב הראשון ועכשיו הם עושים מסלול ישיר לדוקטורט מול סימונס. פתאום, על הבמה הכי גדולה שסימונס שיחק עליה עד כה, מול קבוצה ומאמן שיודעים איך להבליט את החור הגדול במשחק שלו, החור הזה הופך להיות כל כך בולט שהוא מאיים להטביע את כל הקבוצה.

מה שלא פחות חמור הוא שהחור הזה נכנס לסימונס לראש. "אני חושב שאני חושב יותר מדי על הכל עכשיו, על כל מהלך על המגרש" כך הוא אמר אחרי ההפסד במשחק 2, "אני חושב שאני מסתכל יותר מדי על הפרטים במקום פשוט לשחק". חייבים לציין פה שזו הפעם הראשונה בקריירה שלו סימונס שהוא מתמודד עם אתגר מנטלי. עד כה בעיות הקליעה שלו עברו מתחת לרדאר משום שהכשרון שלו פיצה על כך. בראד סטיבנס והחבורה הבלתי נגמרת שלו של שחקנים אתלטיים, ארוכים וממושמעים הצליחו לייצר לסימונס את האתגר הראשון בקריירה שלו, וזה יהיה מרתק לראות איך הוא מגיב אליו לקראת המשחקים בפילדלפיה.

קליעה מבחוץ היא לא המרכיב היחיד שמשפיע על ניצחונות בפלייאוף, זה ברור. אבל אין ספק שזהו מרכיב משמעותי, ושהחשיבות שלו עלתה בשנים האחרונות. יכול להיות שבעידן אחר החסרון של סימונס לא היה מונע ממנו להפוך לכוכב הכי גדול על הפלנטה. גם ללברון הרי לא הייתה קליעה קונסיסטנטית מחוץ לצבע בשנים הראשונות שלו בליגה והוא עדיין הפך לסופרסטאר הכי גדול שיש. אבל בעידן הנוכחי, עם המעמד ההולך ועולה של הקליעה מבחוץ, סימונס יצטרך למצוא את הדרך להתמודד עם האתגר שסטיבנס והסלטיקס מציבים לפניו. אחרת, הסיקסרס ימצאו את עצמם בבית בסוף הסיבוב הזה. גם זה חלק מהתהליך.